הוצאת כרמל
559 עמודים
מאנגלית: עודד פלד
אחרית דבר: עודד וולקשטיין

בתומאס וולף התאהבתי עוד בנער האבוד ואחר כך באין דלת,
שתי נובלות קצרות אך עם כל כך הרבה עומק.
כתיבתו של וולף היפנטה אותי, סחפה אותי והרגשתי שאני נכנס לעומק הדמויות לעומק תיאוריו המרתקים של הסופר הדגול הזה שכתב ללא הפסקה עד שנפטר בגיל צעיר.
הספר המרתק שאני סוקר כרגע הוא ספר מעולה בכל קנה מידה והוא מביא את כל האיכויות של וולף מהספרים הקודמים שהזכרתי ופשוט מותח אותם על פני רומן עבה, עשיר ומעניין.
למעשה אפשר לומר שהבט הביתה מלאך הוא סיפורו האוטוביוגרפי של וולף שבא אלינו דרך סיפורו של יוג'ין גאנט, בן דמותו של וולף.
וולף מספר לנו את סיפורה של עיירה קטנה באמריקה בשם אלטמונט
עיירה שבעצם לא קורה בה שום דבר מעניין במיוחד.
חוץ מהתבגרותו של יוג'ין גאנט והתפתחות ראיית עולמו והחיפוש שלו אחר המקום שלו בעולם.
אבל גדולתו של וולף זה להפוך סיפור התבגרות בעיירה מנומנמת ליצירת מופת בזכות כתיבתו יוצאת הדופן המיוחדת ומלאת התיאורים.
לא מזמן אמרתי למישהי שכתיבתו של וולף היא שירה בפרוזה.
והרבה פעמים במהלך הקריאה בדיוק כך הרגשתי.
כתיבתו היא לירית כמעט, מהפנטת וסוחפת.
על כל סופר אחר הייתי אומר שלמה לא להרבות כל כך בתיאורים ושיגיע לעיקר אבל אצל וולף התיאורים הם היופי.
אז נחזור ליוג'ין גאנט.
הספר הזה שהוא הראשון בסדרת הרומנים האוטוביוגרפים של וולף מתאר את חייו של יוג'ין גאנט מלידתו ועד גיל 19 באוניברסיטת הארוורד.
למעשה הספר מתחיל עוד לפני לידתו של יוג'ין בו מתאר וולף את סיפורה של משפחת גאנט אבל למעשה לידתו של יוג'ין היא התחלת הסיפור האמיתי.
כבר דרך עיניו של תינוק בן יומו אנחנו נחשפים להתפתחותו של יוג'ין דרך האנשים שמקיפים אותו ודרך אנשי העיירה הפשוטים.
ככל שוולף מתבגר וגדל הוא נחשף לעולם החיצון שמחוץ לעיירה וצמא לה.

"אני כך חשב, מהווה חלק מכל מה שנגעתי בו ושנגע בי, שבהיותו חסר קיום לבד מזה שהענקתי לו, נעשה לא הוא על ידי התמזגותו עם מה שהייתי אז, ועתה הוא שוב אחר, הואיל והוא נבלל במה שאני הנני עכשיו, שהוא עצמו הצטברות של מה שאני הופך להיות. למה פה? למה שם? למה עכשיו? למה אז?"
עמ' 178

"כך דימה בנפשו כי הוא מצוי בלב החיים; דימה בנפשו שההרים תוחמים את ליבו של העולם; דימה בנפשו שמכל האנדרלמוסיה של האקראי נובע האירוע הבלתי נמנע ברגע המכריע, שלא בא לעולם אלא להוסיף על הסך הכולל של חיינו."
עמ' 179

קטעים אלו הם חלק מהרבה מאוד קטעים נפלאים שאפשר למצוא בספר הנפלא הזה.
אמנם הוא נקרא לאט בגלל התיאורים הרבים והעלילה האיטית אך עם זאת הוא אינו משעמם לרגע.
צריך לאהוב את וולף ולהתחבר לסגנון אבל מי שמתחבר מתמסר לו בצורה מושלמת.
אין ספק שוולף חזר לתודעת הקורא הישראלי וזה חשוב מאוד כי ספריו הם מופת של כתיבה פרוזאית.
תענוג של יצירה ואסיים את הסקירה בעוד ציטוט נפלא מהספר הנפלא הזה.
מומלץ בחום.
יצירת מופת.

"הוא היה ילד כאשר עזב את עירו: ילד שצפה רבות בכאב וברוע, ונשאר שוגה בדמיונות על משאות הנפש. הוא היה סגור ומסוגר בכרך חזיונותיו הגדול, חריץ בחייו הנסתרים. שוב ושובשקע בביצה האפורה של העובדות. עיניו האכזריות לא החמיצו את משמעותה של שום מחווה, ליבו הגדוש והמריר יקד בתוכו כמטיל מתכת לוהט, אך כל חוכמתו המוצקה התמוססה בזוהר דמיונו.
הוא לא היה ילד בהרהוריו, אבל כאשר ישן היה ילד; והילד והחולם הם שהשתלטו על אמונתו. אולי השתייך לגזע ישן ופשוט יותר של בני אדם: חלקו היה עם בוראי המיתוסים. השמש היתה לדידו מאור אלוהי, שיאיר את דרכו בהרפתקאותיו המפוארות. הוא האמין בחיי אבירות מרהיבים. הוא האמין בפרחיהן היפים של הרכות והעדינות שאותן לא היטיב להכיר. הוא האמין ביופי ובסדר, והוא האמין שיוכל לעצב בדמותם את האנדרלמוסיה המייסרת של חייו.
הוא האמין באהבה ובטובן, הודן והדרן של נשים. הוא האמין באומץ הלב, וקיווה שבדומה לסוקרטס לא יעשה שום מעשה שפל או נקלה בזמן סכנה. ליבו עלץ בנעוריו, והוא האמין שלעולם לא ימות."
עמ' 351

ג'ינג'ר הוצאה לאור
385 עמודים

יש לי שני ילדים, שונים מאוד אחד מהשני, אחת מגיל צעיר חברותית מאוד, כל פעם היא אצל ילד אחד וילדים רק רוצים לבוא אליה או להזמין אותה לביתם.
הילד השני מאוד התקשה עד היום.
הוא לא פיתח קשרים חברתיים ובבית הספר היה לו קשה וזה השפיע על מצב רוחו בבית ובכלל.
הוא פיתח רגשי נחיתות ולמרות שעשה כל מה שביכולתו להתחבר משהו בדרך שבה הוא ניגש לילדים היתה לא נכונה.
להורים כמו למחנכת ולכל מבוגר שמקיף את הילד יש את היכולת לתת לילד כלים להפוך לחברותי וכזה שמוצא את מקומו בחברה.
הספר הזה של עדה בקר נותן כלים בעיקר להורים להעניק לילד שלהם יכולות להצליח בחברה.
מה שכן זה לא ספר קריאה ולכן גם לא קל לסקור אותו, זהו ספר עבודה והקריאה בו לא רציפה, אפשר לבחור פרק ולעבוד איתו עד שמגיעים לתוצאות והפרק לא חייב להיות הראשון.
הספר מדבר על הקניית כישורים חברתיים לילדים מגיל שנה ועד שמונה אבל אני חושב שניתן לעבוד גם עם ילדים גדולים יותר.
הפרקים מחולקים ל
ההורה- מדריך ומלמד מיומנויות חברתיות
דפוסים אופייניים בהתפתחות החברתית של הילד
כיצד לזהות את הייחודיות של הילד
ללמוד להיות חלק מקבוצה
אז תכל'ס מה עושים?

אולי כשאעבוד על הפרקים לעומק אומר לכם האם זה אכן מצליח .
מה שכן הספר בנוי יפה וזה ממש משמש ככלי עבודה אפקטיבי שניתן לבחון אותו לאחר מכן.
מומלץ להורים שמרגישים צורך לקבל חיזוק בעבודה החברתית עם הילד.

הוצאת עם עובד
313 עמודים

זה אמנם ספר ביכורים של אמיר זיו אבל כתיבה אינה זרה לו.
עיתונאי רב ניסיון שמבין דבר או שניים בכתיבה ובסופו של דבר יצא מידיו ספר ביכורים מעניין מאוד ולחלוטין לא שגרתי.
אם אני אנסה לסכם את מהות הספר עוד לפני שהתחלתי לסקור אותו אני חושב שמדובר ביחסי הורים ילדים והמורכבות שלהם.
בעצם הספר הזה מורכב משלושה סיפורים שנראים שונה אחד מהשני, כל סיפור מתקופת זמן אחרת.
הסיפור הראשון 19611 מתאר התכתבות בין אדם בשם בוכמילר לבין ברוך דומיני סגן מהנדס העיר על בניה לא חוקית של מרפסת שבונה הדיירת הצעירה והיפה שגרה מעליו.
ההתכתבות הזו שהתחילה בצורה יחסית מתורבתת הופכת לסוג של יריבות ועימות בין השניים כאשר בוכמילר מבקש רשות להיקבר בחצר הבית המשותף.
כמו כן מערכת היחסים המעניינת שמפתח דומיני עם הדיירת בעלת המרפסת גורמת לעימות ובוכמילר מצטייר במציצן ואדם בעייתי שלא מסתדר גם עם בנו.
בסיפור השני שמתרחש בשנת 1993
גיורא הוא וטרינר שנשוי לשרון ולהם בת, נירה.
גיורא אוסף את נירה מהגן מלא כתמי דם ולאט לאט אנחנו מתחילים להבין מה קרה והאירוע הופך לדרמטי יותר ויותר.
גיורא מגלה ששרון כותבת שירים לעיתון נוער בשם בדוי ומכאן העניין הולך ומסתבך.
כמו כן מתחיל להיווצר החיבור בין הסיפור הראשון לסיפור השני והתפר ילך ויתהדק גם בסיפור השלישי.
הסיפור השלישי מתרחש בשנת 20044 ובו נירה שהיא נערה בת 17 יושבת ומתחילה לכתוב בלוג שבוא היא מתחשבנת עם כל מי שהרס לה את החיים פחות או יותר.
דרך הבלוג של נירה אנחנו מבינים את הסיפור ומחברים את התפרים שנשארו פרומים.
כל סיפור שונה אחד מהשני בסגנונו ויותר ספר מאוד מעניין בדרך שבה הסיפורים מתחברים ומבחינתי גם מראה שיכולת הכתיבה של המחבר היא מגוונת ואיכותית.
היכולת שלו לטייל בין סגנונות כתיבה ועדיין ליצור ספר שלם ומעניין היא לא יכולת של אדם שרק אתמול עבר סדנת כתיבה כזו או אחרת.
זה מרגיש טוב ומעניין והספר עצמו איכותי ולא מרגיש כמו ספר ביכורים בעיני.
ספר טוב מאוד עם כריכה מעניינת שמתחילה להיות מובנת ככל שמתקדמים עם הקריאה של הספר.
כדאי מאוד.

הוצאת פרדס
92 עמודים

יש ספרים שבהם אתה יכול להבין כבר מהכריכה מה הולך לקרות בהם.
בפרוזה זה קל יותר כי יש משהו בז'אנר זה משהו פחות חידתי ויותר מובנה.
בשירה זה מורכב יותר כי כל שיר עומד בפני עצמו ויוצר בסופו של דבר ספר שלם.
בספר שירה של שירה כהן בחנתי את הכריכה שוב ושוב וניסיתי לחבר את האימאג' הקשה הזה לשם הספר "מלכודת"
שירה כהן היא אמנית רב תחומית והיה לי ברור לחלוטין שהכריכה כפי שעוצבה
כשהדוקרנים האלו של הגדר, חלקם חיוורים חלקם מדממים מונחים לנו מול הפרצוף ויוצרים משהו מאוד מאיים ולא נעים כאילו שירה כהן באה לומר לנו
"אני לא מתכוונת להקל עליך"
בדיוק כמו הגדר הדוקרנית והמדממת שלא נותנת לנו מנוח כך שיריה של שירה כהן לא נותנים לנו מנוח.
היא מגישה לנו את האמירה שלה ישר בפנים ואומרת זה אני, זו השירה שלי, זה הכאב שלי, דוקר, מדמם.
להיות סגור בתוך גדר כזו, להיות לכוד בתוכה משול לחיים עצמם.
למעשה שירה עוזרת לי ולקוראים לפענח למה היא מתכוונת מלכודת מבחינה מטאפורית באחרית הדבר בספר.
"מלכודת היא מגוון רחב של אירועים, המאופיינים בכך שלפחות אחד מהצדדים שואף להיחלץ מהם למען הישרדותו."
כך לפי שירה באחרית הדבר.
למעשה הספר מתחלק לשלושה חלקים
תשןקה-התעוררות
אשמה-פחד
סוף מרחק
כשקוראים את השירה של שירה כהן קשה שלא להבחין במצבים האבסורדיים שהיא מניחה אותנו בשיריה.

אַתְּ רוֹצָה שֶׁבִּגְלָלִי לֹא תּוּכְלִי לֶאֱכֹל
ושֶׁאֶגְדַּל לִהְיוֹת נָאצִי
מֵהַסּוּג הַטִּפֵּשׁ וְהָרַע
ואַתְּ תִּהְיִי יָפָה וְטוֹבָה
וַאֲנִי רַק רוֹצָה שֶׁתָּכִינִי לִי אֹרֶז
ולֹא אִכְפַּת לִי לִהְיוֹת מְכֹעֶרֶת
וְלֹא אִכְפַּת לִי לִהְיוֹת גַּם שְׁמֵנָה

אין כאן אף שיר שמשאיר אותך אדיש
השירים בספר זה גורמים לקורא לתחושות שמשהו לא תקין מתרחש בסיטואציות.
אלו שירים של כאב, של אנשים במצוקה, של אנשים שכבולים לסיטואציות ולמצבים שלא מאפשרים להם להתנתק או לצאת.
ככל שאתה נכנס לתוך הספר אתה מבין את משמעות שם הספר "מלכודת"

הָיִיתִי יַלְדָּה כָּזֹאת
שֶׁיָּדְעָה
לְפַתּוֹת
אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים
לְבַקֵּשׁ
מִזָּרִים מֻחְלָטִים
לִקְנוֹת
לִי גְּבִיעַ גְּלִידָה
וְכָל מַה שֶּׁרָצִיתִי הָיָה לְהַסְבִּיר
שֶׁאֵין לִי רָצוֹן לִפְגֹּעַ
אֲבָל גַּם אֵין לִי רָצוֹן לְמַשֶּׁהוּ טוֹב
כִּי מֵרֹאשׁ נוֹלַדְתִּי
יְכוֹלָה
לִהְיוֹת מְשֻׁעֲמֶמֶת
מִכָּל דָּבָר שֶׁיִּקְרֶה בֶּעָתִיד
וּמַה שֶּׁהָיָה ־ מְשַׁעֲמֵם לֹא פָּחוֹת,
וְאִשָּׁה בְּמַצָּבִי חַיֶּבֶת לִנְדֹּד
בִּגְלַל שֶׁהִיא לֹא יְכוֹלָה לְהַסְתִּיר
וְעוֹד מְעַט יַגִּיעַ הָרֶגַע
בּוֹ אַתְחִיל לְפַתּוֹת יְלָדִים
לְהַרְכִּיב בְּעַצְמָם רַפְסוֹדָה
וְלָרֶדֶת אִתָּהּ
אֶל הַיָּם

יש בשירים לא מעט מצבים של ילדות קשה, ילדות מורכבת
חוסר היכולת שלנו לבחור אלא דברים מסוימים שנכפים עלינו מסיבות כאלו ואחרות.
יש כאן חיפוש, רצון לצאת מסבך התיל ולייצר מציאות חדשה אבל המציאות הנוכחית סוגרת מכל כיוון.

עָמֹק וּמָתוֹק
רַךְ וּמְרֻחָק
סָדוּק וְכוֹאֵב
עָצוּב וְדוֹאֵב
עָדִין כְּמוֹ סָדִין
מִתְפַּקֵּעַ כְּמוֹ נֶגַע
שׁוֹקֵעַ כְּמוֹ בֶּקַע
פָּתוּחַ כְּמוֹ רוּחַ
חָלוּל בִּמְיֻחָד
בְּמֶרְכַּז הָאַגָּן
וְאִי־אֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ
כִּי מַה כְּבָר אֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ
וְאִם אֶפְשָׁר
אָז מָה אֶפְשָׁר לָדַעַת
וְאִם נֵדַע
מַה נּוּכַל לַעֲשׂוֹת
כִּי הֲרֵי זֶה בָּרוּר
שֶׁדִּכָּאוֹן הוּא אוֹבְּסֶסְיָה
וְאוֹבְּסֶסְיָה הִיא סֵבֶל
וְסֵבֶל הוּא סֵבֶל
וְכָל עוֹד הוּא סֵבֶל
יֵשׁ עוֹד מִסְתּוֹר
מִפְּנֵי הַשִּׁגָּעוֹן הַמֻּחְלָט

זה ספר שירה מורכב ומלא סבל אבל אני מזהה את מקור האור, את היכולת לצאת מהמלכודת ולמצוא את כל אשר אני מחפש כי ספר שירה מסוג זה כל אחד ימצא את המקום בו הוא מתחבר ואת השיר שהוא מזדהה איתו.
אבל הכריכה.
לא סתם פתחתי את הסקירה ולא סתם אני סוגר את הסגירה איתה.
הכריכה עושה לי חיבור ישיר לתוכן השירים.
ספר מאוד מעניין ומאוד מכאיב.
מומלץ

הוצאת פן והוצאת ידיעות ספרים
302 עמודים

כשדפדפתי בספר לראשונה וגם כשנתקלתי בשמו דמיינתי לעצמי ספר בסגנון של "על היופי" ו- "על הכיעור" של אומברטו אקו
מן סקירה הסטורית דרך האמנות השירה והספרות של התשוקה והאירוטיקה.
אבל גוטסמן היא לא אקו וזה לא בהכרח אומר שזה רע.
יש בספר הזה משהו מאוד מזמין כבר מהכריכה.
רגליים מוצלבות ציור בשחור לבן שנראה כאילו לקוח מתוך סרט ישן.
אבל האמת היא שלמרות הכריכה היפה אין ממש קשר בינה לבין התוכן המעניין שבספר כי הספר בעיקר מתמקד במופעיה של האהבה האירוטית בעת העתיקה והרישום המרשים בכריכה בכלל מגיע מתקופתנו.
ולמרות זאת גוסטמן שבהשכלתה היא הסטוריונית של יוון העתיקה החליטה להתמקד בתחום השכלתה ומביאה לנו ספר מעשיר מאוד לטעמי.
ספר עיון טוב בעיני הוא ספר שמוסיף לי ידע חדש ומפתיע אותי והספר הזה עמד בהחלט בקריטריונים האלו.
כמו כן האמנות היפה במופיעה בספר בהחלט הוסיפה עניין וסקרנות וחיברה אותנו לטקסט.
גוסטמן ניסתה לגעת במגוון נושאים הקשורים לאהבה ואירוטיקה והטקסטים לא עמוסים בידע אלא כל סיפור מהמיתולוגיות שמחבר אותנו לנושא שגוסטמן רצתה להעביר מועבר בתמציתיות והסיפור מתמקד בנושא שעליו שמה גוסטמן את הפוקוס.
המחברת שיבצה מדי פעם בתוך הסיפורים קטעים מחייה האישיים או מהדרך שבה היא חווה אהבה ואל זה פחות התחברתי למרות שחלק מהקטעים באמת יפים הרגשתי שזה לא היה נחוץ.
הנה ציטוטים מכמה קטעים מעניינים.

"גם אהבה היא עבודה דנאידית.
הרצון למלא את אהובך, לשפוך את עצמך אל תוכו, להעניק לו תוכן ושפע שימלאו את עולמו ואת נפשו.
מצוקה דנאידית היא גם התשוקה שאינה מתממשת לעולם להתמלא עד תום מאהבתו של אחר, שיישפך אל תוכך, שהנפש תרגיש שלמה, מכילה ומוכלת.
אך הכד מלא סדקים, רגש נכנס בנו ושב וזולג החוצה במחזוריות בלתי פוסקת.
הנפש אינה מתמלאת "
עמ' 42

"יש שאהבות הן כמו שדה קרב: תשוקה מתפרצת, אלימה, שהלב לא ידע להכיל. מפגשים של אש, כוכבים נופלים, הר געש של יופי ואימה, מחול של גוף ונשמה. צורך בוער לגעת, להכאיב, לכאוב.

יש שאהבות הן כמיהה שאינה יודעת גבול, התמזגות בלתי אפשרית של אלימות ורוך. מחיר גדול, המועלה קורבן לארוס"
145

אני חושב שמי שמצפה לספר שהתשוקה שולטת בו לא יקבל את מבוקשו.
זהו ספר שסוקר את מופעי האירוטיקה בעת העתיקה דרך המיתולוגיות ולא רומן אירוטי זול ועם זאת הוא עשוי לעניין את חובבי העת העתיקה וחובבי סיפורים מיתולוגיים.
אנשים שמחפשים לראות את העולם העתיק בעין קצת אחרת.
הכריכה מטעה ולכן היה חשוב לי להדגיש זאת.
הרצון של גוסטמן לחבר את אגדות העבר עם העכשיו דרך סיפוריה האישיים לטעמי פחות עובד.
אבל כספר עיון שבוחן את מופעי האירוטיקה בעולם העתיק והמיתולוגיות הוא ספר מעניין, מעשיר ומגרה את המחשבה.
כדאי מאוד לטעמי.

ספרית פועלים
163 עמודים
מהולנדית: רחל ליברמן

כמו בלא מעט סקירות שלי אני מתחיל מהכריכה ואני בחרתי להתחיל בה בגלל הסקרנות שהיא גרמה לי כשראיתי לראשונה את הספר הזה.
בכריכה אנחנו רואים אישה מבוגרת בעמדת שקילה של מוצר כלשהו, אבל אם מתבוננים לעומק אפשר לראות שהמעצב (דוד בן הרא"ש) בחר שחלק מהצילום יהיה בשחור לבן וחלק בצבע.
ולמעשה כשנכנסים לאוירת הספר המעניין הזה מבינים עד כמה הבחירה של המעצב להתייחס כך לכריכה היא נכונה ואף חכמה.
הסיפור כולו מסופר מנקודת מבטו של דמות אחת, מונולוג של איש זקן לפני פרישה שצריך לכתוב מכפב פרידה מחברו לעבודה במשך כארבעים שנה.
קארל דייק.
גם המספר וגם דייק הצטרפו לעבודה במשרדי הכיול של הרשות למשקולות ומידות באמסטרדם בראשית שנות השישים.
תפקידם היה לכייל את המשקולות שבעלי עסקים היו מביאים להם, לבדוק את תקינותם וכמו כן להגיע לבתי עסקים ולבדוק האם אין רמאות בשקילות והאם המשקלים תקינים.
לאחר ארבעים שנה מחליטה מנהלת חדשה לפטר את דייק קצת לפני גיל הפרישה שבחוק ומבקשת משותפו של דייק לאורך השנים לכתוב את המכתב.
העמית הותיק מקבל את המשימה לא בהתלהבות גדולה אבל עושה אותה ותוך כדי כתיבת הנאום מגלה העמית שאין הוא למעשה יודע דבר על חייו הפרטיים של דייק.
דברים רבים מתגלים לו ומאירים אור חדש על שותפו לעבודה במשך שנים כה רבות.
מעבר לחייו האישיים של דייק דרך כתיבת הנאום אנחנו מתוודעים לדרך העבודה במשרד לכיול של הרשות למשקולות ומידות וגם מתוודעים לשינויים חברתיים גדולים ורפורמות בחברה וביחס שלה לכל נושא הכיול והמשקלות.
כמו כן ההתקדמות החברתית והטכנולוגית גם היא השפיעה.
דייק המיושן לא מצא את עצמו ולא התאים עצמו לעידן החדש.
דרך המספר אנחנו נחשפים גם להולנד, לזקנה ולהתמודדות עם המצב החדש בחיים דרך עיניו של זקן לפני פרישה.
הסיפור היפה הזה נעים לקריאה, כתוב טוב ויש בו לא מעט רגעים מרגשים.
המינוריות שבו, העדינות בכתיבה והדמויות המעניינות הופכות את הספר הזה לנעים לקריאה,
דייק הוא ספר יפה, איטי ומעניין שכתוב טוב מאוד בעיני.
הוא חושף אותנו לעולם המשקלות והמידות שלא כל כך מוכר לרובנו.
ספר טוב ומעניין.
כדאי לקרוא.

תעצמי עיניים / איתן חנן
הוצאת כתר והוצאת כנפיים
350 עמודים

סודות יש כמעט בכל משפחה, והספר הזה דן בסוד מסוים במשפחה מסוימת ואיפשהו אותו סוד שאדם מסוים לוקח איתו אל הקבר כשהוא מתגלה עשוי לשנות את כל היוצרות במשפחה מסוימת.
על סודות במשפחות נכתבו הרבה מאוד ספרים מקומיים וממקומות אחרים.
איתן חנן מביא לנו את סיפורה של משפחה אחת מסויימת וסיפור שנע בין אלכסנדריה לבת ים.
אבל זה לא באמת סיפורה של משפחה אלא סיפורה של דמות אחת באותה משפחה שסביבה הסיפור מתנהל.
שמה של הדמות הוא רגינה גרמיזה.
אני חייב דווקא להתחיל מהסוף ולומר שתעצמי עיניים הוא לא רק רומן ביכורים נהדר אלא רומן נהדר ואני נהניתי מאוד לקרוא אותו.
רואים קוראים ומרגישים שהסיפור הזה נכתב ממקום אישי, מחיבור מקומי והרגשתי שנורא קל היה לי להיסחף לתוך הספר הזה.
העריכה כאן מצוינת וזה מורגש היטב.
אני עצמי נולדתי לא רחוק מאותה תקופה, אמצע שנות השבעים בבת ים עצמה שם גדלתי עד תחילת שנות השמונים.
עיר שיש בה באותה תקופה הכל מהכל.
ובתוך הקלחת הזו רגינה גרמיזה שאיבדה את בעלה איזידור מנסה לבנות את חייה מחדש וליצור מחדש קשר עם משפחתה שכל אחד מהם חי בסרט משלו.
רגינה עוד בילדות היתה פחות מוערכת מאשר אחותה רשל שהיתה מועדפת, יפה וחכמה מרגינה אבל דווקא רגינה היא זו שהתחתנה עם איזידור והבחירה של איזידור ברגינה גרם לה סוף סוף להרגיש שווה ואף יותר מכך.
רגינה אישה לא מתוחכמת מדי, פשוטה שיש לה שתי בנות שזרות לה והיא לא מתחברת לעולמן והן לא לעולמה.
איזידור שנים בגד בה ואמה של רגינה לא ממש התייחסה אליה.
לאחר מותו של איזידור מוצאת רגינה פתק שבו כתובים מספרים שלא ברורים לה.
רגינה מתחילה לנסות ולחקור מה הפתק הזה? האם זה טלפון? ואם כן של מי?
האם זה משהו אחר?
הפתק הזה מכניס עניין לחייה של רגינה שלא נחה לרגע עד שתבין מה המשמעות.
הפתק הזה מוביל אותה לגילויים שישנו אותה ואת משפחתה והסרט הערבי האהוב עליה בימי שישי נראה פתאום כמו חלק מחייה.
יש בספר הזה ניסיון די מוצלח לטעמי ליצור אותנטיות מאוד מיוחדת בשימוש בשפה העברית.
המחבר משתמש בשיבושי השפה של רגינה ומשלב אותם בטקסט בצורה שמאוד אהבתי והתחברתי אליה.
זה קיבל תחושה של ספר שמאוד נעים לקרוא אותו, סיפור מרגש ומעניין ושפה שמחברת אותך להוויה המשפחתית ולתקופה שהספר מתאר.
ספר ביכורים נהדר, בהחלט כדאי לקרוא אותו.

הטבח / הארי קרסינג
הוצאת הכורסא והוצאת תשע נשמות
264 עמודים
מאנגלית: תומר בן אהרון

הארי קרסינג הוא שם העט של הארי אדם רובר
האיש לא כתב הרבה והספר הזה היה ספר הביכורים שלו
אם לשפוט על פיו האיש ניחן בכישרון יוצא דופן שכן הטבח הוא ספר מאוד מתעתע.
קשה מאוד לקטלג אותו בז'אנר מסוים שכן הוא סוג של רומן שמשלב ז'אנרים רבים בתוכו.
מה שכן למה בעצם לנסות לקטלג ספר או לתחום אותו לז'אנר מסוים?
אם ספר הוא טוב אז הוא טוב והטבח הוא ספר מעולה.
הוא מעולה מכמה סיבות, קודם כל הוא ספר פשוט מדליק, מלא הפתעות הדמויות מעוצבות היטב חלקם בגרוטסקיות יוצאת דופן ובעליבות מפתיעה וחלקן ברשעות ודמוניות שמעלה חיוך מצד הקורא.
הספר קריא מאוד וקשה לקורא להניחו מהיד עד סיומו.
מיהו בעצם הטבח?
לעיירה בשם קוב מגיע יום אחד איש גבוה ומסתורי בשם קונרד.
קונרד מצויד בסכין מטבח ומציע את שירותיו למשפחת היל.
משפחת היל היא משפחה אמידה אחת משתי משפחות עמידות באיזור כשהשניה היא משפחת ווייל .
ברקע נמצאת טירה יפייפיה שנקראת פרומיננס שהיתה שייכת לשושלת קוב ושתי המשפחות האמידות ניהלו אותה כאשר יש ביניהן שנאה גדולה והטירה תאוכלס מחדש רק כאשר יהיו נישואין בתוך שתי המשפחות היל ווייל.
בעצם סוג של קפולט ומונטגיו (רומיאו ויוליה).
קונרד אשר מלא בביטחון עצמי מתחיל להשתלט בהדרגתיות על מטבח משפחת היל ומעצבן כמעט כל עובד על הדרך כאשר אף אחד לא מסוגל לעמוד מולו.
בישוליו יוצאי הדופן וערמומיותו כובשים את בני המשפחה ולאט לאט שליטתו של קונארד מתרחבת אל מחוץ לגבולות המשפחה ומגיעה לשאר תושבי העיירה.
תוכניתו הזדונית של קונאד נבנית לאט לאט והספר מרתק בצורה בלתי רגילה.
קונרד לאט לאט נכנס בצורה עקיפה לבית משפחת וייל ומתחיל לבשל לביתם דפני שמקיימת קשרים עם בן משפחת היל אך לא יוצאת מהבית עקב השמנה חריגה.
הקורא נחשף אט אט לתכניתו הזדונית של קונארד ולכישוריו הערמומיים.
קונארד הוא דיקטטור חסר פשרות שדרך הבישול ודרך האוכל מצליח לעשות את מה שהוא רוצה.
יש כאן איזה מסר בעיני לפחות על כוחו של האוכל.
מעבר לכך הטבח הוא פשוט ספר נהדר, כתיבתו של קרסינג נהדרת אבל אני חייב לתת קרדיט לתרגום שעוזר לספר להיות מצוין.
הטבח הוא אחד הספרים המפתיעים של השנה בעיני.
טוב בצורה בלתי רגילה, משעשע ומפתיע ואתה בהחלט רוצה לחזור שוב ולקרוא חלק מהספר מחדש ולהבין שוב את עיצוב דמותו של הטבח המרושע.
הכריכה היא נהדרת, מושכת עין, האיור נהדר ואין ספק שזה ספר שכדאי מאוד לקרוא.
מומלץ בחום רב.