אור נקבוביות / תמרה לילך מזומן
הוצאת פרדס
69 עמודים

כשאני סוקר ספרי שירה אני בדרך כלל מתייחס לכריכה כי לכריכה יש משמעות לטעמי בהקשר של ספרי שירה ולא רק.
הרבה מספרים השירה נותנים לתוכן לדבר ולא נותנים משמעות לכריכה ובעיני יש לה משמעות וחיבור ישיר לתוכן הטקסטים.
כאן בספר זה אני רואה דמות מטושטשת חתוכה שלא ברור איזו פעולה היא עושה אם בכלל.
אולי היא סתם מלנכולית, מכונסת בעצמה, עסוקה במחשבות.
אבל הכריכה והצילום הזה מחבר אותי לשירתה של המשוררת כאן.
זהו ספרה הראשון וזהו ספר מאוד אינטימי ורגיש שפותח צוהר לעולמה של המשוררת.
בניגוד לציטוט בכריכה האחורית אני לא רואה בספר זה הישג גדול לשירה העברית החדשה כי שירתה של תמרה לילך מזומן היא שירה יפה ונוגעת אבל אין בה איזה משהו חדשני או איכותי יותר מספרי שירה אחרים שקראתי לאחרונה.
זו שירה נוגעת ורגישה שעוסקת בנושאים שראיתי לאחרונה לא מעט, משפחה, אהבה, חיבור לאלוהים, נסיון לפתוח את מגרות ליבה לקוראים.
והיא מצליחה, הספר הזה אכן נגע בי. יש בו עומק והמון כנות שאני אוהב בשירה.

"לעיתים אינני יודעת
מהי סיבת ההשתהות
על חייו של אדם אחד
כשאלפי צורות חיים
חולפות מליבו"

חלק לא מבוטל מהשירים עוסקים בנושא המזון והתיאבון, אוכל.
אוכל בעיני הוא מטאפורה למשהו פנימי עמוק כי האוכל חודר אלינו פנימה.
הוא הופך ממשהו חומרי מאוד ויחסית מוצק למשהו אחר כשהוא בתוכנו, בקיבתנו.
בדיוק כמו אהבה או כל דבר אחר כשהוא נכנס הוא עובר מטאמורפוזה, נהיה משהו שונה לחלוטין רק שבניגוד לאוכל לרוב אנחנו מקווים שהוא יישאר בתוכנו.

"במצולות
אין הרבה חמצן
גם אין הרבה חיים
אבל במצולות
אני מצליחה
לדוג את הכאב
ולצרוב בו מילים"

ספר שירה רגיש וכנה מאוד.

נדנדת חבלי הכביסה / אחמד דני רמדאן
הוצאת תמיר סנדיק
280 עמודים
מאנגלית: לי עברון

תמיר סנדיק ידועים בבחירות הספרים שלא שגרתיות שלהם, המעניינות באופן מיוחד ולא שגרתיות וגם חובקות עולם בצורה מסוימת.
הפעם הסיפור לוקח אותנו לסוריה הלומת הקרבות וקנדה השקטה ולאלף לילה ולילה בגרסה המודרנית שלה שדרכה אנחנו נחשפים למלחמת האזרחים בסוריה ולמדינה בלי עתיד ורוד נראה לעין והכל דרך סיפורים, זכרונות וכאבים.
זהו סיפורו של אל-חכוואתי מספר הסיפורים ואהובו שהיגרו מדמשק הפתועה אל קנדה ושם ארבעים שנה לאחר מכן כש אל- חכוואתי סועד את אהובו החולה ומנסה ככל האפשר להרחיקו מהמוות הוא מספר לו סיפורים שמבוססים על סיפורי אלף לילה ולילה על הילדות בדמשק, על כאב, על אהבה אסורה, אהבה בין גברים, על מדינה שנעה ממלחמה למלחמה, על דיקטטורה וכאב.
הסיפורים כולם כתובים בצורה נוגעת וחדה מאוד, מרגשת וכואבת ובעיקר מחברת אותנו לחוויות של המספר בצורה חזקה מאוד.
הספר נע קדימה ואחורה בזמן, בין התקשורת של המספר לאהובות החולה ובין הרצון שלו להזכר בסיפורים הכל כך מרגשים ונוגעים.
המוות נוכח בספר זה כל הזמן, לא מזמן קראתי ספר מרתק שמדבר על המוות בטבע ועל הנוכחות שלו באוויר אז גם כאן. יש במוות משהו מאוד עוצמתי ולא רק מהמקום של אל-חכוואתי ואהובו אלא בסוריה המוות תמיד היה באוויר, תמיד חיכה באיזו צומת, תמיד המתין.
זהו ספר מאוד פוליטי כי נושא הפליטים שמקיף אותנו כיום גם בפרוסינציה שלנו עוסק בכך גם בספר הזה. החיפוש אחר הבית, המקום הבטוח, הרצון לחיות חיים שלווים ומאורשים, להגשים את יעודך, לקיים את אהבתך ואת אמונתך, כל אלו הם חלק בלתי נפרד מחיין של המספר.
ספר כואב ונוגע מאוד ומומלץ בחום רב. הוא נקרא באיטיות וככזה צריך סבלנות אליו אך היא משתלמת.

לתפארת מדינת ישראל / נועה זית
הוצאת איפאבליש
246 עמודים

אני זוכר שאחרי שהגעתי לקיבוץ בתור ילד ובעיקר בבגרותי התחברתי בעיקר עם תושבי העיר הסמוכה אל קיבוצי, קרית שמונה.
כשאני הגעתי לקיבוץ בני גילי היו ילידי הארץ כמוני ולא חוו עליות או קשיים של עולים חדשים אבל ההבדלים ניכרו בין הקיבוצניקים לאנשי העיר.
הרבה פעמים הרגשתי בקנאה של אנשים העיר לקיבוצניקים ולאורחות חייהם ולנוחות כביכול כפי שהיא נראית כלפי חוץ.
כשעבדתי במפעל עבדתי עם הרבה מתושבי העיר ויצרתי איתם קשרים טובים ובסופו של דבר למרות ההבדלים בצורת המחיה רוב חברי לא היו קיבוצניקים.
הספר של נועה זית מדבר בדיוק על סיפורי חיים של שתי דמויות, אחת שגדלה בקיבוץ ואחד שגדל בעיר הסמוכה.
הסיפור מדבר על נורית, בת קיבוץ ערבי הנחל ודוד בן העיר בית שאן.
דוד שעלה עם הוריו ממרוקו וגדל במעברת בית שאן ונורית בת הקיבוץ שבילדותה חלתה בפוליו עברה לעיר וחזרה לקיבוץ לאחר שנכנסה להריון.
אצל דוד הגלגול הוא שונה, הוא עבד בעבודות שונות עד שהגיע לקיבוץ לעבוד כנגר.
החיים של הדמויות שמנסות לתאר את החיים בעיר מול החיים בקיבוץ וההבדלים בין הדמויות ואורחות חייהן בסך הכל נחמד ומעניין אבל הספר לא מלהיב מדי.
הוא הרגיש לי בקטעים רבים שהוא לא מספיק אותנטי וחבל כי זה ספר בעל פוטנציאל.
לא קראתי את ספרה הראשון של נועה זית שזכה בפרס ספיר לספר ביכורים אבל הבנתי שדמותה של נורית מתוארת גם שם ואולי כדאי לקרוא גם את הספר ההוא כדי להבין את הספר הזה טוב יותר.
לא חושב שזה ספר לא טוב אלא שהוא לא מספיק טוב בעיני ויש הבדל.
כן אפשר לקרוא אותו ויש בו קטעים מעניינים והעלילה מעניינת כמו גם ההקבלה בין חייו של דוד ולחיה של נורית ועדיין ציפיתי ליותר.

על איחוד הטבע והחסד / תרגום ופירוש לטיניים לספר הזוהר מאת גיום פוסטל
הוצאת מאגנס
373 עמודים
מבוא ותרגום מוער : יהודית וייס

קשה, קשה מאוד לסקור ספר כזה, זה לא ספר עיון רגיל והוא דורש העמקה רבה.
אבל הנושא מעניין מאוד ומן הסתם יש סיכוי רב שאחזור אליו ואנסה להבינו לעומק. מה שכן יש כאן פרויקט מרתק וניסיון להביא את מחשבותיו של גיום פוסטל והניסיון שלו להוכיח את הנבואות המשיחיות שלו כפי שהן משתקפות דרך עקרונות הקבלה היהודית.
גיום פוסטל, מזרחן ומיסטיקן צרפתי תרגם ללטינית את ספר הזהר כשהוא כותב ומוסיף פרשנויות משלו בגוף הטקסט.
פוסטל גילה עניין רב בספר הזהר, הוא חשב שתורת הספירות הקבלית מנבאת בצורה די מדויקת את התפיסה המשיחית שלו.
לפי פוסטל אנחנו קרובים לעידן משיחי שבו יכהן אפיפיור מלאכי ממין נקבי מין מנהיג משיחי אוניברסלי שיחליף את האפיפיור שברומא ויוביל את העולם לעידן משיחי עם מלך אוניברסלי נוצרי.
התפקיד לפי פוסטל יועד לנזירה בשם יוחנה אך בעקבות מותה הוא לקח את התפקיד על עצמו.
זה בעצם הבסיס לנבואה המשיחית רדיקלית של פוסטל.
הרעיון עצמו מעניין והחקר של נבואתו של פוסטל והבנת התקופה וכמו כן החיבור לתורת הקבלה והמיסטיקה היהודית מעניינת מאוד ולכן החלק הכי מעניין וקריא בספר הוא בעצם המבוא של יהודית וייס והתרגומים והפרשנויות בגוף הטקסט של הפירוש של ספר הזהר.
החלק הזה מאוד קשה לקריאה לפחות עבורי כי הטקסט של ספר הזהר הוא טקסט שלא ניתן לקרוא אותו ללא פירושים והבהרות והוא מורכב מאוד ולכן התמקדתי בפירושים במוערים שמלווים את גוף הטקסט.
כמובן שזה לא כל ספר הזהר אלא המחצית זוהר, פרשת בראשית.
לא פשוט לקריאה ולא מתאים לכולם אלא לכאלה שמתעניינים בתקופה והתורה הנבואית המיוחדת של פוסטל.
ספר לא קל לקריאה אבל יש כאן נורא מעניין.
למיטיבי לכת ומתעניינים בנושא.

הילדים צוחקים / זכריא תאמר
הוצאת עולם חדש
איור: רוני פחימה
מערבית: אלון פרגמן

ספר זה הוא אחר מספרי הילדים הכי חשובים שתקראו בשנים האחרונות, ממש כך.
נתחיל מזה שזה ספר ילדים של סופר סורי מפורסם אבל מעבר לכך הוא לא באמת ספר ילדים קלאסי אלא משל, משל עמוק וחזק על כוחו של הצחוק, על משטרי דיכוי, החיים תחת דיכוי ותחת דיקטטורה, וכוחם של הילדים לשנות מציאות.
לא סתם בסכסוכים למיניהם אנחנו מדברים כל הזמן שהכל מתחיל וגם נגמר בכוחו של הדור הצעיר לעמוד על רגליו האחוריות ולומר שהאחריות לעתיד היא בידיים שלנו, החינוך לסובלנות, לאהבה, לרצון לחיות חיים טובים יותר.
האיסור על צחוק ככלי לדיכוי פוליטי הוא מסר חזק מאוד כי הצחוק מסמל את כל מה שטוב בכל חברה וברגע שלוקחים זאת נשאר רק העצב.
ישנו מלך בממלכה אחת שלא צחק מעולם, יום אחד הוא הלך בשדות וראה ילדים צוחקים ושאל אותם למה הם צוחקים והילדים אמרו לו אנחנו צוחקים כי השמים כחולים, אנחנו צוחקים כי העצים ירוקים ואנחנו צוחקים כי הציפורים עפות.
המלך ראה בצחוק עלבון וביטל את הרשות לצחוק אבל שום דבר לא יעצור את הילדים מלממש את אהבתם ואת זה תקראו בהמשך המשל הקצר והחשוב הזה.
הספר כתוב בעברית ובערבית והאיורים הנפלאים של רוני פחימה מלווים את הספר הצבעוני והמרשים הזה.
זה ספר ילדים מהסוג שאחרי קריאתו אי אפשר להמשיך המלאה ודיון ושאלות רבות עולות בעקבותיו, בוודאי אצל ילדים סקרנים ותאבי ידע.
אין חשש מלשוחח איתם על דיכוי, כיבוש, וכוחו של הצחוק ולחדד אצלם את המסר שהכח נמצא אצלם גם אם הם לא רואים זאת.
ספר נפלא וחשוב.

ביבליומניה / פלובר, אוזאן, מנגל
הוצאת תשע נשמות
89 עמודים
תרגום: מיכל שליו, אנמרי בארטפלד

סיפורים על ספרים, על אהבת ספרים, על מרדף אחר ספרים הם מרגשים ומרתקים לפחות אנשים אוהבי ספרות כמוני.
תשע נשמות, הוצאה שאוהבת ספרים ואוהבת אנשים שאוהבים ספרים דאגה לנו כאן למקבץ מרשים של סיפורים על אהבת הספרים וסיפורים שדנים על ספרים או מספרים על ספרים.
הסיפור הראשון קץ הספרים של אוקטאב אוזאן מתאר מפגש בין אנשים שדנים על עתיד הספרים בעולם.
האם הספר יכול לשרוד בעתיד? האם אנשים יעדיפו לשמוע ספרים מאשר לקרוא אותם?
יש בחיבור זה לא מעט נבואות שהתגשמו.
אמנם הספר חי וקיים אבל אנשים בהחלט מאזינים לספרים וחלקם קורא אותם דרך מסך דיגיטלי.
חיבור בהחלט מעניין ובהחלט נבואי במידה מסוימת.
הסיפור השני הוא של גוסטב פלובר הצעיר (כתב את זה כשהיה בן 16)
סיפורו של סוחר ספרים ומרדפו אחר כתב עת נדיר.
הוא מעוניין בספר ולא בתוכנו. הוא אוהב להריח, להרגיש את הספרים.
ביבליופיל אמיתי.
הסיפור השלישי הוא למעשה כמה הערות קצרות על ספרות שכתב אלברטו מנגל הארגנטינאי וכל תולעת ספרים תמצא בקטעים האלו עניין.
תשע נשמות ממשיכה להפתיע אותנו עם ספרות שונה ומיוחדת ואני אומר כן ירבו ספרים כאלו.

מר למפל / גדעון הרן
הוצאת פרדס
119 עמודים

מר למפל הוא לא ספר שגרתי, כלל וכלל לא.
יש בו משהו מאוד מאתגר עבור הקורא ואני חושב שהקורא הממוצע לא ימצא בו עניין, לאו דווקא בגלל הנושא שלו אלא בגלל הניסוי הספרותי שגדעון הרן נקט בו, ספר שכולו ללא סימני פיסוק מלבד נקודה בסוף כל פרק.
אז כן, גדעון הרן לא המציא את הגלגל וג'יימס ג'ויס כבר עשה את זה ביוליסס ואני מתאר לעצמי שעוד יצירות השתמשו בטכניקה הזו ועדיין לקחת ספר שלם ולהפוך אותו לכזה לא הופך את הספר הזה למעניין יותר אלא לפרקים אפילו מעיק אצל רוב הקוראים.
אצלי קרה התהליך ההפוך, בהתחלה חשבתי לנטוש וככל שהספר התקדם נשאבתי לתוכו יותר ויותר. אולי זה מוזר אבל כך קרה לי והיה משהו מאוד מסקרן בטכניקה הספרותית הזו.
אם נחזור להתחלה, אני חושב בהחלט שהרן מודע לכך שהספר שלו לא מיועד לכל אחד וזה בסדר, לא כל יצירה ספרותית מיועדת לכל הקהלים וזו יצירה שיותר מתאימה למיטיבי לכת בעיני.
הרן בוחר בספר זה להכנס לתוך ליבו ומחשבותיו של דמות ספרותית משנית בספר קלאסי והוא בחר במר למפל שהוא המורה מהספר מקס ומוריץ של וילהלם בוש.
בכל פרק מתאר הרן סיטואציה או איזו מטלה אחרת בחייו של מר למפל שעוברת מעומק מחשבותיו אל מעשיו והדרך שבה מר למפל מתמודד עם חייו ועם השאיפות להגשים פנטזיות ותשוקות.
הבחירה במר למפל עצמה היא מעניינת מתוך יצירה מלאה בדמויות אקסצנטריות בצורה בלתי רגילה.
אין ספק בעיני שמר למפל היא יצירה שנויה במחלוקת, בלתי קריאה לרוב האנשים ומעוררת רגשות רבים ועם זאת מצאתי בה עניין רב וסקרנות.
ספר שונה ואחר מכל בחינה שהיא.

סוס, ילד, מלך (ורופא אחד) / הלית בלום
הוצאת הקיבוץ המאוחד
62 עמודים
אייר נעם נדב

נתחיל מזה שאני מאוד אוהב את האיורים של נעם נדב, בעיני אחד המאיירים הטובים שלנו.
איוריו תמיד בצבע ועם אופי והדמויות שלו מקסימות כמו גם הסגנון הייחודי שלו.
הסיפור עצמו של הלית בלום הוא ספר ילדים מקסים שמתאים לילדים שאוהבים לקרוא, הוא חינני ומלא קסם.
המלך ניקנור, מלך צעיר יחסית סירב לקום מהמיטה, הוא פחד מסוסים פחד מוות ובעיקר פחד מהסוס השחור הגדול והאצילי שלו נבנצאל.
ניקנור היה אמור לרכוב היום על נבנצאל בראש תהלוכה גדולה עם השריון עליו אך הוא סירב לקום מהמיטה ורעד מתחת לשמיכה.
הרופא של המלך שניגש אליו ניסה לשכנע אותו אך לשווא.
אם המלך לא יעמוד בראש התהלוכה זה יהיה אסון.
באותו הזמן ילד אחד בשם מיכאל שהיה נער האורווה וטיפל בסוסים היה בעל יכולת מיוחדת להבין את הסוסים ולתקשר איתם ובעיקר עם נבנצאל.
כשראו אנשים שמיכאל רוכב על נבנצאל הם כעסו מאוד כי רק למלך מותר אך רופא הממלכה זיהה כאן את הפוטנציאל והציע למיכאל להחליף את המלך בתהלוכה.
מכאן בעצם מתחיל להתפתח קשר בין הרופא לילד המיוחד וגם המלך יחזור לתמונה ואת השאר תקראו בעצמכם.
הספר המקסים הזה מלמד המון על חברות, סובלנות, יחס לבעלי חייםועוד ערכים חשובים וכל זה נכתב בצורה יפה ויש כאן אגדה קסומה יצירתית ומהנה עבור ילדים.
יופי של ספר.

הוצאת הקיבוץ המאוחד
136 עמודים
תרגום וביאורים: זהר אלמקייס

לא קל להתייחס לספר הזה.
ספר שכתוב בצורה מאוד אפקטיבית ומלאת כעס וזעם אבל כעס וזעם שמתבטא ממקום של חשיבה צלולה ומסרים חזקים וכואבים.
קואטס הוא סופר מאוד אינטיליגנטי ונדמה לפחות לקורא שהוא מצליח להעביר את המסרים שלו ממקום מאוד עמוק של הבנת החברה בה הוא חי והמורכבות שלה ועם זאת יש כאן תחושה דיכוטומית חזקה של מי הטובים והרעים בסיפור הזה.
מה זה עבור קואטס להיות שחור באמריקה?
"להיות שחור בבולטימור של נעורי היה להיות עירום אל מול יסודות העולם, אל מול כלי הנשק, האגרופנים, הסכינים, הקראק, האונס והמחלות. העירום הזה אינו טעות ואינו פתולוגיה. העירום הזה הוא התוצאה הנכונה והמכוונת של מדיניות, התוצר הצפוי של אנשים שאולצו לחיות בפחד במשך מאות שנים."
עמ' 25

קואטס פחד כילד ועדיין פוחד
הפחד מוביל אותו, מנתב את חייו וניתב אותם בילדותו כנער שחור בעולם לבן.
קואטס כותב את הספר הזה לבנו המתבגר, מספר לו את תהליך התבגרותו והשתנותו כאדם בחברה בה הוא הרגיש תמיד כאיום על החברה, כמנודה, כעבריין פוטנציאלי.
הוא מדבר על תהליך ההשרדות בשכונות, על בתי הספר כמקום מסרס ואנטי מוסרי.
הזעם והפחד, אלו מילות המפתח בספר זה, הפחד מוביל לזעם וזה יוצר לופ שלא נותן מנוח.
אמריקה לא התנתקה מעברה הכואב, שנים לאחר סיום העבדות, במאה ה21 קואטס רואה את היחס לשחורים ומביע את זעמו וכאבו.
קואטס לא רואה שינוי וזה לא ספר שמבשר תקווה לעתיד טוב יותר אולי כי האנושות לא תשתנה לעולם.
אבל מעבר לכך שזה ספר חזק ועוצמתי במסריו אני מזהה לא מעט דמגוגיה והדיכוטומיות של קואטס מהמקום בו הוא בא הזכירה לי קצת את התחושה של בני עדות המזרח כאן לעומת האשכנזים וכמו שכאן יש נטיה להגזמה ולסטטיסטיקות לא נכונות כך גם מתקבלת התחושה מספרו של קואטס.
אני לא מתווכח עם כאבו כאדם שחור בחברה שרובה לבנה אבל אני כן חושב שיש כאן הפרזה רבה ושנאה שמובילה לשנאה שמובילה לשנאה ויוצרת מן לופ שאין לו סוף ולא תקוה.
החברה האמריקאית דרך עיניו של גבר שחור מתוסכל וכואב מובנת ועוצמתית.
כתיבתו של קואטס איכותית וזה ספר מצוין שכתוב ברמה גבוהה מאוד ומתורגם היטב ולכן כדאי מאוד לקרוא אותו ועם זאת יש בו דמגוגיה רבה וצריך לקחת את הנתונים בעירבון מוגבל.
אני מעדיף לקחת מספר זה את החוויה של המחבר כגבר שחור בעולם לבן ולנסות לחשוב שונה ממנו על כך שאולי יש סיכוי לחברה טובה יותר.
ספר חשוב.