טלני או הצד השני של המטבע / אוסקר וויילד
הוצאת אסטרולוג
208 עמודים
מאנגלית:שאול שילה
יש לי המון ביקורת שלילית על ספרות האירוטיקה של השנים האחרונות
רובה תבניתית מאוד, לא יצירתית, משעממת עד מוות ואין בה העזה אמיתית.
גם מבחינה ספרותית אין לה את העומק הדרוש לספר שילווה את התרבות עוד עשרות שנים קדימה.
סדרת חור המנעול של אסטרולוג לוקחת את האירוטיקה צעד אחד קדימה מבחינתי ומראה לנו שדווקא לפני מאה שנה ויותר בתקופה הרבה יותר שמרנית יצאו ספרים אירוטיים הרבה יותר אמיצים על סף הפורנוגרפיה כאשר הם מנסים לתאראת החוויות וההרפתקאות המיניות בצורה מאוד ישירה על סף הבוטות אבל מבחינתי זה עדיף בהרבה על רמיזות חסרות משמעות ופחד ללכת עד הסוף עם הכתיבה.
ראיתי את ההעזה והפתיחות הזו גם בספר "שעה חופשית" בהוצאת זיקית ומבחינתי אם כבר כותבים אירוטיקה אז אין מקום לפחד ואין מקום לרמיזות אלא צריך ללכת עד הסוף.
אני אוהב את כתביו של אוסקר וויילד, אני חושב שהו אחד הסופרים החשובים אי פעם ועם זאת לא ברור האם באמת וויילד כתב את טלני מכיוון שהוא לא חתום עליו וביבליוגרפים רבים לא בטוחים שזה אכן הוא.
אמנם בספר הזה אפשר לזהות פה ושם קצת מסגנונו של וויילד אך אחרי קריאת כל הספר אני גם לא בטוח שאכן וויילד כתב זאת.
ואם כן למה הוא לא היה מוכן לחתום עליו? ממה הוא חשש?
כמו גיבור הספר קאמיל גם אוסקר וויילד הוא בי סקסואל אבל קאמיל מאוהב נואשות ברנה טלני מוזיקאי צעיר.
כמו כן קאמיל מנסה את מזלו עם נשים ומתנסה בחוויות מיניות במקביל לתשוקתו חסרת המעצורים לרנה טלני.
הספר לא חוסך בתיאורים, הוא פרובוקטיבי ונועז מאוד כמו שספר אירוטי אמור להיות.
לצערי הוא לא מעניין מאוד מעבר לכך.
אין בו עומק או בשר מעבר לכך וזה היה חסר לי אך השפה הגבוהה והנועזות המינית מחפה על כך ויוצרת ספר עם המון תשוקה והמון נועזות.
אני חושב שמי שמחפש ספר אירוטי באמת אמיץ שיחפש את טלני ועוד ספרים מסדרת חור המנעול.
יש בספר זה בעיקר, יותר משאר הספרים בסדרה שקראתי עד כה תיאור של חיי המין וחיי הלילה במאה ה19 באירופה.
אוסק וויילד או מי שכתב את הספר הזה יודע היטב את מלאכת תיאור הסקס ודרך הביטוי החושנית.
הוא יודע להביא לנו את התשוקות הפנימיות והחיצוניות של אהבה הומוסקסואלית והרגש של גבר לגבר.
ספר מעניין שציפיתי ליותר ממנו זה בטוח.
מה שכן הוא עולה אלפי מונים על ספרות האירוטיקה הרדודה והטרנדית כל כך של ימינו.
שווה הצצה לחור המנעול.

בידיים ריקות שבתי הביתה – פסוקי זן
תרגום: איתן בולוקן ודרוד בורשטיין
הוצאת אפיק והליקון
206 עמודים
יש משהו בפסוקי הזן שקוסם אותי מאוד. יש כמעט בכל משפט בספר הזה אמירה הרבה יותר מעמיקה מאשר הכתוב בה.
היכולת שלי לפחות לקרוא פסוק או שניים ביום שיתנו ליום שלי משמעות אחרת היא מדהימה פשוט.
מצאתי את עצמי לא פעם פותח את הספר באופן אקראי ומוצא בעומק של הפסוקים משהו ששינה לי את החשיבה שלי באותו רגע וגם את מהות היום הספציפי ומצב הרוח שהייתי נתון בו.
למרות שהספר הזה מרכז פסוקי זן הוא אינו אך ורק פסוקי זן אלא הוא מרכז בתוכו ביטויים של חכמי העבר של סין ויפן.
רוב הפסוקים בספר אכן הגיעו מתוך ההתפתחות הספרותית והרעיונית של מסורות הצ'אן בסין.
הצ'אן הופיע בסין עם הגעתו של בודהידהרמה במאה השישית לספירה.
ממנו הוא עבור לכמה אבות נוספים.
הוי-קו, סאנגקאן, דאוקסין, הונג-ראן, וחווי-ננג.
הזן מדגיש את חשיבותה של המדיטציה והבעתה בחיי היום יום על מנת להגיע להארה.
מורי זן לא מעט פעמים מדגישים שהזן הוא דרך חיים ולא רק תרגול אופן התודעה.
הפסוקים שבספר נכתבו לאורך שנים רבות ובהקשרים הסטוריים שונים.
לא תמיד אנו יודעים את מקורם.
מה שאני אהבתי בספר הזה הוא שכל מי שקורא את הפסוקים האלו יכול לפרש אותם באופן שונה מהפרשנות שאני נותן להם.
הם פתוחים וזה הקסם שבהם.
אפשר לדבר הרבה עוד הרבה על מהו זן ולהרחיב על ההסטוריה ועוד אך אני בוחר להציג מבחר פסוקים שאהבתי כדי לתת לכם טעימה מהספר הנהדר הזה.
אני חיי לציין את עבודות הקליגרפיה הנהדרים שמפוזרים לאורך הספר ומוסיפים לו יופי וקסם.

בלי חבל – כובל את עצמי

כמו אילם אשר חלם חלום

לאור הבוהק אין פנים ואחור

עננים בשמים. מים בבקבוק

מחביאים את העולם כולו בתוך העולם כולו

עצור את סירתך-הבה נברר: אולי אנחנו מאותו מקום?

הוצא את ראשך אל מחוץ לשמים והבט: מי יקבל שם את פניך?

צפרדעים / מו יאן
הוצאת חרגול והוצאת מודן
455 עמודים
תרגום מסינית, אחרית דבר והערות: תרצה ערב וקובי לוי
זה הספר הראשון של מו יאן שאני קורא וגם הספר הראשון שתורגם לעברית ישירות מסינית ולא מאנגלית.
לקרוא את מו יאן זה בעצם לקרוא על סין, לקרוא על תרבות אחרת מאיתנו ולהכנס לתוכה.
מו יאן לאחר זכייתו בנובל קיבל חיבוק גדול מהעם הסיני והזכייה הפכה אותו לגיבור לאומי ודווקא הוא זכה לביקורת מחוץ למדינתו.
אך מי אמר שמו יאן צריך להיות כמו סופר סיני אחר מא ג'יאן שספריו אסורים בסין?
מו יאן מעביר את הביקורת שלו בספריו קודם כל לעם הסיני וספריו מתארים את סין ומתארים את המציאות הסינית.
גם בלתאר ילדים אוכלים פחם מתוך רעב או או את דרך אכיפת המשטר הסיני את התכנית הסינית לתכנון המשפחה שהיא בסיס הספר הזה הוא בעצם מעביר את הביקורת שלו.
מו יאן מבחינתי קודם כל מתאר את סין מתאר את החיים בסין ואת התרבות בסין בכתיבה נפלאה.
באפוס הסטורי זה שמשתרע על הרבה מאוד שנים מתאר לנו מו יאן את מדיניות הילד האחד כמו שכינו אותו במערב דרך סיפורה של מיילדת באחת הכפרים.
למעשה את הסיפור מספר דמות בשם ואן רגל שכינויו היה ברחני.
ברחני הוא חובב ספרות שמתכנן לכתוב מחזה על דודתו שהפכה למיילדת מפורסמת לשמצה באחד האיזורים הכפריים בסין.
את הסיפור על דודתו הוא מספר לגורו ספרותי שלו, בחור מיפן דרך מכתבים שבהם הוא מתאר את סיפורה של דודתו לאורך ההיסטוריה מנקודת המבט שלו.
וכך הוא מקווה שזה יעזור לו להשלים את המחזה שלו.
הדודה אישה חזקה קשוחה שמתעקשת בכל כוחה ליישם את מדיניות הממשל של מאו וערכי המפלגה הקומוניסטית בסין דרך עיסוקה כמיילדת.
בצעירותה ארוסה שהיה טייס ערק לטייואן והדודה הפכה לאישה נוקשה מאוד שעושה כל מה שהיא רק יכולה כדי לא לחרוג מאותה מדיניות שנויה במחלוקת.
התנהגותה וההפלות הרבות שהיא עשתה וההתקנים התוך רחמיים שהתקינה הפכו אותה לשנואה על ידי הכפריים המקומיים.
דרך סיפורה שלהדודה מתאר ברחני שהוא למעשה המספר את התהפוכות שעברו על סין, את הקשיים של המקומיים ואת ההתמודדויות של האדם הפשוט עם הגזרות הרבות והשלטון הקומוניסטי בסין והתפתחותו לאורך השנים.
אבל על מנת להבין את הסיפור חשוב להבין קודם כל מהי התכנית ל "תכנון המשפחה"
התכנית עצמה הוקמה למעשה על מנת להגביל את הריבוי הטבעי בסין
המדינה עודדה נישואין בגיל מבוגר יחסית, עודדה שימוש באמצעי מניעה
נתנה הטבות רבות למשפחות שהתחייבו להביא ילד אחד ומצד שני הפעילה סנקציות

על משפחות שנכנסו להריון שני על מנת לעודד הפלה מלאכותית.
באזורים הכפריים אף היו הפלות כפויות ועיקורים כפויים והכנסת התקנין תוך רחמיים אפילו ללא אישור בן בת הסוג ועוד.
מצד שני מכיוון שבסין יש חברה מסורתית והיתה חשיבות לבן זכר במשפחה משפחות שנולדה להם בת בכורה היו רשאים להביא ילד נוסף לעולם ללא סנקציות וזאת מתוך הכוונה לשמור על המסורת והמשכיות התא המשפחתי.
אבל מאיפה השם צפרדעים ולמה צפרדעים?
החלטתי להביא לכם ציטוט ארוך מתוך הספר שדי מסביר את זה.

"דודה סיפרה שהיא יצאה לדרכה מתנודדת מצד לצד. היא שמה פעמיה בחזרה אל מגורי הצוות הרפואי, אבל איכשהו התגלגלה לפתחה של ביצה. היא מצאה את עצמה במשעול פתלתל מוקף משני צידיו בקני סוף בגובה אדם ויותר.
פני המים זהרו באור הירח וברקו כמו זכוכית.
קרפדות וצפרדעים קרקרו ללא הרף: לאחר שהשתתקו אלה בצד האחד, החלו לקרקר אלה בצד האחר, וחוזר חלילה, כמו חיילים באימון ששרים יחד אחר מפקדם. לרגע אחד נשמעו קרקורים מכל עבר, קווה קווה קווה, גל אחר גל אחר גל, מתמזגים זה בזה ועולים בסערה השמיימה.
כעבור רגע השתתקו כולם, ובמקום השתררה דממה שהופרה רק על ידי זמזומי חרקים.
דודה סיפרה שבעשרות השנים שבהן עסקה ברפואה הזדמן לה לצעוד באינספור שבילים חשוכים ומעולם לא ידעה פחד, אבל באותו הלילה היא למדה על בשרה את תחושת האימה. נהוג להשוות קרקורי צפרדעים להלמות תופים, אבל דודה סיפרה שבאותו לילה הקרקורים נשמעו כבכי, כיבבות של המוני תינוקות בני יומם. דודה אמרה שזה היה תמיד הצליל האהוב עליה, שהלא לאוזניה של מיילדת אין צליל ערב יותר מבכיו הראשון של יילוד. אבל באותו לילה עלתה מקרקורי הצפרדעים מן איבה, מין תחושת עוול, כאילו נשמות רבות מספור של תינוקות פגועים תובעים את עלבונם."
עמ' 279

מכיוון שנושא הספר עוסק ברצונו של ברחני לכתוב מחזה על דודתו המחזה עצמו מובא לנו בסוף הספר וגם הוא בפני עצמו יצירה נהדרת ואני ממליץ לכם הקוראים לא לדלג עליו ולהתעמק בו כמו שראוי להתעמק בספר המצוין הזה.
ממליץ בחום לקרוא את אחרית הדבר של המתרגמים ואת ההערות על התעתיק שמתייחס לתרגום מהשפה הסינית.
ספר נפלא, ספר מצוין. ממליץ בחום רב.

להריח בושם / גוסטב פלובר
הוצאת נהר ספרים
126 עמודים
מצרפתית: אביבה ברק-הומי
יש לי לא מעט חורים בהשכלה הספרותית שלי והרבה קלאסיקות שלא קראתי.
אחד מהם זה מדאם בובארי של גוסטב פלובר.
אפשר לומר שזוהי החשיפה הראשונה שלי לכתביו של הסופר הצרפתי מהמאה ה19.
כשלקחתי את הספר הזה לידי כבר ידעתי שאת שני הסיפורים האלה כתב גוסטב פלובר בהיותו בן 15 בלבד, ואין ספק שיש בסיפורים אלו המון עומק ובגרות ותחושה שמדובר בנער עם כישרון כתיבה יוצא דופן.
היכולת של פלובר כבר בגיל זה לתאר את תחושותיהן של נשים הוא נהדר.
הכתיבה ברמה גבוהה מאוד ופלובר נכנס לעומק נפשותיהן של גיבורות הספרים, התחבטויותיהן, תחושותיהן ובסופו של דבר גם החלטותיהן.
הכניסה לעומק הרגש והתחושה באה בעיקר לידי ביטוי בסיפור השני הנהדר "תשוקה ומוסריות"
מאזה היא אישה הנשואה ולה שני ילדים אשר נסחפת אחרי מחזר שרמנטי ומתמסרת לו באופן טוטאלי.
לצערה הרב מתגלה לה בהמשך שאותו מאהב אשר עבורו היא הקריבה את כל היקר לה הוא למעשה נוכל ציניקן וחסר לב אשר תיעתע בה ובליבה.
ההבנה של נפש האישה בצורה מורכבת כזו מפתיעה ביותר כששוב נזכרים בגילו הצעיר של גוסטב פלובר בזמן שכתב את שני הסיפורים האלו.
בסיפור הראשון "להריח בושם" שם גיבורת הסיפור היא מרגריט.
מרגריט היא ליצנית וכך גם בעלה.
הם נודדים מעיר לעיר ומנסים להרוויח את לחמם על ידי שעשוע ההמונים ברחובות ומתפרנסים מפרוטות.
מרגריט אינה אישה יפה וההמון לועג לה לעיתים קרובות.
מזלם של מרגריט ובעלה משתנה כך נדמה כאשר הם מצטרפים לאח ואחות מוקיונים גם הם.
האחות היא אישה יפה מאוד ומושכת והפרנסה משתפרת עבור מרגריט ופדריו בעלה.
אך פדריו נמשך לאיזבלדה היפה דבר אשר מייסר את מרגריט עד מאוד.
לבסוף מרגריט מחליטה לעשות מעשה. שאותו תקראו בספר.
עבורי החשיפה לפלובר דווקא בספר זה ממש בתחילת דרכו דווקא עוררה בי את החשק להשלים את החור בהשכלה שלי ולרכוש את מאדאם בובארי.

אין ספק שמי שכותב כך בגיל חמש עשרה צפוי לגדולות.
ופלובר אכן הגיע לגדולות.
מאוד נהניתי.
ממליץ בחום.

הפרדס / לארי טרמבלה
הוצאת תמיר סנדיק
166 עמודים
מצרפתית: רוני אפרת
אומר זאת כך.
הפרדס זה הספר הכי טוב שיצא עד כה מהוצאת תמיר סנדיק..
הוא לא רק הכי טוב הוא למעשה אחד הספרים הכי חשובים שיצאו לאחרונה ולטעמי הוא ספר חובה לקורא הישראלי, לא פחות.
הפרדס הוא ספר מאוד פוליטי אבל הוא נטול זמן או מקום והמחבר עשה בחכמה כאשר לא הגדיר זמן ומקום ונתן לנו לראות את הסיטואציה כאילו היא יכולה להתרחש איפה שרק נדמיין.
מה שהוא כן עשה לטעמי זה שהשמות של שני הילדים עזיז ואמד שהם בהחלט עם קונוטציה מוסלמית זורקים אותנו לאקטואליה הנוכחית שזה האסלאם הרדיקלי מול שאר העולם.
אי אפשר להתעלם מכך שבחירת השמות השליכה לפחות אותי למקום הזה ולסכסוך הזה.

אמד ועזיז הם שני אחים תאומים בני תשע שגרים עם משפחתם סמוך לפרדס במקום לא נודע בזמן לא נודע.
בתחילת הסיפור אנחנו מגלים שעזיז לאחר ביקור בבית החולים התגלה כסובל ממחלה

קשה ואין לו זמן רב לחיות.
במקום מגוריהם אין בית ספר, ולכן האם מלמדת את שני הילדים במטבח ביתם.
מציאות חייהם משתנה מקצה אל קצה כאשר באחת ההפגזות נהרגים הסבא והסבתא.
לאחר אירוע טרגי זה מגיע על ביתם איש בשם סולאייד.
אותו סולאייד פונה אל ההורים בבקשה לעזור לו לנקום את נקמת הסבים ושאר הרוגי העימות בכך שאחד הילדים ישא על גופו חגורת נפץ יכנס אל תוך מחסן הנשק בבסיס האויב לא רחוק משם ועקב כך גם ישלם בחייו.
מי מהאחים יעשה זאת אם בכלל ומה יקרה בהמשך אני לא אספר לכם אני רק אומר לכם שהספר הזה לא ישאיר אתכם אדישים.
הפרדס הוא ספר מצד אחד צנוע, הוא בא לתאר לנו סיטואציה מנקודת מבט שרובנו מעדיפים בדרך כלל לא לראות.
הוא בא לגרום לנו לחשוב ולשאול שאלות.
שאלות קיומיות, שאלות מוסריות, שאלות חברתיות ושאלות ערכיות.
אבל אדם שלא יוצא אחרי קריאת ספר זה עם סימני שאלה הוא מבחינתי אדם שבחר במודע לאטום את ליבו ואת אוזניו.
הפרדס הוא לא מסוג הספרים שמשאירים קורא איכותי וקשוב באמת לטקסט אדיש.
הוא הופך קרביים והוא מטלטל.
אנחנו זקוקים לספרים כאלו, אנחנו זקוקים לספרים שגורמים לנו לחשוב על עולם שבו ילדים משלמים מחיר, על החלטות קשות על חינוך ועל ערכיות ומוסר בעולם שבו אין מוסר אלא רק הקרבה וכאב.
שום דבר לא קרה בספר הזה כמו שחשבתי שיקרה ולמרות שקריאתו לא היתה ארוכה כי זו נובלה קצרה ההדהוד שלו בראשי לא נותן מנוח הרבה אחרי שסיימתי אותו.
אנשים שסקרו אותו לפני אמרו שספר זה צריך להילמד בשיעורי ספרות ובשיעורי אזרחות ואני מסכים מאוד.
זהו ספר שכל אזרח צריך לקרוא, ערבי או יהודי.
זהו ספר פוליטי אנטי מלחמתי עם אמירה חזקה על מעורבות ילדים בסכסוך והוא נחוץ לאנשים על מנת שיבינו את הכאב הטמון במעורבות זו.
זהו ספר חובה ואני לא אומר זאת על ספרים רבים.
אל תחמיצו.

פרשת הקישון צלול ועכור / סמדר בן אשר
275 עמודים
הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון מופת, סדרת קו אדום

פרשת הקישון וועדת שמגר היתה אחת הפרשות העגומות ומעוררות המחלוקת בקרב החברה הישראלית.
שנים על גבי שנים צללו בקישון המזוהם לוחמי השייטת, הרבה מהם חלו שנים לאחר מכן בסרטן וחלקם נפטרו מהמחלה הקשה.
לאחר שנחשפה הפרשה הוקמה ועדת שמגר בראשותו של השופט מאיר שמגר לבדוק האם יש קשר סיבתי בין הזיהום בנחל הקישון לבין ריבוי החולים בסרטן בקרב לוחמי השייטת.
הספר הזה של המחברת מדבר על הפרשה הזו ומביא כמה נקודות מבט חשובות.
למעשה הספר הזה הוא מסע שעברה כותבת הספר.
מסע שמביא את נקודת המבט האישי שלה כבת זוג ללוחם שייטת שחלה במחלה הקשה וההתמודדות על ההשלכות של המחלה הארורה עבורה ועבור משפחתה, ומצד שני זהו סיפורה של החברה הישראלית, סיפור של ערכים, של לקיחת אחריות.
כל אחד מאיתנו כהורה מרגיש ששליחת הילד או הבעל או ההורה לצבא מגובה בתחושה שיש לנו על מי לסמוך לא רק במובן של מי יגן עלינו אלא גם במובן שאנחנו סומכים על המערכת שתדאג לאדם הקרוב לנו, שלא תסכן את חייו ביודעין.
מה שהופך את הספר הזה לספר חשוב ומעניין זה נקודות המבט הרבות והחשובות שסמדר מביאה, המעקב אחר התפתחות הדיונים בוועדת שמגר והכתיבה הכנה של הסופרת שמשלבת בתוכה המון ידע מקצועי והמון רגש כשמדובר בסיפור האישי שלה.
השילוב של המקום האישי והחשיפה הכנה של סמדר בן אשר שנותנת לנו להיכנס לתוך חייה בפרשה נותנת לספר את הנפח שהופך אותו ממעקב אחר פרשה ומספר עיון שמתאר אירוע לספר עמוק ומשמעותי.
הספר מחולק לכמה חלקים.חשובים ואגע בכמה מהם בקצרה.
החלק הראשון מתאר את מאבק לוחמי השייטת ומעקב אחר הפרשה, מעקב אחר דמויות מפתח בפרשה, עדויות של לוחמי השייטת ומפקדי חיל הי ותיאור המעקב אחרי המלחמה של לוחמי השייטת להכיר באסונם ולתת להם את המגיע להם, ובעיקר צדק.

"האמון המוחלט מסנוור או מעוור. ברגע שאדם חווה את המצב ככזה שאין בו בחירה, הוא מפסיק לשקול את מעשיו.
הלוחמים מפנימים תרבות קבוצה שבה "אין שום אופציה" פרט לקבלת ההוראות מלמעלה.
על במת ועדת החקירה הם אינם מצליחים להסביר אפילו לעצמם איך צללו בקישון מלבד ההכרה העמוקה בעקרון הציות."
עמ' 59

חלק חשוב מאוד בפרק זה מיועד למאיר שמגר
דמותו אישיותו והתנהלותו כיו"ר הועדה.
אין ספק שאישיותו והתנהלותו של שמגר בועדה זוכה כאן לפרגון רב.

החלק השני בספר מדבר על ההורים, התמודדות המשפחות, ההשפעות שלהם על הועדה וגם כאן הסיפור האישי לוקח חלק חשוב ומוסיף לסיפור את המימד החשוב כל כך שהופך אותו לאישי ומרגש.
אחד הדברים שמאפיינים את לוחמי השייטת זה הסודיות ביחידה כזו והידיעה של הורים שכשהבן חוזר הביתה הם לא יודעים כמעט כלום על הפעילויות של הבן הלוחם.
מבחינתי חלק זה חשוב מאוד כי הוא נוגע במקום שקשור לכולנו כמשפחות לחיילים והיכולת שלנו להתמודד עם טרגדיות, ועם ההשלכות של שליחת קרוב משפחה לצבא על אחת כמה וכמה ביחידות סודיות.
החלק השלישי והחשוב בעיני מדבר על הדייגים
לצערנו גם דייגים חלו בסרטן כתוצאה מזיהום הקישון רק שאצלם הסיפור הוא שונה גם מתוקף מעמדם החברתי בשונה ממעמד לוחמי השייטת.
חוסר היכולת שלם ליצור לובי תקשורתי עבור מאבקם חוסר ההתעניינות של החברה במאבקם ועוד.

"איש איש וסיפור חייו, תקוותיו, הצלחותיו, עבודתו הקשה ומחלתו.
נכון הם עשו זאת לפרנסתם. לא מדינת ישראל שלחה אותם לשם, אלא מצוקת הפרנסה והצורך להתמודד עימה ואולי גם אהבת המקצוע.
כדייגים שיוצאים אל הים הם הכירו את סכנות הטבע, את הסערות, את המערבולות ואת הזרמים המסוכנים.
על הקשר בין מי הקישון למחלת הסרטן הם לא ידעו."
עמ' 189

אפשר לכתוב על הספר הזה עוד הרבה אך זה ידרוש מאמר נוסף בפני עצמו.
אני חושב שזהו ספר חשוב מאוד ולא קל לקריאה.
הוא דורש התמסרות ורצון להיכנס לפרטים ולהבין לעומק.
הסיפור האישי והקולקטיבי שזורים ביחד כאן ונוגעים בכל אחד מאיתנו ובכל מי שחשוב לו להבין קצת יותר את החברה הישראלית, את המעמדות שבה ואת החיבור שלנו למקום של לקיחת אחריות כלפי מי שאנחנו נותנים בידיים בוטחות ובאמונה שלמה את הילדים/הורים/ בני זוג.
אני אסיים בציטוט שהיה נראה לי רלוונטי מאוד
לכו לקרוא את הספר.

"המקום שרגלינו דורכות עליו בנוי כלוחות טקטוניים המחוברים ביניהם.
תזוזה של אחד מהם יוצרת חיכוך וחלץ חזק של אנרגיה השואפת להשתחרר, ומבעד לסדקים נחשפים תהומות ומעמקים.
זעזועים אלה בשכבות הפנימיות של הקרקע יוצרים גלים ססמיים המרעידים את האדמה בעודם מתפשטים מן המוקד ומתרחבים למעגלים ההולכים ומתרחקים ממנה.
לא תמיד הלבה פורצת ממעמקים: לעתים הגלים נעים על פני האדמה ונחלשים, אולם לעיתים מהירותם הולכת וגדלה, ובדרכם הם מנערים בכוח ובעוצמה את כל מה שעומד דרכם, נותן אשליה כקבוע במרחב.
גם החברה הישראלית בנויה כלוחות טקטוניים של נרטיבים לאומיים, אמונות משותפות, קבוצות חברתיות, מדיניות ציבורית, יחסי צבא ומדינה, חוק ומשפט, כלכלה ותקשורת.
תזוזה של לוח אחד יוצרת חיכוך המרעיד את הקרקע, ואחריו באים גלים-גלים: מהם מנפצים ומזעזעים את מה שהיה, ומהם נחלשים ונשארים כזיכרון הסטורי של התרחשות שהסתיימה."

בדידות מזהרת / עמיחי שלו
הוצאת עם עובד
236 עמודים

בדידות מזהרת הוא ספר על שולי החברה, הוא ספר שמדבר על אנשים ועל קשיי ההגירה.
הספר מדבר ומתאר את הקשיים שחווים עולים מחבר העמים שלא מוצאים את מקומם אבל לטעמי באותה המידה אפשר להשליך זאת לכל עיר באירופה או בעולם בהם אנשים שבאים ממקום אחר ומתרבות אחרת נאלצים להתמודד עם משברים, קשיים חברתיים, הלם תרבות וקושי תעסוקתי.
החיים של ארקדי וחיים הם חיים בשוליים של החברה.
אפילו במקום עבודתם במלון השלום הם נבלעים ונכנסים מהכניסה האחורית, לא מתערבבים עם האורחים לא מוצאים את מקומם.
העבודה במלון היא סוג של בבואה חברתית.
מבחינתם להיות שקופים בחיים, להיות לא מקובלים, לא מחוברים לתרבות ולסגנון החיים ולרב תרבותיות כאן היא ברורה ומוכרת בקרב עולי חבר העמים בישראל.
ארקדי הוא בחור צעיר שחי בבת ים ועובד במלון השלום בשירות החדרים.
לארקדי אין חיי חברה  הוא מתוסכל מחוסר היכולת שלו להשתלב והוא מנסה לפתח קשר חסר סיכוי עם בחורה בשם אנה.
הוא שואף להתקדם ושואף למצוא את מקומו אך המעמד החברתי וחוסר ההערכה העצמית מורידות אותו למקומות נמוכים מאוד.
חיים הוא דמות קצת שונה.
הוא מבוגר יותר מארקדי נשוי עם ילדה.
אשתו מאשה היא קופאית (חלק מהסטריאוטיפיות הקצת מאוסה שהספר הזה משדר)
ויש להם ילדה קטנה בגיל גן.
חיים היה ברוסיה מנהל מזון ומשקאות במלון הוא רוצה גם כאן לעבוד בתפקיד הזה.
הוא לא מוצא את מקומו מבחינת השילוב בתרבות המקומית וחוסר היכולת שלו להתמודד עם הרב תרבותיות בישראל מביא אותו למקומות קיצון.
הוא מנסה לפתור אלימות בגן כלפי הילדה שלו בדרכים שהוא מכיר וכשזה לא מצליח הוא עושה מעשה שאותו תקראו בספר.
הספר הדכאוני אך הטוב בחלקו הזה מייצר לנו דמויות שמראש נידונו לכישלון ולבדידות.
הוא לא ספר קל לקריאה ומאלץ אותנו הקוראים להכנס לדמויות ולנסות להבין את הקשיים שהם חווים ובזה לטעמי עמיחי שלו הצליח בספר הזה.
הסופר מחלק את הספר בצורה כזו שכל פרק מדבר על דמות אחרת.
פעם זה ארקדי ופעם זה חיים וכל סיפור נבנה לחוד למרות ששניהם עובדים באותו מבנה ונמצאים באותו איזור בסופו של דבר אלו שני סיפורים שונים על חוויות שונות ועל קשיים שונים.
ספר לא קל לקריאה עם סוף לא פשוט.
Tבל הוא ספר די טוב ומעניין שכתוב טוב.
אם רק עמיחי שלו היה נמנע מסטריאוטיפיות הספר היה הופך מדי טוב לטוב פלוס.
ועדיין הוא שווה קריאה בגלל הנושא הלא פשוט והסיפור המעניין.

הצרה עם עזים וכבשים / ג'ואנה קאנון
הוצאת תמיר סנדיק
423 עמודים
מאנגלית: שי סנדיק
הספרים שיצאו מהוצאת סנדיק עד עתה לא איכזבו אותי וגם הספר הזה לא אכזב.
אבל לפני הסקירה חשוב לי להדגיש שהחיבור בין דורית תמיר לסנדיק שהצילה את ההוצאה המקסימה הזו עשתה את הספרים שהם מוציאים למגוונים יותר וזה חשוב.
לספר הזה שהוא ספר הביכורים של ג'ואנה קאנון הגיעו תמיד וסנדיק בדרך די מעניינת.
הם פנו לכותבת הספר" שיר לאיזי ברדלי" קריס בריי לגבי ספרים חדשים וקריס בריי שקראה את הספר הזה התלהבה והמליצה עליו והאמת שדי בצדק.
הסיפור מתרחש באנגליה בשנות השבעים בשכונה אחת בשדרה אחת.
זו תקופת הקיץ החום בלתי נסבל אבל מה שמטריד יותר מכל את תושבי השדרה זו העלמותה המסתורית של גברת מרגרט קריזי.
אף אחד כולל בעלה ג'ון לא מבין לאן היא נעלמה.
גרייס וטילי שתי בנות עשר מהשכונה החליטו לקחת על עצמן משימת ריגול עד סיום חופשת הקיץ ולנסות להבין לאן נעלמה מרגרט קריזי
לאחר מחקר ובדיקה הם החליטו שהיחידי שיכול להחזיר את מרגרט קריזי חזרה לביתה הוא אלוהים.
אבל איפה יכול להיות אלוהים? והם מתחילות לחפש אותו מבית לבית.
דרך חיפושיהן אנחנו הקוראים מתוודעים לשאר דיירי השכונה.
ג'ואנה קאנון נותנת לנו פסיפס של אנשים שחיים די אחד בתוך השני רוצים לדעת הכל וחושדים בכל אחד.
למעשה ההרפתקאה המשעשעת של הבנות היא מה שיוצרת עבור הקוראים לפחות לפי הבנתי את משמעות הסיפור האמיתי בספר זה.
לאט לאט אנחנו נחשפים לסודות שמסתתרים מאחורי הבתים, לחשדנות של התושבים כלפי התושבים ובעיקר כלפי דייר אחד מסויים.
הספר הזה נוגע בנושאים מורכבים ביחסים שבין אדם לחברו או בין אדם לשכנו.
בתוך המעטפת המשעשעת של החיפוש אחר אלוהים שיעזור למצוא את מרגרט קריזי מסתתרים סודות חבויים והאשמות הדדיות.
אחנו מתוודעים לגזענות סמויה וגלויה בספר כשמשפחה הודית מגיעה לשכונה ואנשים לא יודעים לעכל זאת וחוסר הטאקט מיד מורגש.
הספר מתאר לא מעט אמונות טפלות ואת הרכילות שקיימת בקהילה קטנה שבה כולם רוצים לדעת הכל על כולם.
הספר הוא ספר מרתק שבנוי נפלא ולא משעמם לרגע.
אין ספק שזהו ספר ביכורים מלא הפתעות ומלא חומר למחשבה.
וגם הסוף המפתיע והלא סגור תורם לכך שהסופרת רוצה שנישאר עם הספר הזה גם אחרי שסיימנו לקרוא אותו.
אני ממליץ עליו בחום.
חשוב לציין את התרשים של השכונה בהתחלה שמוסיף לא מעט ובסיום את מגדיר הממתקים המשעשע והצבעוני.
ספר נהדר.

קטעים מתוך חומר החיים / יצחק לבני
הוצאת נ.ב. ספרים
158 עמודים
אחרית דבר: אלאונורה לב
האמת שאני עדיין לא החלטתי אם אני אוהב את הספר הזה או לא.
אני כן יכול לומר שיצחק לבני ריתק אותי.
יש כאן יצירה לא גמורה ואולי לעולם לא תהיה גמורה ועם זאת כל כך הרבה עומק וסקרנות יש בטקסטים של לבני.
יש כאן סוג של מפעל חיים כמו שאלאונורה לב כותבת באחרית הדבר שלה בספר הזה ואני מסכים איתה.
זה טקסט שאצטרך לחזור אליו יותר מקריאה אחת נוספת כדי להתעמק בכתיבה היפה והעמוקה של לבני.
יש כאן שילוב של כמה של כתיבה ביוגרפית וסיפור חיים וכתיבה הגותית מאוד מעניינת של לבני.
יש כאן תחושה מצד אחד של חוסר סדר היררכי בחיבור של הטקסטים אבל זה מצא חן בעיני.
זה מצא חן בעיני כי כל קטע עומד כיצירה עצמאית עמוקה ומעלה הרהורים ומחשבות.
לבני כותב נפלא, הוא כותב נפלא ויוצר אצל הקורא שהקריאה הראשונה ממש לא מספקת.
זה ספר שדורש ריכוז מהקורא ומצד שני אלו קטעים קצרים שמספרים לנו על אדם, על אדם ששמו יצחק לבני.
כמה קטעים בספר הזה פשוט מצוינים.
התחברתי במיוחד לקטע שבו לבני מספר על המפגש של אביו בשירותים בבית ברנר ליד המשתנות  עם בן גוריון שבו בן גוריון שחרר נפיחה. קטע זה שיעשע אותי מאוד.
קטע נהדר ועמוק נוסף היה קטע שהוא קרא לו "משל השועלים"
על  שועל שחי בשבי על מנת שיוכלו להרוג אותו ולקחת את פרוותו אך כשניתנה לו האפשרות לברוח מהשבי על ידי אנשים שפרצו לחווה ושיחררו את החיות בחר השועל לחזור לשבי, המקום היחידי שהכיר. המקום הבטוח ששם הוא בסופו של דבר ימות מוות אכזרי עבור פרוותו.
טקסט שכתוב כמו אוסף מחשבות לא מאורגנות, תחושה שמחשבותיו יוצאות החוצה אל הדבר כאילו לספר לנו משהו, להעביר לנו מסר.
רוב הקטעים של לבני מאוד אישיים ועם זאת החיבור כך נראה לי אוניברסאלי.
כל אחד ימצא משהו שהוא מזדהה איתו בספר זה.
אני מודה שיצאתי מבולבל מקריאתו בערך כמו הסקירה הלא מאורגנת הזו.
כי יקח לי קריאה נוספת כדי לעכל את היצירה הלא שלמה הזו.
אם אתם שואלים אותי כקורא אני הייתי מעדיף לראות את הספר הזה כפרקים מטור באיזה מגזין או עיתון בסוף השבוע מאשר להוציא אותו כספר לא שלם.
אבל החליטו להוציא אותו ואני חושב שיש כאן חומר איכותי ומרתק והייתי צמא לעוד דברים שלבני כותב כי לכתוב הוא יודע.
בזה אין לי ספק.
אהבתי מאוד את אחרית הדבר של אלאונורה לב.
מעניין, מרתק, וכתוב היטב.
נותן ערך מוסף לספר ועוזר להבין אותו טיפה יותר ולמקד את הקורא.
בסך הכל ספר מרתק, עמוק מאוד  ולטעמי לא מספיק מסחרי אבל אין לי ספק שאחזור אליו כי הוא סקרן אותי ולא הבנתי אותו עד הסוף.
עצם זה שאני רוצה לחזור אליו ולקרוא בו שוב זה כבר הישג.

הוצאת פרדס
334 עמודים
גילוי נאות, לפני שהתחלתי לסקור ספרים אני קראתי כמעט רק ספרות מתורגמת ומעט מאוד ספרות עברית.
מאז שהתחלתי לסקור ספרים גיליתי מה הפסדתי, עולם הפסרות הישראלי שוקק

חיים, מגוון מאוד ובעל איכויות רבות.
אני גם שמח שהתוודעתי להוצאת הספרים פרדס שדואגת להביא לנו ספרות מקור איכותית מאוד ונותנת במה לסופרים צעירים או סופרים בראשית דרכם.
הספר "איש ללא בית" של ליאת לידה סנדומיר הוא בדיוק מסוג הספרים האלו.
זהו ספר טוב מאוד, מרגש מאוד וכתוב היטב בעיני.
הוא נוגע בחיטוט שלנו בעבר בבדיקת הזהות המחודשת שלנו ובהתמודדות עם זכרונות כואבים ופצעים שלא הגלידו.
ליבי היא רקדנית צעירה ילידת גרמניה שבמהלך שהותה המחודשת בגרמניה עוזרת לבחור בשם גור לחפש אחר חברו הטוב זוהר שנעלם בנסיבות מסתוריות.
החיפוש אחר זוהר הופך למסע אישי אחר עברה שלה ואחר עבר משפחתה בגרמניה.
במהלך מסע החיפושים היחסים בין ליבי וגור מתחזקים והופכים לרומן סוער.
ליבי התייתמה מאביה בגיל צעיר והיא מתחילה לנסות ולהבין עליו קצת יותר.
במהלך החיפושים ליבי מגיעה לאינגה המטפלת האהובה של ליבי בילדותה.
החזרה למקום הטעון כל כך כמו גרמניה של שעדיין נושאת בתוכה את תקופת מלחמת העולם השניה ומשפיעה גם גם ילידי גרמניה והדורות הבאים ניכרים היטב אצל ליבי והסערות שמתחוללות בתוכה.
ליבי נחושה להבין איזה סודות אביה הסתיר ממנה ומה עלה בגורלו.
הספר עצמו עמוק מאוד ומפתיע באיכותו, אחד הדברים שמקלים על הקריאה הם הפרקים הקצרים שנעים בין העבר להווה ויוצרים ציפייה להמשך .
זהו ספר מרתק שלא נותן מנוח , מעניין וטעון רגשית ואני אישית התחברתי מאוד לדמותה הנסערת של ליבי.
אני חייב אבל לציין את העובדה שהסופרת ניסתה ליצור אותנטיות על ידי שילוב מילים בשפה הגרמנית אבל לי אישית זה קצת הפריע לשטף הקריאה ואני לא בטוח כמה זה היה נחוץ.
היה אפשר בהחלט להסתדר בלי זה.
אני חושב שאיש ללא בית הוא הדוגמא הכי טובה ליצירה מקורית שחשוב מאוד להיות מודע אליה, חשוב לצרוך אותה וחשוב לעודד סופרים בתחילת דרכם להמשיך ליצור ולכתוב ולהתפרנס מכתיבה.
ספר מצד אחד מאוד אישי ומצד שני יש בו משהו מאוד קולקטיבי ונוגע להרבה מאיתנו שחווים את תקופת השואה דרך הסיפורים המשפחתיים ודרך הטראומות והכאבים של מי שהיה שם וחווה זאת.
מומלץ בחום.