איזה פרויקט אדיר ורחב מימדים של סיימון שאמה.
הוא מאוד עניין אותי ומאוד סקרן אותי לראות האם שאמה יביא לנו משהו חדש ומסקרן ומזווית אחרת.
סיפורו של העם היהודי סופר כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה גרסאות וזו הסטוריה של עם שעדיין נבנה ומחפש את המקום שלו להיות עם שחי בשלווה עם העמים מסביבו.
מאז ומתמיד העם היהודי סבל מרדיפות, התנכלויות, נסיונות השמדה, גירוש, גלות, איחוד ומה לא.
שאמה מנסה להביא את סיפורו של העם היהודי ומכיוון שהוא כל כך רחב ולשאמה יש כל כך הרבה מה לספר הוא מחלק את הסיפור לשלושה כרכים שהראשון שבהם נמצא אצלי כרגע ביד.
למעשה הסיפור מתחיל במצרים קצת אחרי 1000 לפני הספירה וסקרן אותי להבין למה בעצם סיימון שאמה פתח משם, האם הרצון שלו לכלול רק את מה שודאי הסטורית ולהשאיר את המיתוסים בחוץ?
בכל מקרה הסיפור מתחיל משם ושאמה מדלג בין העבר להווה, בין הסיפור כפי שהוא קרה לבין הארכיאולוגיה והמחקרים של ימינו וכך מספר לנו סיפור שהוא בסך הכל מעניין כסיפור וכתוב היטב.
הוא ספר עב כרס וככזה הוא חייב לעורר עניין לרוב אורכו כי אחרת זה מתחיל להעיק ולהכביד.
אני אוהב ספרים עבי כרס ואוהב הסטוריה ולרוב נהניתי מהספר הזה שהביא לי את הסיפורים מנקודות מבט שונות ומעניינות.
מאוד עניין אותי דווקא חלקו השני של הספר ובעיקר התקופה של גירוש ספרד שפתח בעיני מקום לידע חדש ומעשיר.
אני חושב שמי שאוהב הסטוריה ובעיקר רוצה להבין קצת על תולדות העם היהודי לאורך השנים ימצא בספר זה עניין רב.
אני אחכה לכרכים הבאים בעניין ונראה לאן שאמה יוביל אותנו בסיפורו.
לחובבי הסטוריה ולחובבי סיפורים אפיים הספר הזה מומלץ בחום.

סדרת אדום דק של הקיבוץ המאוחד היא פשוט סדרה נפלאה, הספרים מגוונים מאוד, בין יצירות מרתקות שנותנות חשיפה לתרבויות ולסופרים ממקומות שטרם נחשפתי אליהם כמו הספר שאני סוקר כרגע לבין ספרות מקומית מעניינת ומיוחדת.
הפורמט הקטן שמתאים לכיס והעיצוב המיוחד מקרטון שמזכיר מחברת פשוטה ונותן לזה תחושה עממית נוחה וייחודית, כל אלו יוצרים סדרתיות מעניינת ומיוחדת ללא קשר כרגע לתוכן ולאיכות הספרים.
מעבר לכך זו הזדמנות ראשונה עבורי (מעניין כמה ספרים עד כה תורגמו מהשפה הזו) לקרוא ספר שתורגם ישירות משפת האורדו.
אורדו הוא ניב של הינדוסטנים המזוהה עם מוסלמים בדרום אסיה, זו אחת מהשפות הלאומיות של פקיסטן ומדוברת מאוד גם בהודו.
סעאדת חסן מנטו 1912-1955 נחשב לאחד מאמני הסיפור הקצר בהודו ופקיסטן ולאחד מגדולי הסופרים בהסטוריה של המדינות האלו.
לפי התרשמותי מהסיפורים של מנטו וגם מאחרית הדבר המצוינת והמלמדת של המתרגם אחיה ענזי ודוד לנדא מנטו היה סופר של האנשים הפשוטים והרבה לעסוק בנושאים פוליטיים שקשורים בעיקר לחלוקה של פקיסטן והודו והקונפליקטים הרבים כמו גם הטרגדיות הגדולות שנוצרו בעקבות חלוקה זו.
הסיפורים המצוינים ברובם של מנטו הם קצרים מאוד ונעים בין בדיה למציאות, בין אוטוביוגרפיה ואירועים מההסטוריה שלו כסופר לבין דמיון וכקורא שלא מכיר את הביוגרפיה של מנטו לא ידעתי להבחין מהו מה.
אבל האמת היא שזה פחות עניין אותי אם זו בדיה או מציאות.
כתיבתו של מנטו חשפה אותי לתקופה הסטורית קריטית של הודו ופקיסטן, תקופה של כיבוש קולוניאליסטי. חלוקה של גבולות ויצירת מדינות שהפרידה משפחות ויצרה כאוס גדול.
ובתוך זה יוצר מנטו את הסיפורים שלו, את הסיפורים על האנשים הפשוטים, את נושא הגבולות והנזקים שהן גורמים, את הכאב והקושי וגם את רגעי השמחה בתוך מציאות פוליטית לא פשוטה.
מנטו עצמו חי גם בהודו וגם בפקיסטן ולאחר החלוקה עבר לפקיסטן עם משפחתו ללאום חדש, מדינה חדשה ומציאות אחרת.
בסיום הספר ישנה אחרית דבר של הסופר שהנושא שלו הוא "מדוע אני כותב סיפורים קצרים"
ניכר שיש בכתיבתו הרבה הומור וסרקזם. דרך נוספת בה אפשר להתמודד עם כאב וגבולות שמפרידים בין אנשים ולא רק בין תרבויות.
מומלץ בחום רב.