השפה / מרטין היידגר

הוצאת פרדס

75 עמודים

מגרמנית: דנית דותן ומיכאל פרידמן
אני לא חושש מאתגרים ספרותיים, אני אוהב לגשת לטקסטים לא צפויים, קשים לקריאה שמפעילים את גלגלי המוח שלי.

היידגר הוא קשה במיוחד עבורי ואני חושב שלא רק עבורי.

הטקסטים שלו לא קריאים גם עבור מי שקורא פילוסופיה והגות לא מעט.

אבל למרות הכל ניגשתי לספרון הזה כי אני מחפש להבין קצת מהגותו של האיש .

זה הספר הראשון שאני סוקר כשצמוד לכל עמוד שקראתי הסתובב איתי מארקר.

למעשה הטקסט הזה הוא הרצאה שהיידגר העביר בנושא השפה.

המהות והעיקר בטקסט הזה ואולי מילות המפתח בו הם "השפה מדברת"

לא האדם הוא המדבר אלא השפה.

היא זו שעומדת במרכז בניגוד למה שאנחנו רגילים לחשוב.
"השפה היא ביטוי — שהאדם מוציא לפועל — של רחשי לב פנימיים ושל השקפת העולם המנחה אותם. האם ניתן לשבור את מוסרות הקסם של דימוי זה על אודות השפה? מדוע ראוי לשבור אותם? השפה במהותה איננה ביטוי ואף איננה פועל של האדם. השפה מדברת. אנו מחפשים כעת את הדיבור של השפה בשיר" 

עמ' 26
איך בעצם היידגר מתכוון להוכיח את טענתו?

היידגר בוחר שיר של גאורג טראקל שנקרא "ערב חורף" ומפרק אותו לגורמים.

מנתח מילה במילה בו כדי להוכיח את טענתו "השפה מדברת"
ערב חורף
שלג צונח כנגד החלון פתיתי,

פעמוני ערבית ארוכות מהדהדים,

השולחן מוכן ומזומן לרבים

והבית – מאוןרגן למופתי.
אל השער בשבילי אפלה

יבוא לא אחר מנדודים.

בזהוב פורח עץ החסדים

מהעסיס הקר של האדמה.
בדממה נכנס נווד;

כאב איבן את סף הדלת.

שם על השולחן קורנת

אורה טהורה מיין ומפת.
למעשה מה שמגדיר את האדם היא שפתו.

האדם מדבר כך אנחנו תמיד הבנו אבל היידגר טוען משהו קצת אחר.

"השפה היא זו שמדברת והאדם הוא זה שנענה לדיבורה.

אני מודה שתוכן הטקסט בהרצאה זו לא פשוט להבנה אבל זה מה שהיידגר מנסה להוכיח לנו והוא עושה זאת באמצעות ניתוח שיר והוא עושה זאת בצורה מעוררת התפעלות.

עם זאת אני אהיה חייב לחזור על הספר הזה עוד כמה פעמים כדי להבין אותו לעומק ואני חושב שהיידגר הוא פילוסוף שמחייב פרשנות צמודה.

הספר הוא למעשה ספר דו לשוני  גם בגרמנית וגם בעברית.

למי שכן החליט להתמודד עם הספר הזה אני ממליץ מאוד לקרוא בעיון את פתח הדבר של המתרגמים.

היידגר לא קל בכלל.

למעשה הוא אחד הפילוסופים הכי קשים להבנה ועם זאת ככל שיותר קשה כך יותר מרתק אותי להבין אותו יותר.

הקריאה לשיקולכם.

ספר עיוני קשה מאוד לקריאה.

​הקונפורמיסט / אלברטו מורביה

הוצאת פן

359 עמודים

מאיטלקית: עתליה זילבר
תמיד רציתי לקרוא ספר של מורביה ואף פעם לא הצלחתי להגיע אליו והנה אחרי קריאת הקונפורמיסט אני יכול לומר שבהחלט ההמתנה היתה שווה.

הקונפורמיסט הוא ספר חזק ומעורר מחשבה.

תמיד כשאני סוקר קלאסיקות אני מנסה לחשוב על ערך המוסף שיש לי לתת כי הרי כבר נכתב כמעט הכל, נעשה סרט, נכתבו מאמרים ומה לא?

אבל תמיד יש כאלה שנחשפים פעם ראשונה ליצירה והחשיפה הזו חשובה כי הספר הוא חשוב.

קונפורמיות לפי ההגדרה היבשה היא "הליכה בתלם, הסתגלות, שינוי בהתנהגות או אמונות של אינדיבידואלים בהתאם לנורמות או כללים הנהוגים בחברה או בקבוצה." כך גם גיבור הספר הזה מרצ'לו קלריצ'י.

הספר מתאר את חייו של מרצ'לו עד לנקודה מסוימת.

מרצ'לו תמיד חיפש להשתייך ולהתאים עצמו לנורמות המקובלות בזמנו.

הספר מתחיל בילדותו של מרצ'לו בו הוא מגלה נטיות אלימות של התעללות בחיות , שקרים וסודות. דברים שילוו אותו גם בחייו הבוגרים.

בשלב מסוים הוא נתקל באדם אשר רוצה לתת לו אקדח בתנאי שיעשה משהו עבורו, מעשה שמטריד את מרצ'לו גם בחייו כבוגר.

אותו נער אלים מתפתח כסטודנט מבריק לפילוסופיה שבסופו של דבר מוצא עצמו כעובד עבור המשטרה הפשיסטית.

עולמו משתנה ורצונו להשתייך מתעתע בו.

מרצ'לו קלריצ'י מקבל משימה לרצוח את המרצה שלו לשעבר בשם המשטר שמגלה נטיות אנטי פשיסטיות.

מרצ'לו מנצל את ירח הדבש שלו עם אשתו החדשה כדי לבלוש אחרי אותו מרצה ומתוודע לאשתו היפה של המרצה, מתאהב בה אך לאישה יש כוונות אחרות לחלוטין.

את המשך העלילה תקראו בעצמכם אבל הספר בעיני חשוב מאוד.

לא רק בגלל שהוא מראה כמה קל להיסחף אחרי זרם וללכת אחרי הרוע.

בסופו של דבר זו נטייה אנושית נורמלית להיות שייך, לא להיות אאוטסיידר.

הקונפורמיסט הוא ספר חשוב ועמוק, כתיבה משובחת ועלילה סוחפת.

ספר נהדר וקלאסי.

מסעות בחדר הכתיבה / פול אוסטר
הוצאת עם עובד
140 עמודים
מאנגלית: משה רון

אוסטר כתב ספרים רבים, עד היום קראתי בערך חמישה מספריו ואת רובם אהבתי מאוד (בעיקר את מר ורטיגו ואת מוסיקת המקרה)
אבל יכול להיות שלא קראתי מספיק ממנו כי בכריכה האחורית של ספר זה כתוב שחובבי אוסטר הנאמנים יזהו בעלילת הספר הזה רמזים על ספרים אחרים שלו ואני הרגשתי שאולי או שלא הבנתי את הספר הזה כראוי או שאולי אני לא זוכר את הספרים שלו שקראתי בעבר.
כך או כך הספר הזה שונה מאוד מספריו האחרים ואוסטר קצת הצליח לבלבל אותי.
באתי עם ציפייה מסויימת לקבל את אוסטר שאני מכיר וקיבלתי ספר מסקרן מאוד אך שונה מספריו האחרים.
אני חושב שאוסטר הוא סופר מאוד מוכשר, מאוד מגוון ובעל יכולת כתיבה פנומנלית שמסוגלת לקחת כל רעיון ולהפוך אותו לספר מרתק.
הספר הזה התחיל בצורה קצת מוזרה אך מסקרנת מאוד, איש בשם בלנק מתעורר בחדר לבן שבו רק חפצים מעטים, הוא לא זוכר מיהו ומה היה בעבר ומתקשה בפעולות פשוטות.
לאט לאט לחדר נכנסים אנשים שונים שמרמזים לו על עברו.
כמו כן בחדר ישנה מכונת כתיבה, כתבי יד ותצלומים ישנים שמהם הוא אמור להסיק למה הוא בחדר ומי הוא היה בעבר.
הספר לאט לאט חושף רבדים מאישיותו של מר בלנק ולאט לאט אנחנו נחשפים וסיפורים ולהתרחשויות מהעבר ואיך זה קשור לעובדה שהוא בחדר ומי הם האנשים שבאים אליו.
אין טעם כמובן לחשוף מה יקרה בהמשך הספר בסקירה זאת אך אומר שהספר הזה מסקרן ועם זאת לא ריגש אותי יותר מדי.
לטעמי זה לא אחד הספרים הטובים של אוסטר למרות שיש בו ייחוד.
הוא כן מפתיע, הוא כן נבנה בצורה מעניינת ומתפתח יפה ומסקרן ועם זאת אולי בגלל שאני יודע מה לצפות מאוסטר אני קצת הופתעתי.
זה ספר דק מאוד שאפשר לסיימו ביום ובסך הכל אני חושב שחובבי אוסטר יהנו ממנו.
זהו ספר טוב, ספר מעניין אני ציפיתי ליותר מאוסטר אבל אתם לא חייבים להסכים איתי.
מילה אחרונה על הכריכה.
בעיני היא מעניינת מאוד והיא מרמזת על העלילה בצורה זו או אחרת.
אני אוהב כריכות שמשאירות אותך מסוקרנות וזו דוגמא טובה לכריכה כזו.

​טלגרף אווניו / מייקל שייבון

הוצאת עם עובד

551 עמודים

מאנגלית: משה רון

אני כבר זמן רב מתכנן לקרוא ספר של מייקל שייבון.

כבר כמעט שנתיים מחכה לי בסבלנות "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" זוכה פרס פוליצר אך לא יוצא לי להגיע אליו.

עבור טלגרף אווניו פיניתי זמן ונהניתי מאוד.

טלגרף אווניו נוגע בנושאים רבים ואפשר לכתוב עליו לא מעט כי שייבון בחר ברומן מאוד אמריקאי ועם זאת רומן שמדבר על חברות, יחסים בין גזעיים וקפיטליזם.

שייבון שבדרך כלל בוחר לעסוק בספריו בנושאים שמתחברים ליהדות שלו בוחר גם הפעם לתת לזה משקל אם כי הפעם קצת צנוע יותר ואני אגע בזה בהמשך.

טלגרף אווניו זה ציר שמחבר את אוקלנד השחורה והעניה יחסית עם אוניברסיטת ברקלי היוקרתית. שני עולמות שונים שמפרידים ביניהם שבעה קילומטר.

על הציר הזה נמצאת חנות תקליטי הוויניל של ארצ'י סטולינגס השחור ושל נט ג'פי היהודי הלבן.

גם נשותיהם של ארצ'י ונט מנהלות עסק משותף.

גוון ואביבה הן מיילדות ותיקות שמנהלות עסק בתחום.

מה שמערער את העסק של ארצ'י ונט זו כניסתו של כוכב פוטבול לשעבר והיום האיש השחור החמישי בעושרו בכל ארצות הברית "גיבסון גוד".

גוד מחליט להקים על ציר טלגרף אווניו קניון מפלצתי, סניף של רשת הענק שלו וזה מכניס את העסק הקטן של הצמד לסחרור ודילמות קשות כיצד לנהוג ומה לעשות?

גם העסק של גוון ואביבה לא נע על מי מנוחות.

מקרה מסויים מכניס את העסק שלהן לצרות ובוחן מחדש את השותפות והחברות שלהן.

מעבר לכך נכנסים לחייו של ארצ'י אביו שניתק איתו קשר ובנו האובד שמוצא את עצמו נדלק על בנם של אביבה ונט.

זה ממש בקצרה הגרעין המרכזי של העלילה אולם שייבון מאתגר אותנו כי בתוך המיקרוקוסמוס האמריקאי הזה אנחנו מתוודעים לקשיים של השחורים שעדיין קיימים ולגזענות ולסטריאוטיפים הרבים שקיימים בחברה האמריקאית.

אנחנו לומדים להבין את המושג שכנות וחברות וכמו כן יחסים בין משפחתיים של אב ובנו.

בספר ישנו קטע שבו מופיע לקטע קצר ברק אובמה בתפקידו כסנטור לפני שהתמנה לנשיא ומאוד אהבתי את הקטע הזה.

כמו כן הספר מלא באיזכורים של ספרים וקטעי מוזיקה מעבר לכל השאר.

הספר מתחיל במשפט שמוקדש לו עמוד שלם.

"קרא לי ישמעאל.

ישמעאל ריד קרוב לוודאי"

לאיזה משפט פתיחה של ספר אמריקאי מפורסם אחר זה זורק אתכם? למובי דיק כמובן.

בהמשך הספר ישנם עוד איזכורים ורמזים למובי דיק והחיבור בין הספר הזה למובי דיק מעניין כי יש תחושה ששייבון רצה אולי ליצור רומן גדול חדש ונראה שמאז מובי דיק לא היה בספרות האמריקאית ספר עם כל כך הרבה השפעה ועוצמה.

אז טלגרף אווניו הוא לא מובי דיק אבל הוא כן ספר מהנה מאוד, ספר כיפי שיש בו המון תוכן, דיאלוגים טובים, אמירה חברתית חזקה ובעיקר עניין רב.

אז שייבון בהחלט עשה לי תיאבון לקרוא רומנים אחרים שלו וככל הנראה שאעשה זאת.

ספר טוב מאוד ומומלץ בחום.

​המגפה הסמוקה / ג'ק לונדון

הוצאת נהר ספרים

108 עמודים

מאנגלית: ניצה פלד

לגלות תרגום ראשון ליצירה זו של ג'ק לונדון זו חגיגה עבורי, אני חושב שלונדון מעבר ליכולת הכתיבה המופתית שלו היה קודם כל אדם שראה לנגד עיניו את הסביבה והטבע כערך חשוב ומשמעותי והרבה מאוד מספריו וכתביו עסקו בדיאלוג הזה שבין האדם לטבע.

המגפה הסמוקה זו נבלה עתידנית של לונדון שהיא למעשה סוג של משל על האנושות ועל הטבע האנושי.

זו נובלה חזקה מאוד שקשה להישאר אדיש ךתוכן שלה ולמסקנות אליו מוליך אותנו לונדון.

השנה היא 2073, שישים שנה אחרי אסון עולמי ומגפה אכזרית במיוחד שפקדה את המין האנושי נשאר רק אדם אחד ששרד את אותה מגפה.

אותו אדם שהיה בזמנו פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה היום מוביל את נכדיו הפראיים שלא ידעו את התרבות האנושית שנמחקה תוך פחות משנים בודדות.

אותו פרופסור, השריד האחרון כך הוא מרגיש שנותר ממה שהיתה האנושות בעבר מספר לנכדיו על אותה מגפה איומה, המגפה הסמיקה שהורגת אנשים תוך פחות משעה אחת.

המגפה נקראת כך בגלל הפיכת הפנים לאדומות, כמו סומק נוראי. העולם לא הצליח להתמודד עם המגפה הנוראית הזו שחיסלה כמעט את כולם ללא ייחוס, מעמד וללא יכולת לברוח ממנה.

למעשה נותרו אנשים בודדים ששרדו אותה, אין לאף אחד מושג למה שרד מי ששרד אבל חלק הצליחו.

לונדון מתאר בעצם אבולוציה הפוכה. כל מה שהאדם יצר ושינה בטבע נמחק.

חיות הבית חזרו למצבם הפראי, הגזעים בכלבים שהאדם יצר נמחקו כי כלבי הזאב טרפו את הזנים הקטנים, את חיות הבית והמשק ולאט לאט הטבע חזר למצבו הראשוני טרם המהפכה החקלאית.

השפה הלכה לאיבוד, הטכנולוגיה נמחקה והאדם חזר למצבו הפראי.

יש משהו אירוני בעובדה שאותו ניצול מבכה על כך שאף פיזיקאי, כימאי, או רופא נותרו בחיים אלא דווקא הוא, הפרופסור לספרות, בעולם שבו כבר אין שפה מסודרת ולספרים אין ערך.

כך ששיקום האנושות יהפוך לקשה יותר ואיטי יותר.

אחד הניצולים שהוא פגש בדרך, איש גס ואלים שהיה נהג של אחד מעשירי אמריקה הוא מעלה שאלה איך דווקא הוא שרד?

למה הוא ולא אנשים שבאמת האנושות היתה זקוקה להם.

אבל המסר הכי חשוב בנובלה החזקה הזו של לונדון היתה שבסופו של דבר כשהאנושות תשתקם ויגלו מחדש את אבק השריפה ויבנו תרבויות מחדש אז האדם יחזור להיות כפי שהיה.

תאב בצע, רודף מלחמה ואכזר.

האנושות לא תלמד כי אין לה ממי ללמוד, זו טבעה, זה המצב הבסיסי שלה וכך יהיה תמיד.

וזה מסר חזק וחשוב.

תובנה אישית שעלתה לי מקריאת הספר היא לגבי ההסמקה של הפנים כסמל של אותה מחלה.

אדם מסמיק כאשר הוא נבוך, מבוייש או מוחמא בדרך כלל.

אני לוקח את זה למקום המבויש.

פרננדו פסואה כתב פעם שלפני המצאת המראה אדם שהיה רוצה להתבונן בבבואתו במים היה צריך להתכופף וההתכופפות היא סוג של אלמנט משפיל.

ההסמקה היא הבושה של האנושות שלא מסוגלת ללמוד וחוזרת שוב ושוב על אותם משגים.

ספר נפלא של הוצאה שאני מאוד אוהב 

אני חושב שכל אדם שרוצה וסקרן להבין את הטבע האנושי ואולי לחשוב קצת מעבר למה שמוכר או מובן לנו צריך לקרוא ספרים כאלו.