השנה החסרה של חואן סלווטיירה / פדרו מאיראל
הוצאת קרן, הוצאת ליברוס
111 עמודים
מספרדית: ליה נירגד
את הנובלה הזו סיימתי בשעה וחצי של קריאה אבל הרושם שהיא השאירה עלי תישאר הרבה הרבה אחרי.
מאוד ריגשה אותי הכתיבה של פדרו מאיראל והסיפור הצנוע והרגיש הזה נגע בי מאוד.
אולי חשתי כך לא רק בגלל שהסיפור מצא חן בעיני אלא גם בגלל הנושא של הספר.
החיפוש אחרי זכרונות אבודים הרצון לשמר את ההיסטוריה המשפחתית והרצון להבין איש משפחה שתמיד חי חיים של מסתורין, חיים לא סגורים.
חואן סלווטיירה הפסיק לדבר בגיל תשע עקב תאונת רכיבה שגרמה לו לסדקים בגולגולת באגן ובלסת.
אף אחד לא ידע מה גרם לו להפסיק לדבר, האם זו בעיה נפשית או פיזית אבל מאז ועד מותו חואן סלווטיירה לא הוציא מילה מפיו.
לאט לאט סלווטיירה מצא מפלט דרך עולם האמנות, היא השאירה אותו שפוי.
כל בוקר קם סלווטיירה בשעה שבע וצייר עד שעה עשר, לאחר מכן הלך לעבודתו בדואר וחזר לצייר עד השעות המאוחרות של הלילה וכך הוא גידל גם משפחה.
במשך שישים שנה צייר חואן סלווטיירה על גבי בדים ענקיים את מה שעבר עליו, הטראומות, השמחות, החלומות, הכל.
בדיו יצרו רצף  של ציר חיים והכל היה מגולגל במחסן שבו הוא עבד.
לאחר מותו של חואן סלווטיירה בניו חוזרים מבואנוס איירס לכפר כדי לטפל בירושה ובין השאר גם בציוריו.
כאשר אחד מבניו שהוא גם המספר פותח את הבדים המגולגלים הוא מגלה את סיפור חייו של אביו לאורך שישים שנה גם ילדותו של המספר מתוארת שם ילדותו של אביו וגם מותו של ביתו של סלווטיירה מטביעה.
הציורים מעבירים את סיפור חייו ולמעשה מתעדים זאת במקום מילים, במקום המילים שלא יצאו מפיו.
כאשר המספר מחבר את הבדים אחד לשני הוא מגלה ששנה אחת חסרה.
הוא נחוש למצוא את הבד החסר ולהשלים את הפאזל לגבי מה קרה באותה השנה ולאן נעלם בד הקנווס.
האם הוא נעלם? האם לאביו היה מה להסתיר?
וכך מתחיל מסע החיפושים אחר הבד ואחר הסוד אם אכן יש כזה.
החיפוש הזה מעמת את בנו של חואן סלווטיירה עם העבר של אביו ועם דברים שונים שהיה חשוב לו לגלות.
מדובר בנובלה מרתקת שכתובה ברגישות יוצאת דופן ולא פשוט לרגש אותי.
בשנים האחרונות קראתי לא מעט ספרים שבאו מדרום אמריקה ואמריקה הלטינית ואני מאוד מחובר לכתיבה של הסופרים הצעירים מהאיזור.
כמעט כל ספר משם שתורגם בשנים האחרונות הצליח לעשות לי משהו.
אני שמח שקראתי את הנובלה הרגישה והמרתקת הזו ואני חושב שכדאי לכם לקרוא אותה.
אני חושב שהיא תיגע גם בכם.

גן התענוגות, האירוטיקה של האסלם / עלי אבן חזם האנדולוסי
הוצאת אסטרולוג
141 עמודים
תרגום: אבי דויטש
מה שאני אוהב בסדרת חור המנעול של אסטרולוג זו החשיפה ליצירות קלאסיות ופחות מוכרות של אירוטיקה על שלל גווניה מסביב לגלובוס.
את כל היצירות עד כה בסדרה טרם הכרתי והחשיפה הזו מעניינת מאוד.
על עלי אבן חזם האנדולוסי שמעתי לראשונה כשקיבלתי ספר זה ואני חייב לומר שהוא פתח לי חלון לראות את התפיסה של האירוטיקה כפי שהיא נתפסה בימי הביניים על פי האיסלאם.
ואני לא מופתע ממה שגיליתי בספר כי בסופו של דבר אותה תפיסה שמרנית לגבי מקומה של האישה  והתפיסה הפטריארכלית שהיתה מקובלת אז מקובלת גם היום בעיקר בקבוצות דתיות מסורתיות ובטח באסלאם המסורתי.
אני אגע קודם כל בדברים המעניינים והטובים בספר זה.
עלי אבן חזם למעשה הוציא תחת ידיו חיבור שבו הוא מנסה להסביר לקוראים בצורה מאוד מסודרת על נושא האהבה ועשיית האהבה וחשיבותו לפי תפיסתו ולפי תפיסת הדת המוסלמית.
הספר הזה מחולק לכמה חלקים ובעצם אמור להיות עזר לגבר בעיקר על מנת שילמד איך לספק את אשתו, איך עושים אהבה נכון, איך מגרים וגם על דברים שאסור ומותר.
הוא מתחיל בתיאור מבנה הגבר והאישה ותיאור אברי המין של האישה והגבר וההבדלים ביניהם.
משם הוא עובר לתיאור חשיבות ההזדווגות, תנוחות שונות וכמובן שהוא לא שוכח לספר לנו על עצמו ולהתגאות ביכולותיו.
הוא סוקר את מחלות המין וסטיות שונות ומשונות החל מנקרופיליה יחסי מין עם חיות וכמובן בצורה מאוד לא מפתיעה ההומוסקסואליות.
אני אישית לא מופתע מכך שהשפלת האישה והעובדה שבתקופה ההיא היא היתה רכוש לכל דבר עבור הגבר והיו לה מטרות מאוד ברורות מבחינת תפקידה וייעודה מצויין בספר ועם דגש חזק.
הדבר לא מאוד שונה גם היום וכמו שציינתי בתחילת הסקירה בחוגים מסויימים גם היום האישה היא קצת יותר מחפץ עבור הגבר.
כך האסלאם המסורתי ראה את הדברים, ההבדל הוא שהיום יש יותר מודעות בגלל שהתקופה שונה לחלוטין אבל היחס הוא אותו יחס ולכן אני מסרב להתרגש מכך גם אם זה מקומם.
גן התענוגות הוא מדריך אהבה משעשע מאוד ואם הייתי חי לפני 500 שנה הוא אפילו היה יכול לחדש לי משהו.
היום הוא לא יותר מגימיק וכך גם הספר הזה.
גימיק חביב אבל לא בהרבה יותר מכך.

שירה גאולה / נועה ירון דיין
הוצאת עם עובד
317 עמודים
אין ספק שלנעה ירון דיין יש כישרון כתיבה והיא יודעת להעביר תחושות באמצעות טקסט.
המחברת גם יודעת היטב להעביר את התחושות של שני העולמות החילוניות והדתיות וגם את מה שביניהם.
הספר מבחינתי לפחות עוסק בדיוק כמו מקימי בחיפוש עצמי, בבדיקת הזהות שלי והחיבור של השייכות.
לאן אני שייכת? אני לכודה בין שני עולמות ואני מחפשת את עצמי.
שירה גאולה היא נערה יתומה מאב אשר אמא שלה החוזרת בתשובה התחתנה מחדש עם בחור חרדי.
שירה גאולה לא מוצאת את עצמה בחוקי הבית החדשים מורדת ועוזבת והולכת לרחובות ירושלים כאשר שם היא פוגשת טיפוסים שונים, נערים עבריינים, ואנשים שנפלטו ממסגרות חינוכיות דתיות ועוד.
תיאור השיטוט ברחובות והתלאות הרגשיות והאחרות אותן עוברת גיבורת הספר מתוארים היטב ועם זאת יש כאן תחושה שהמחברת מכוונת את הקורא למהו טוב ומהו לא טוב.
השלילי כמובן זה כל עולם החילון, העבריינות ועולם האמצע כמו שאני קורא לו, הבין לבין.
שם יש עבריינות וחוסר מוסר וחוסר צדק ועוד.
לעומת זאת וזה לא מפתיע דווקא העולם הדתי מספק את החום ההגנה והביטחון שלו הגיבורה כל כך זקוקה .
אני לא מתרשם יותר מדי מנעה ירון דיין ומספריה.
כן, היא כותבת יפה, כן היא מעבירה תחושות אבל היא לחלוטין מגוייסת וזה לא נוח לי עם זה.
הספר עצמו למרות הכתיבה היפה כבד מדי, עמוס במוסר סלקטיבי ובמסרים דיכוטומיים של טוב ורע שחלקם נסתרים וחלקם גלויים.
יש תחושה שגם הספר הבא של נעה ירון דיין יעסוק בדיוק באותם נושאים.
קטע בספר שכן אהבתי זה המכתבים שאימה של הגיבורה כותבת לה ומתאר חיבור בין אם לביתה לגעגועים וכמיהה לחזור ובכל זאת לגשר על הפערים למרות הקושי.
בספר זה ישנם קטעים טובים ומעניינים והוא לא ספר רע אך עם זאת הוא בעיני גם לא ספר טוב ואני חייב לומר את האמת.
אני כקורא לא אוהב שמטיפים לי ואני לא אוהב שמאכילים אותי בכפית.
הספר עצמו מתאר מציאות מסויימת שהיא אכן קיימת ולכן אפשר לקרוא אותו אך הייתי מצפה לתת לי לבחור בעצמי בין הטוב והרע אם באמת קיימים כאלה מאשר שידחפו לי את זה לגרון.
נ.ב יופי של כריכה.

הרוחות של בלפסט / סטיוארט נוויל
הוצאת תמיר סנדיק
429 עמודים
מאנגלית: שי סנדיק
הרוחות של בלפסט אינו ספר מתח רגיל.
בתוך הסיפור שהוא מרתק כלשעצמו המחבר מביא לנו את הסיפור המסובך והלא פשוט מבחינה פוליטית בצפון אירלנד.
מכיוון שבסקירות ספרי מתח יש תמיד את החשש לעשות ספויילר אתאר בקצרה את הסיפור.
ג'רי פיגאן היה רוצח שכיר בשירות ה IRA
לאחר כשתים עשרה רציחות פיגאן נכלא כשצפון אירלנד מבחינה פוליטית היתה שקטה יותר אחרי הסכם בלפסט שנועד לשים סוף לסכסוך העקוב מדם במדינה שסועה זו.
אך פיגאן לא מוצא מנוח.
שתים עשרה האנשים אותם רצח רודפים אותו בחייו ומלווים אותו כרוחות רפאים לכל מקום שאליו הוא הולך.
הרוחות לא מניחים לו עד אשר ירצח את כל אלו ששלחו אותו לרצוח אותם.
על כל רצח שפיגאן מבצע אחת הרוחות נעלמת מחייו.
מעשיו של פיגאן מלחיצים לא מעט אנשים בצפון אירלנד אשר חוששים כי מעשיו יפגעו בהסכמים וייצרו מחדש כאוס במדינה.
למה הספר הזה שונה מספרי מתח אחרים?
אני חושב שלראשונה אני נחשף דרך הספרות למצב המורכב של צפון אירלנד.
יש המון חשיבות לטעמי שהקורא הישראלי ייחשף למצב הפוליטי המורכב ולאלימות הרבה שליוותה את המדינה הזו שנים רבות.
אני חושב שהחשיפה היחידה שלי עד היום דרך הספרות לצפון אירלנד היתה דרך ספרו של טום קלנסי "משחקים פטריוטיים" שאח"כ עובד לסרט מצוין בכיכובו של האריסון פורד.
המצב המורכב במדינה זו פלוס ייסורי מצפונו של פיגאן יוצרים ספר מתח שכתוב היטב, עם דמויות מעניינות ותיאור של מצב פוליטי קשה ומדינה מדממת.
פיגאן היא לא דמות אהודה על ידי הקורא.
קשה להתחבר לדמות מיוסרת ונקמנית כל כך.
הדמויות שמלוות אותו כמו מצפון שלא נותן מנוח ריתקו אותי כקורא.
ספר מעניין ושונה.
חשוב מאוד כדי להבין יותר את הספר לקרוא היטב את אחרית הדבר של ד"ר גיא ביינר
הוא מסביר היטב את ההיסטוריה של הסכסוך בצפון אירלנד ועוזר לקורא להבין לא מעט את הספר.
בהחלט כדאי.

לכתוב ולגנוב / ענת שביט פנחסי
הוצאת מודן והוצאת חרגול
294 עמודים
בכריכה האחורית רשום שהמחברת למדה פסיכולוגיה ותקשורת ואכן בספר הזה מורגש היטב שהיא הביאה את שני עולמות התוכן שבהם היא עוסקת או למדה לתוך הספר הזה.
לכתוב ולגנוב הוא ספר מעניין ולא קל לקריאה.
לא קל לקריאה לא בגלל השפה, הוא דווקא קריא מאוד וזורם.
הוא לא קל לקריאה בכלל התוכן שהוא עוסק בו והכניסה לנכבי הנפש של גיבורי הספר.
כמו כן בצורה מאוד מאוד מעניינת אני לא מזדהה עם אף אחד מהדמויות בספר.
להיפך, לעיתים חשתי תיעוב כלפיהם ולמרות זאת קשה היה להפסיק לקרוא את הספר עד כשי כך שסיימתי אותו ביום קריאה אחד.
הסיפור עוסק בבגידה ובחיפוש מתמיד אחר המקום שלנו כבני אד מבחינה זוגית.
החיבור הרגשי לאדם אחר שהוא לא בן הזוג שלי והייסורים שמלווים אותנו בעקבות כך.
דריה היא תסריטאית לא מאוד מצליחה ורן הוא מפיק טלויזיה שחוברים יחד לעבודה משותפת.
דריה נשואה לנחומי ויש לה ילדה קטנה בשם יובל
רן נשוי לורדי ויש להם ילדה משותפת.
מה שמתחיל בעבודה משותפת מתפתח אט אט לקשר רגשי ולבריחה מהמציאות הקיימת עבור כל אחד מהם.
הקשר מפחיד אותם מערער את עולמם, גורם להם לחיות בפחד מתמיד מהגילוי ומההשלכות של הגילוי.
מה הגבול של הקשר האסור הזה? מתי הוא יעצר והאם הוא צריך להעצר?
עולמה המבולבל של דריה והרומן האסור אליו היא נסחפת בא לידי ביטוי גם בתסריט שלה והדמיון הופך למציאות.
המחשבות של שניהם נמצאות ללא הפסק בראשם אחד חושב על השני.
ספר שעוסק המון בתחושות, ברגשות, במחשבות.
המחברת מצליחה להעביר לקורא את כל זה והקורא נסחף עם הסיפור .
אני חושב שלכתוב ולגנובהוא ספר ביכורים מוצלח מאוד.
כתוב היטב והוא עוסק בנושא מורכב ולא פשוט של הסתרה של סודות של חיבוטי נפש.
זה ספר על תשוקה ועל כמיהה למשהו אחר ולשינוי.
למרות חוסר ההזדהות שלי עם הדמויות מאוד אהבתי את הספר.
כדאי לקרוא אותו.

הכבוד האבוד של קתרינה בלום / היינריך בל
הוצאת זמורה ביתן
142 עמודים
מגרמנית: חיים איזק
זה הספר הראשון של היינריך בל שיצא לי לקרוא ואני חייב לומר שבל הוא סופר אחר, מיוחד.
מה שהדהים אותי בספר המעניין הזה זו הרלוונטיות של העלילה לימינו.
ניתן לומר שמה שבל מתאר בספר אף עדין לעומת מה שקורא היום בעידן המדיה הדיגיטלית והרשת החברתית והעובדה שכל אחד ואחד יכול לכתוב ככל העולה על רוחו ולהעליל עלילות ככל העולה על רוחו מבלי צנזורה ובלי פיקוח.
אנחנו ראינו לא מעט בשנים האחרונות איך חיים שלמים של אנשים נהרסים בגלל משפטי שדה שנעשו להם ובעקבות כך זה גם דחק אותם לעשות מעשים קיצוניים ולא רציונליים כתוצאה מהמשבר שהם נקלעו אליו.
הסיפור של קתרינה בלום לא מאוד שונה גם אם הוא בתקופה קצת יותר מוקדמת של המאה העשרים, בתקופה שלפני עידן הרשת החברתית.
הרי תקשורת רכילתית היתה מאז ומעולם והוצאות דיבה זה לא משהו שחדש לנו.
קתרינה היא אישה רגילה חכמה ושקטה שנופלת קורבן לרוע תקשורתי בעקבות רומן קצרצר שהיה לה עם פעיל פוליטי.
מאותו הרגע למשך כארבעה ימים קתרינה מוכפשת מכל עבר בעיתונות, כל הלכלוך יוצא החוצה, קרוביה נפגעים, חבריה ומכריה.
הדבר מביא את קתרינה לעשיית המעשה הנורא מכל, רצח העיתונאי שאחראי להכפשות.
לכאורה הספר המרתק הזה כתוב בצורה של דיווח עיתונאי יבש וכתחקיר משפטי של עדויות אבל רק לכאורה.
הדרך שבה בחר המחבר להעביר את העלילה הוא מה שמיוחד כאן והוא חלק מהמסר.
אנחנו חווים בצורה עיתונאית תחקירית את העלילה והעדויות והתפתחות הפרשה וזה מרתק ביותר ומעורר מחשבה.
בל בחר מההתחלה להציג לנו למעשה את הסוף.
בל מתחיל כבר מהעמוד הראשון להראות לנו את התוצאה הסופית שהיא הרצח ולכן כמובן שאין פה הפתעות ולא ספוילרים.
מה שהעיתונות מחפשת לפני הכל זה לכלוך ורפש, זה להכפיש ולהפליל עוד לפני המשפט.
זה לחטט בחיים האישיים שלהנאשמים והכל על מנת לקבל עוד קצת חשיפה, עוד קצת רייטינג. כמה שזה יותר מכוער ויותר מלוכלך ככה זה מוכר יותר.
אותם עיתונאים לא חושבים על ההשלכות של מעשיהם.
בל מעביר אותנו שיעור בעיתונאות ומציג בפנינו את ההשלכות של אותה רכילות זולה ופוגענית.
ספר חשוב של סופר חשוב.

הספר הגדול של בילבי גרב ברך / אסטריד לינדגרן
הוצאת כנרת זמורה ביתן
מסדרת מרגנית: ספרי מופת לילדים ונוער
244 עמודים
משוודית: דנה כספי
גדלתי בשנות השבעים והשמונים וגדלתי לתוך ספרים, אגדות וסיפורי מופת.
אחת הדמויות הכי מצחיקות, קוליות, מגניבות ושונות היתה דמותה של בילבי.
השם המקורי שלה בעברית הוא בילבי גרב ברך
בשוודית השם המקורי היה פיפי גרב ברך ארוך
ובעברית לאחר מכן זה שונה למה שרובנו מכירים כבילבי בת גרב.
לשמחתי הספר שיצא לא מזמן בסדרת מרגנית נקרא שוב בשם המקורי בילבי בת גרב.
אפשר לומר שמאוד שמחתי שבהוצאה בחרו לשלב הפעם את האיורים המקוריים של אינגריד ואנג נימן .
הספר הנפלא הזה מאגד בתוכו את כל הרפתקאותיה של הילדה המיוחדת הזו וזה ספר פשוט נפלא.
גם אני היום בגיל ארבעים פלוס ישבתי קראתי וצחקתי בקול רם.
הדמיון הרב והעשיר של אסטריד לינדגרן בסיפורי בילבי הוא פשוט נפלא.
אז מיהי בילבי? למי שלא מכיר (ואני בספק רב אם מישהו לא מכיר)
ילדה ג'ינג'ית כבת תשע מנומשת עם שני צמות הדוקות כל כך עד שהן מזדקרות להן.
חיה בבית שנקרא וילה וילקולה.
בילבי תמיד גורבת גרביים שונות זו מזו ונועלת נעליים ענקיות ביותר.
בילבי חיה בוילה וילקולה עם חבריה הטובים ביותר קוף קטן וסוס בשם מר נילסן.
חבריה הטובים ביותר הם שני ילדים בשם טומי ואניקה.
בילבי התייתמה מאימה בצעירותה ואביה מפליג בימים.
היא לא הולכת לבית הספר ולא סרה למרות של איש.
היא עושה ככל העולה על רוחה ונהנית מאוד מחייה המעניינים.
היא פקחית בצורה בלתי רגילה, שנונה ביותר וכנראה גם הילדה הכי חזקה בעולם.
היא חזקה בצורה בלתי רגילה והיחיד שחזק ממנה הוא אביה.
אני מזה בסיפורי בילבי דברים רבים.
דבר ראשון יש כאן בעיני אמירה מאוד חזקה וגם ביקורת על השמרנות והחינוך הנוקשה בתקופה ההיא.
כאשר בילבי משדרת בדיוק את ההיפך.
חוסר משמעת חיה ללא הורים עושה מה שבא לה, מתחצפת, ולא נותנת לאיש שליטה על חייה מלבדה.
בספר עצמו ישנם מספר קטעים שמראים איך בילבי הופכת ללעג את אותם דמויות שמרניות אשר הם בעיני הסאטירות בספר של לינדגרן.
דבר שני. בעיני הספר הזה הוא מאוד פמיניסטי.
דמות של ילדה חזקה עוצמתית עושה מה שהיא רוצה לובשת מה שבא לה ומשדרת חופש ושליטה על חייה זה בעיני מסר חשוב.
מעבר לכל אלה בילבי הוא ספר קלאסי ודמות מופת בספרות ילדים.
הספר כתוב בצורה מקסימה וקלה לקריאה, מלא הומור וחן ונורא נורא כיף לקרוא אותו.
לא חייבים להיצמד לסדר הסיפורים, אפשר לפתוח באקראי ולהנות כל פעם מסיפור חדש.
זה החזיר אותי לילדות ובטח ובטח את הילד שלי שמאוד נהנה ממנו ולוקח אותו לכל מקום.
מה שמוכיח את ההצלחה של דמות בילבי ולמה היא הפכה לאייקון כזה גדול שאהוב על ילדים היום ונשאר בליבם של ילדים גדולים כמוני.

אויבי הציבור / מישל וולבק, ברנאר אנרי לוי
הוצאת בבל
287 עמודים
מצרפתית: רמה איילון
אני אוהב את ז'אנר חילופי המכתבי כשהוא טוב וכתוב היטב.
בשנה האחרונה יצא לי לקרוא עוד ספר טוב מהז'אנר הזה שעסק בחילופי מכתבים בין שני סופרים מעולים ג'ון קוטזי ופול אוסטר.
הספר אויבי הציבור גם עוסק בשני אנשים שיש בהם מן המשותף אך גם מן השונה מאוד.
מישל וולבק, אולי הסופר החשוב ביותר היום וברנאר אנרי לוי פילוסוף צרפתי יהודי.
לכאורה שניהם צרפתים, שניהם במידה מסוימת מאוסים על בני עמם, כך הם אומרים זאת לפחות וזה לדבריהם הדבר המשותף היחיד שיש להם.
אותו מיאוס.
ועם זאת שניהם אינטלקטואלים מרתקים ביותר עם השקפת עולם שונה מאוד וחלופת המכתבים ביניהם פותחת קודם כל לקורא צוהר לעולמם ושנית כל מראה לנו את השקפת העולם של השניים דרך הדיאלוג הכתוב ביניהם.

הספר מתחיל בכך שוולבק מתאר את עצמו בצורה מאוד עוקצנית.
"כניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען ושונא נשים נקלה: יהיה זה מעל לכבודי להיות חלק מהמשפחה הדוחה של האנרכיסטים של הימין; ביסודי אני רק כפרי נבער. כסופר שטוח וחסר סגנון קניתי לי מוניטין ספרותיים בעקבות טעות שיפוט תמוהה שעשו לפני כמה שנים מבקרים פזורי דעת.
למרבה המזל הפרובוקציות המאומצות שלי כבר לא מרגשות אף אחד.

תנאי הדיון מוכנים.
למעשה בספר זה וולבק ואנרי לוי מנסים לגעת במגוון גדול של נושאים.
החל מן סיפור חייהם וילדותם דרך בניית השקפת עולמם ואישיים שהשפיעו עליהם.
והם ממשיכים בדיבור על מצבה של צרפת בעיקר התרבותי.
כמובן שהם לא פוסחים על התחזקות האסלאם ובכלל הדתות (ספר זה נכתב ב2008 הרבה לפני שוולבק כתב את "כניעה")
הם מדברים על מהות הכתיבה וחשיבות הכתיבה עבורם.
אנרי לוי נוגע בנושא יהדותו. ובכלל אפשר לשים לב ששניהם נהנים מאוד מהפתיחות הזו שהשיח הזה מאפשר להם.
והבאת השקפת עולמם שמוכרת יותר אצל לוי עקב היותו הוגה דיעות

וכך ברנאר אנרי לוי  כותב על החיבור שבין אהבה וכתיבה.
"מאז שאני זוכר את עצמי, מכל מקום מאז שנות התבגרותי, ישנם שני דברים-לא שלושה, לא ארבעה; שניים – שחשבתי שראוי לחיות למענם: קודם כל אהבה. לאהוב במובן הצר של המילה, לאהוב במובן של לאהוב נשים. וכתיבה. פשוט לכתוב.
לבלות לילות, ימים, ועוד לילות, רכון על סדור המילים שלי, בהתפחת הבצק, בעיצוב הצורה ובזקיפת עמודי הסימנים הקטנים כמיטב יכולתי…
הצירוף של שתי התשוקות הללו אינו מפתיע כלל, שכן אני סבור שהן היינו הך.
אותו סוג של אנרגיה. אותו דחף. אותו הכרח. אותו כח עצור שמתפרק. אותה תערובתשל עונג וכאב, של פתאומיות ואורך רוח, של גישוש וודאות בלתי צפויה.
מדוע אתה כותב? כי אי אפשר לעשות אהבה כל היום."
עמ' 221-222
ספר זה מרתק בעיקר כי מדובר בשני אנשי רוח מאוד שונים זה מזה ומעניינים כל אחד בפני עצמו ובעיקר בדיאלוג הפורה ביניהם שנראה כי הם נהנו מאוד ממנו.
אנשים מרתקים כל אחד בתחומו.
בסופו של דבר שניהם אנשי המילה הכתובה.
לברנאר אנרי לוי נחשפתי בספר זה לראשונה לכתביו ואת וולבק אני מכיר מספריו המרתקים והאקטואליים תמיד.
ספר מומלץ מאוד.

הוא חזר / טימור ורמש
הוצאת סלע מאיר
278 עמודים
מגרמנית: עידו נחמיאס
אני חייב לומר שהספר הזה הוא אחד הספרים הכי מרעננים שקראתי בשנים האחרונות.
אין ספק שאני יכול בהחלט להבין למה הוצאות מקומיות חששו מלגעת בנושא ששמו אדולף היטלר אך באותה מידה אני יכול לומר ולקחת כאן הימור שהספר הזה יהיה כאן רב מכר מצליח מאוד.
"הוא חזר" הוא ספר מבריק ומצחיק ושנון עם המון אמירה עלינו כחברה ועל המודרניזציה של המאה העשרים ואחת ומצד שני הוא ספר מטריד, הוא ספר שגורם לך לחשוב כמה קל היות בחוכמת ההמונים להמליך מלכים ולסחוף.
למעשה בסיס הסיפור הוא שאדולף היטלר מתעורר יום אחד על ספסל ברחוב באמצע ברלין עם אותם בגדים שבהם הוא התאבד למעשה בשנת 1945.
מבחינתו היום האחרון בחייו היה למעשה אתמול.
הוא לא כל כך מבין היכן הוא נמצא ולמה האנשים ברחוב לא מצדיעים לו ולאט לאט הוא מתחיל להבין שהוא בעצם הגיע לשנת 2011.
בעל קיוסק מקומי משוכנע שהיטלר הוא בעצם שחקן מבריק במיוחד שהלך קצת לאיבוד והוא עוזר לו להתאקלם בחייו החדשים.
מכאן העניינים מתחילים להתגלגל כשהוא מגיע למפיקי טלויזיה שמסדרים לו פינה בתוכנית ששם הוא נואם את נאומיו חוצבי הלהבות.
היטלר הופך לכוכב תקשורת גדול וללהיט ביוטיוב.
הוא לומד להשתמש באינטרנט וכולם חושבים שהוא פשוט שחקן מאוד מוכשר שמאמץ בצורה מוחלטת את התנהגותו ואורח חייו של היטלר על חשבון חיו הפרטיים.
היטלר כמובן רואה במדיומים החדשים שלא היו מוכרים לו מתקופתו כלי חדש להפצת תעמולה ולהשתלטות מחדש על גרמניה.
הכתיבה בגוף ראשון גם גרמה לי להרגיש כאילו אני קורא עוד אוטוביוגרפיה של היטלר שמספר בעצם בעצמו על חוויותיו.
כמו ספר המשך למיין קאמפף.
הספר עצמו נע בין הומור שמפיל אותך מהכסא לבין ספר שהוא מטריד וגורם לנו לחשוב על כוחה של התקשורת העכשווית.
גם במאה העשרים ואחת היטלר לא התבייש לומר בגאווה שהוא גאה יותר מכל דבר אחר בהשמדת שישה מליון יהודים ושהוא לא מבין למה יש כל כך הרבה טורקים בגרמניה.
מי שלמעשה מתנגד להיטלר הטלויזיוני החדש הם דווקא קבוצות ניאונאציות שבטוחות שהדמות הזו לועגת לפיהרר בדמיון הרב ובאימוץ טוטאלי של גינוני הדמות.
לטעמי האישי "הוא חזר" זוהי סאטירה משובחת.
ספר שנקרא בצורה חלקה ומהנה.
בסופו של דבר לדעתי טימור ורמש צוחק הרבה יותר עלינו מאשר על היטלר.
דרך עדשתו של היטלר וראייתו הבתולית את העולם השונה כל כך מעולמו ורמש מתאר את החברה שלנו בצורה מצחיקה ועצובה כאחד.
ספר מומלץ מאוד. המשך קריאת הפוסט "הוא חזר/טימור ורמש" →

דייגו היקר / אלנה פונייטובסקה
הוצאת תשע נשמות
107 עמודים
מספרדית: מיכל שליו

אני קצת משוחד כשמדובר בספרים שעוסקים באמנות ובאמנים.
אני מתחבר באופן טבעי לספרים האלה בעיקר כי משם אני שואב את השראתי.
החיבור בין שני הדברים שנותנים עומק והשראה לחיי, אמנות וספרות עושה לי טוב.
על אחת כמה וכמה אם הספר הוא טוב ומעניין.
ואני חושב שדייגו היקר עושה את העבודה.
לא רק שהוא טוב ומעניין הוא מאוד מרגש.
בסך הכל מדובר בשתי נובלות שמתארות מכתבים לדייגו ריברה, הצייר המקסיקני המהולל משתי נשים שהיו חלק מחייו.
המכתבים הם כמובן בדויים פרי דמיונה של הסופרת המרתקת הזו אך הם כתובים טוב ומשדרים אמינות ולא רק.
הם מחלחלים לתוכנו הקוראים, הם מרגשים והם מתארים לנו מה מתחולל בנפשם של הכותבות.
בעיקר אצל פרידה קאלו אבל אליה אני אחזור בהמשך הסקירה.
הנובלה הראשונה היא בעצם סדרת מכתבים ללא מענה שכותבת אנג'לינה בלוף לדייגו ריברה.
אנג'לינה היתה ציירת רוסיה שהיתה נשואה לדייגו וחיה בפריז.
ריברה עזב אותה וחזר למקסיקו והיא כותבת לו.
מתארת את החיים בלעדיו וכמה קשה לה.
אבל מעבר לקושי ולבדידות יש כאן גם תיאור של משבר יצירתי ומשבר רגשי של אדם שהיא עדיין אוהבת וכמהה לתשומת הלב שלו.
דייגו לא עונה ולא מגיב למכתביה מלבד כסף שהוא שולח מדי פעם.

"על הניירות שעל השולחן, במקום הסקיצות הרגילות כתבתי בכתב יד שאני לא מזהה: "השעה שש בבוקר ודייגו לא כאן".
על דף לבן אחר, שלעולם לא הייתי מעזה לבזבז על משהו שאינו ציור, אני מופתעת לגלות ששרבטתי: "שמונה בבוקר, אני לא שומעת את דייגו מרעיש, הולך לשירותים, עובר את החדר מהדלת עד החלון ומביט בשמיים בתנועה איטית ורצינית כמו שהוא עושה תמיד ואני חושבת שאני הולכת להשתגע", ובאותו דף, קצת למטה: השעה אחת עשרה בבוקר, אני קצת משוגעת, אין ספק שדייגו לא כאן, אני חושבת שהוא לא יחזור לעולם ואני מסתובבת בחדר כמו מישהי שאיבדה את שפיותה.
אין לי במה להעסיק את עצמי, ההדפסים לא מצליחים לי, היום אני לא רוצה להיות מתוקה, רגועה, הגונה, נעימה, מבינה, כנועה, כל התכונות שהחברים היללו תמיד. אני גם לא רוצה להיות אימהית; דייגו הוא לא ילד גדול, דייגו הוא רק גבר שלא כותב כי הוא לא אוהב אותי וכי הוא שכח אותי לחלוטין".
עמ' 47/48

הספר מדבר לא רק על אהבתה לדייגו ריברה אלא גם על משמעות האמנות בחיי הכותבת והחיבור הבלתי נמנע בין התשוקה ליצירה לאהבה לאדם מסויים.
וכשמשהו אחד חסר גם המשהו השני נפגע ונפגעת התשוקה.
נובלה יפה ומרגשת מאוד.

הסיפור השני קרע אותי לגזרים.
כמה אני אוהב את פרידה קאלו ואת יצירתה שיוצאת מעומק תחושותיה וקורעת לגזרים את נשמתו של הצופה ביצירותיה.
אלנה פונייטובסקה מכניסה את הקורא לעומק נשמתה של קאלו.
פרידה קאלו הציירת המיוסרת כל כך שכל חייה לא ידעה מנוחה, שאהבה את דייגו ריברה.
בחלק זה פרידה קאלו מתארת את תחושותיה את תשוקותיה את חייה דרך התאונה שעברה והפוליו ובעיקר היא מתארת את הכאב.
אותו כאב שגם היה השראה ליצירותיה.

"ציירתי הכל, את השפתיים שלי, את הציפורניים האדומות כדם, את העפעפיים, אתהעיגולים השחורים מתחת לעיניים, את הריסים, את המחוכים שלי, בזה אחר זה, את הלידה שלי, השינה שלי, אצבעות הרגליים, העירום שלי, הדם שלי, הדם שלי, הדם שלי, הדם שיצא מגופי והבוגדים שסביבי החזירו אותו לתוכי, אותו יהודה ששומר על שנתי בלילות, אותו יהודה ששוכן בתוכי ואני לא מניחה לו לבגוד בי."
עמ' 85
דייגו היקר זה ספר נהדר שאני בטוח אמצא את עצמי חוזר אליו וחודר לעומקו יותר.
אני ממליץ עליו בחום.