ג'וק מקק ענק / קורניי צ'וקובסקי
הוצאת קדימה
מרוסית: אלה סוד
איורים: ייבגני אנטוננקוב

הרבה מאוד אנשים פוחדים מג'וק ממש פוחדים ממנו, מאותו ייצור קטן.
גם החיות שמעולם לא פגשו בתיקן ממש פוחדים מתיקן אחד שהגיע לממלכה שלהם.
כל כך פחדו עד שהם נסו בבהלה. חלקם ניסו למרוד אך ללא הועיל, התיקן הפך למלכם ואיים לאכול את ילדיהם.
האם החיות יצליחו להתגבר על האיום הנורא ועל היצור המפחיד שהופיע פתאום בממלכה והשתלט עליה? את זה הילדים יקראוץ
צ'וקובסקי הוא אחד מגדולי סופרי הילדים שהיו ברוסיה (1882-1969)
ספריו משעשעים מאוד ויש להם גם מסר חינוכי חביב.
באופן אישי אהבתי את הספר כי אני עצמי מגדל תיקנים לוחשים וזה יצור חביב ומעניין שכיף לגדלו ואין חשש ממנו.
אבל הפחד כל כך עמוק וצ'וקובסקי מעביר זאת היטב.
מקסים.

הבטחת הנחש / סטיב ג'ונס
ספרי עליית הגג
377 עמודים
מאנגלית: ניר רצ'קובסקי

סטיב ג'ונס הוא גנטיקאי ידוע ומחבר ספרי מדע פופולרי די מוצלחים והספר הזה בא לחבר אותנו עם עולם המקרא ועם המיתוסים של המקרא עליהם גדלנו ולנסות להראות לנו איך איש מדע מתבונן על אותן המיתוסים ומנסה להביא לנו דוגמאות מעולם המדע או הארכיאולוגיה.
הוא מדבר על הסיפורים המוכרים לנו כמו המבול למשל (למדתי שיש מושג למחפשי התיבה ארקיאולוגים מהמילה ark שזה תיבה)
ועל תופעות צונאמי גדולות לאורך ההסטוריה או הצפות.
הוא נוגע הרבה בתחומו העיקרי שזה גנטיקה כשהוא מנסה להסביר את התפשטות האנושות והסוגיה של איך האנושות כה מגוונה אם בסופו של דבר לפי המקרא הגענו כולנו ממשפחה אחת למעשה.
הספר מלא בדוגמאות בעיקר מעולם הגנטיקה והביולוגיה שזה התחום העיקרי של ג'ונס ונראה שבתחומים אחרים הוא פחות מבין ומתמצא (הוא עצמו מעיד על כך).
מה שג'ונס עושה בחוכמה ובכך הוא מאפשר גם לדתיים לקרוא את הספר הזה מבלי להרגיש שאולי הם יקראו דברי כפירה זה שהוא מנסח את כל טענותיו בעדינות ולא בא להפריך אירועים מיתיים אלא לתאר את אותם אירועים דרך עיניהם של אנשי המדע.
אני למדתי לא מעט מהספר הזה שבעיני הוא מסקרן מאוד ועשיר במידע.
הוא לאו דווקא ענה על הכותרת המבטיחה שלו שהיא תיאור אותם אירועים והסבר ישיר אליהם אלא מזכיר את אותם אירועים מיתיים ומרחיב בנושאים רבים שבעצם נוגעים לסיפור התנכי אבל עצם ההרחבה הסיפור התנכי נשאר מאחור והופך לא רלוונטי.
למרות ההסתייגויות שלי אני חושב שזה ספר מעניין מאוד שנותן מידע לא רע בכלל על מגוון רחב של נושאים.

ילדה קטנה אבודה / קרול וייר
הוצאת עברית
382 עמודים
מאנגלית: דפנה ברעם

אני אוהב לקרוא ספרי מתח אבל שונא לסקור אותם.
למה?
כי הוא כל כך הרבה מלא בספוילרים ויש בספרים טובים כל כך הרבה מה לספר שזה מבאס לא לספר.
אבל זה גם היופי בספרים מהז'אנר הזה, היכולת גם בסקירה לגרום לקורא להבין אם הספר הוא טוב, לטעמו, סגנון העלילה, מיקום העלילה, הדמויות ועוד.
כאן יש לנו ספר מתח פסיכולוגי של סופרת בשם קרול וייר שהפך לרב מכר בארצות הברית ובריטניה ובעצם הוא ספר ראשון בסדרת ספרים שהגיבורה הראשית היא הבלשית רובין קרטר.
הספר מתחיל בצורה מאוד חזקה של תקיפה מינית.
ילדה בשם אליס שגרה עם אמא אצל בן זוגה של האם פול וילדיו חווה תקיפה מינית על ידי אחד מילדיו של פול ומגנה על עצמה בצורה יוצאת דופן מכאן מתחילה העלילה בעצם כאשר הפתיח הזה נותן לקורא הצצה לגבי ההמשך.
הבלשית רובין קרטר חוקרת מספר מקרים מוזרים שמסתבר שיש ביניהם איזשהו קשר משותך.
כוכב קולנוע לשעבר נעלם בריצת בוקר, מורה למוזיקה שנעלם ולא מותיר עקבות, אם צעירה מאויימת על ידי מסרים וילדה קטנה שנחטפה.
מה הקשר לכל המקרים האלה ואיך הפרולוג קשור לכל זה את זה הקורא יבין לבד עם התקדמות הספר.
בגדול זהו ספר מתח שעוסק בין השאר בהתעללות בילדים ולכן הנושא שלו לא קל אבל עם זאת זהו ספר מתח מרתק ומעניין שכתוב היטב ולכן מומלץ בחום לקרוא אותו בעיקר לחובבי הז'אנר.
מי שמחפש ספר מתח מיוחד וכתוב היטב יכול בהחלט לנסות את ילדה קטנה אבודה.

הדנובה / ניק ת'ורפ
הוצאת עם עובד
305 עמודים
מאנגלית: אורי שגיא

הדנובה, הנהר השני באורכו באירופה, עובר דרך עשר מדינות, רומניה, אוקראינה, מולדובה, בולגריה, סרביה, קרואטיה, הונגריה, סלובקיה, אוסטריה וגרמניה.
הרבה הסטוריה יש על הנהר הזה ולאורכו וניק ת'ורפ, עיתונאי של הביביסי יוצא למסע לאורכה של הדנובה כדי לספר לנו את סיפורו של הנהר, את סיפורם של האנשים ולהראות לנו אירופה שאנחנו קצת פחות מכירים, אירופה של השוליים.
כן, הדנובה היא לא ממש שוליים אלא עוברת במרכזה של אירופה, אבל הסיפורים של ת'ורפ נוגעים באנשים הפשוטים שחיים סביבה, בתרבויות שנוצרו סביבה.
המסע של ת'ורפ ארך כשנה בשלל אמצעי תחבורה וזהו מסע מרתק בעיני.
דרך האנשים ת'ורפ מביא לנו אנקדוטות הסטוריות קטנות וחשובות שמאוד מעניינות כמו למשל באחד המקומות ברומניה בזמן שלטון צ'אוצ'סקו אנשים ניסו לברוח דרך מי הדנובה לאיזור יגוסלביה, חלק הצליחו, חלק נתפסו על ידי היגוסלבים והוחזרו לרומניה לעונשים קשים.
הספר הזה נוגע בכל כך הרבה תחומים וכצתיבתו של ת'ורפ היא קודם כל עיתונאית חוקרת וסקרנית ופחות באה לספר לנו הסטוריה ופוליטיקה אלא יותר את הדברים שקרו והדברים שקורים כפי שהאנשים הקטנים האנשים הפשוטים שחיים לאורך הנהר רואים זאת.
אנחנו זוכים להכיר את הקהילה הצוענית במזרח אירופה או קבוצות מוסלמיות שונות.
ת'ורפ שואל, לומד ומתעניין בדיוק כמו הקוראים של הספר הזה.
היופי של הדנובה, האנשים, ההסטוריה, הסיפורים.
נהניתי מספר זה מאוד.

הארץ המדומיינת / אדוארדו ברטי
תשע נשמות
184 עמודים
מספרדית: עדינה קפלן

בכריכה האחורית של הספר הזה כתוב שזה מסוג הספרים שלוקחים לחיק הטבע או בים וקוראים בפעימות קטנות. אז לקחתי את ההמלצה וישבתי לי בחיק בטבע בין עצים ופרחים באחד מיערות הדרום והתמסרתי לספר הזה.
לא קראתי אותו בפעימות קטנות אם כי ביום אחד.
מאוד קל להיסחף לספר הנפלא הזה של ברטי, עדינות וחיבור לתרבות אחרת ושונה.
ספר עדין עדין של סופר ארגנטינאי אשר כותב על סין, על ילדה בסין, על ילדה בסין בחצי הראשון של המאה העשרים, על התפר שבין סין המסורתית לסין המודרנית.
ילדה מתבגרת בת למשפחה מסורתית בסין, על סף ההתפתחות המינית, על סף הנשיות, הוריה כבר מתחילים לתכנן את נישואיה והיא עצמה נקשרת לילדה אחרת, סיאו מיי.
חברות אמיצה נרקמת בין הבנות, חלומות משותפים, אהבות ותקוות.
דרך עיניה של הילדה אנו חווים את סין על מנהגיה, תהפוכותיה והשינויים שחלים בה בין מסורת לקדמה.
יש בספר הזה הרבה מאוד מוטיבים סימבולים שלטעמי הסופר הכניס לא במקרה.
המוות שנוכח בספר, גסיסתה של הסבתא ומותה מסמלים בעיני את המעבר שקורה בסין, את הגסיסה של סין המסורתית והמעבר לקראת סין מודרנית, קומוניסטית, שונה.
ההסתגלות לתהפוכות החיים במדינה שמקדשת את המסורת ומנסה לשמר אותה.
השחרור הכלוא בכלוב שמוציאים אותו מהבית עם הכלוב כדי שישיר אותה ציפור גרם לי לחוש את הנערה הכלואה בתוך מקום פנימי ומנסה לצאת ממנו ולהגשים את מהותה כאדם ומצד שני הרצון להישאר נאמנה לרצונות הוריה ולשמרנות של סין המסורתית.
אותה ארץ מדומיינת שבכותרת הספר מופיעה כל הזמן לאורך הספר ואני אתן לכם להבין לבד על איזו ארץ מדובר.
ביושבי בחיק הטבע דמיינתי לעצמי ארץ מדומיינת משלי, מקום אחר, שונה, בלתי נראה ובלתי מושג.
כל אחד מאיתנו נוטה לחשוב על מקומות אחרים, מדומיינים.
הספר הזה נוגע במקומות מאוד אישיים ורגישים. הוא כתוב בצורה עדינה ורגישה ומתורגם נפלא על ידי עדינה קפלן.
מומלץ בחום רב.

אני כותבת לך מטהראן / דלפין מינואי
אחוזת בית
358 עמודים
מצרפתית: מנחם כרמי

איראן היא מדינה שעברה תהליכים ושינויים רבים. משלטון מושחת לשלטון דתי פונדמנטליסטי שמונע זכויות אזרח וזכויות נשים וכופה דרך חיים מאוד מסויימת על כל אזרחיה.
דלפין מינואי עיתונאית צרפתיה מוערכת בת לאב ממוצא איראני מוצאת את עצמה קופצת לביקור קצר באיראן ונשארת שם כעשור.
היא מחליטה להשאר שם ולעבוד כעיתונאית פרילנסרית ולנסות להבין את המורכבות של החיים באיראן.
מינואי הגיעה לאיראן בשנת 1998 כשנה לאחר בחירתו של חתאמי, ששידר ליברליות ונתן תחושה שאיראן הולכת להשתנות, שיהיו יותר זכויות אזרח ויותר חופש.
העם האיראני אותו מינואי הכירה מבפנים הוא עם צמא לרפורמות שייטיבו איתו, בחוץ הוא מיישר קו עם משמרות המהפיכה ובבתים שומעים רוקנרוטל, מעשנים ושותים, מנסים להרגיש קצת חיים, קצת מערביים, קצת מודרניים, מנסים למצוא את הדרך לחירות פנימית לעומת הכפייה הדתית הקיצונית במדינה המורכבת הזו.
דרך האזרחים, דרך החוויות, המפגשים, העבודה שלה אנחנו זוכים להכיר את איראן שעליה פחות שומעים בחדשות, איראן של התושבים ולא של המנהיגים שמשדרים דברים אחרים לחלוטין.
מינואי כותבת את הספר הזה כמכתבים לסבה המנוח איש רוח איראני ובעצם מספרת לו שהכיר את איראן טוב מכולם את איראן כפי שהיא משתקפת בעיניים שלה.
איראן מציגה פנים אחרות לחלוטין.
ישנה בדיחה שמסופרת בספר שבתקופת השאה התפללו בבית וחגגו בחוץ ובתקופת המהפיכה מתפללים בחוץ וחוגגים בבית ואולי כך איראן נראית היום.
הרבה מהאזרחים בעיקר הצעירים צמאים לחירות, צמאים לרפורמות וצמאים לשינוי וזה לא פשוט במדינה כזו שזכויות אזרח נרמסות.
ואולי טוב לקרוא ספר זה לקראת חג החירות כדי להראות שלהשיג חירות אפשר בדרכים רבות ולבטא חופש פנימי אפשר בדרכים רבות ושום כפייה לא תמנע מאזרחים להשיג זאת.
זהו ספר שכתוב ומתורגם היטב, דרך אחרת לראות את איראן ולהיחשף למדינה זו שספרים רבים נכתבו אליה. האופוריה בתקופת חתאמי מהר מאוד נעלמה כשאחמדיניג'אד מונה לנשיא והיתה לאזרחים תחושה שהקיצוניות שוב נוטלת את המושכות לכיוונה.
מינואי רואה את התהפוכות הפוליטיות דרך משקפיים אחרות לחלוטין ומביאה את זה דרך כתיבה שהיא מצד אחד מאוד עיתונאית ומצד שני מאוד אישית.
נהניתי מאוד לקרוא את הספר הזה.

זאת אני איווה / גלית דהן קרליבך
הוצאת גרף
126 עמודים

אני מגדיר עצמי כאיש המילה הכתובה, אני קורא וכותב ואוהב לקרוא טקסטים שגורמים לי להבין כמה כיף להיות וירטואוז של המילה הכתובה.
על פי הספר הזה גלית דהן קרליבך היא בהחלט וירטואוזית כי הספרון הקטן הזה מהנה ביותר ולא רק מהנה ביותר עבור הקורא אלא הרגיש לי שהמחברת נהנתה מכל רגע בכתיבת הספר כי סגנונו מאפשר לכותבת מוכשרת כמו גלית דהן קרליבך לשחרר את כל הכשרון שלה והתוצאה היא ספר מרשים ביותר.
המחברת התקבלה לתכנית כתיבה בינלאומית יוקרתית לסופרים באיווה אשר בארצות הברית, היא נסעה לשם כמייצגת קודם כל את גלית דהן קרליבך אבל כמו שכתוב בכריכה האחורית ואני מסכים כמובן והמחברת מן הסתם ציינה את זה בספר אתה לא יכול לייצג את עצמך בתכנית כתיבה בינלאומית מבלי לייצג את ישראל בין אם תרצה או לא.
המחברת לא מציינת את שם הקולגות שלה אלא מציינת אותם בשמות המדינה שלהם כך שלפעמים זה מרגיש כאילו היא חלק מתחרות מיס יוניברס.
אותי זה מאוד שעשע, כאילו שאין אנשים אלא ייצוג של מדינה.
יש בזה מן האוניברסליות אבל גם מבטל את הדמות הפרטית שלי.
הכתיבה של המחברת הרגיש לי כמו זרם תודעה, כתיבה תיעודית כמעט כמו יומן אישי כמעט ללא פילטרים ויש בזה משהו מאוד מרתק ואיכותי בייחוד כשכותבת מוכשרת כמו המחברת עושה זאת.
הכתיבה האותנטית הזו כמעט ללא פילטר מאפשרת לטקסט להיות בו זמני אישי ואוניברסלי, המחברת מספרת את חוויותיה ההזויות בכל תקופת התכנית וזה מרגיש לקורא כאילו הוא עצמו נוכח שם.
בין לבין מתפתחת עבור המחברת הנשואה קשר רומנטי סוער ומרתק עם בחור מקומי בשם דסטין, הקשר הסוער הזה ורב התהפוכות הופך להיות מרכז הסיפור במקביל לחוויותיה של המחברת בתכנית הכתיבה ומראה לנו בין השאר את ההבדלים בין אמריקה של הדרום לבין הישראליות המוחצנת של המחברת.
אין ספק שהספר הקטן הזה של גלית דהן קרליבך הוא תענוג של יצירה מקומית שונה וסוערת, מרתקת ומסחררת.
ספר שהוא כיף גדול בעיני.
מומלץ.

עד כמה החיות חכמות והאם אנחנו חכמים מספיק להבין זאת / פראנס דה ואל
הוצאת מודן
371 עמודים
מאנגלית: ניצן לפידות
אנחנו בני האדם נוטים לחשוב שרק אנחנו מסוגלים לעשות דברים מסוימים ומחשבה זו נובעת בעיקר מבורות וחוסר ידע של הטבע.
כשמדובר למשל בקופי אדם אנחנו מסוגלים לקבל הנחות על התנהגויות מסוימות שנראות לנו אנושיות בלבד אבל מה קורה כשמדובר בפילים, עורבים, תמנונים ועוד?
אנחנו מרגישים שהאגו שלנו נפגע, האדם לא כל כך ייחודי כפי שחשבנו?
נכון שאם לוקחים את מכלול התכונות האדם מרכז את כולם בתוכו בצורה תבונית כזו שאפשרה לו להשתלט על הכדור אבל היכולת להבין שחיות מפתחות יכולות והתנהגויות תבוניות הם מרגשות ונותנות לנו המון ידע על המקום בו אנחנו חיים.
פראנס דה ואל, פרימטולוג, אתולוג וזאולוג הולנדי מפורסם מביא לנו בספר זה שורה של מחקרים על התנהגויות בעלי חיים שונים שבעיני מאוד מרגשות ומלמדות אותי לא מעט גם לא לקחת את המובן מאליו לגבי בעלי חיים מסוימים.
חקר הקוגניציה אצל בעלי חיים התרחב מאוד ורוב מה שהמחבר מביא בספר זה מבוסס על מחקרים רבים ולא השערות.

דה ואל עצמו כותב בספר
"בהרבה ספרים ומאמרים נכתב כי אחת השאלות המרכזיות בתחום הקוגניציה האבולוציונית היא מה מייחד אותנו.
כנסים שלמים התקיימו ברחבי העולם בנושא המהות האנושית סביב השאלה" "מה הופך אותנו לאנושיים?" אבל האם זו באמת השאלה בה הידיעה של תחום המחקר שלנו? אני סבור שלא.
כשלעצמה נראה שהשאלה הזאת היא מבוי סתום מבחינה אינטלקטואלית. למה שהשאלה הזו תהיה יותר חשובה מן הרצון לדעת מה מייחד קקדו או לבנתן? נזכרתי באחד מהגיגיו של דרווין שכתב " מי שיבין את הבבון יקדם את המטאפיזיקה יותר מאשר לוק" כל מין ומין מציע תובנות עמוקות, היות שהקוקניציה של כל מין היא תוצר של אותם הכוחות שעיצבו את הקוגניציה שלנו. תארו לעצמכם שבספר לימוד רפואי יכתבו שהשאלה המרכזית של הדיסציפלינה הרפואית היא מה מייחד את הגוף האנושי. כולנו היינו מגלגלים עיניים, כי אף שהשאלה הזו מעט מסקרנת, הרפואה מתמודדת עם שאלות בסיסיות הרבה יותר הנוגעות לתפקוד הלבבות, הכבדים, התאים, הסינפסות העצביות, ההורמונים והגנים שלנו."

דה ואל מגלה לנו למשל שלכל דולפין יש שריקה ייחודית משלו שדולפין אחר קורא לו כמו שאני קורא לחיים או לדוד בשמם.
האדם אינו החיה היחידה שמתכננת דרכים ושבילים, קופי הבונובו למשל עושים זאת.
כבשים למשל יודעים להבדיל בין כבש לכבש באמצעות הפרצופים שלהם.
קופי שימפנזה שהצליחו במאמץ משותף לברוח מכלוב עם גדר חשמלית באמצעות גזע עץ שהשעינו על הגדר,
לאיזופוס יש משל על עורב שרצה לשתות ממיכל מים אך מפלס המים היה נמוך ולכן העורב זרק אבנים למיכל כדי להעלות את מפלס המים, ניסוי זה שוחזר בהצלחה ומראה אתת חוכמתם של העורבים.
הספר הזה נותן לנו נקודת מבט חדשה, שונה, אחרת על החיות.
בעיני זו מתנה לראות את עולם החי שמסביבנו בצורה אחרת.
הספר כתוב בצורה מובנת ומעניינת ומתאים לכל מי שאוהב ללמוד על עולם החי שמסביבנו ולהעשיר את הידע שלו.
כדאי מאוד.

מה אם נוותר / אסנת סבן
שלוש נקודות
205 עמודים

הספר הזה בא לי בתקופה מאוד מאוד סוערת בחיי וכשקראתי אותו מצאתי את עצמי עומד בצמתים מאוד דומים שעמדה בו גיבורת הספר אלה.
קודם כל אני אמן וצייר שלא צייר כבר כמה שנים טובות עקב משברים שונים. אמנות עבורי צריכה לבוא ממקום של רוגע פנימי ופריון פנימי וכשאין לי את זה איני יכול ליצור ולכן האמנות חסרה לי ברובדים כל כך רבים.
הדבר השני הוא שבנסיבות שלא אפרט מן הסתם בפוסט זה מצאתי את עצמי לוקח משמורת מלאה על הילד שלי בן תשע השנים.
למעשה חיי ואולי לא רק חיי אלא חיי אנשים רבים שנמצאים בפירוק משפחתי מוצאים עצמם מתמודדים עם משברים רבים שמסרסים דברים רבים בחייהם.
המשבר הקיומי והקושי להתמודד איתו מביא אנשים לחפש דרכים אלטרנטיביות למצוא את המהות מול הקיום ולהביא את המהות לקדמת הבמה.
אסנת סבן, סופרת מוכשרת מביאה לנו בכישרון רב את סיפורה של אלה שמתמודדת עם משברים כאלה כגון בעל בוגדני וילד מתבגר שלא רוצה לגור יותר אצל אימו.
דווקא בנקודת המשבר הזו אלה חוזרת לצייר, נזכרת באישה שלימדה אותה בילדותה לצייר ומוצאת עבודה בגלריה ואף יוצרת קשר מעניין עם בעל הגלריה.
המחברת מביאה לנו כאן סיפור רגיש ויפה שכתוב מקסים, נעים לקריאה והחיבור אל הדמויות קל כי כל כחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בנקודת קצה ודווקא בנקודות הקצה האלו אנחנו יכולים לפרוח.
היכן שיש שורשים תמיד יכול לצמוח גבעול חדש וחזק יותר מקודמו רק צריך את העוגן הזה.
אני זוכר שכילד העוגן שלי היה הציור ולא סתם התחברתי לסיפורה של אלה ולכתיבתה של סבן כי אני נמצא באותן צמתים סוערים.

12 סיפורים / ויליאם פוקנר
הוצאת פן וידיעות ספרים
272 עמודים
מאנגלית: רחל פן

אני מקווה שזו התחלה של תרגום כתביו של ויליאם פוקנר בהוצאת פן כפי שהם עשו בצורה נפלאה עם כתביו של המינגווי ועם כתביה של וירג'יניה וולף כי חשוב מאוד להכיר את כתביו של הסופר הדרומי הנפלא הזה, האיכותי הנוקב הזה.
פוקנר עטור הפרסים זוכה פרס נובל ופרס פוליצר מובא לנו כאן במקבץ מסיפוריו הקצרים ביניהם כמה יצירות מופת שכבר תורגמו לעברית בעבר וכמה שמתורגמים לראשונה.
את כולם אגב קראתי לראשונה ונחשפתי גם לאיכות כתיבתו בסיפור הקצר.
הדבר המעניין ששמתי לב שכל סיפור בספר זה הוא בסיס לרומן שלם.
פוקנר מיטיב לתאר את הדרום במאה ה19 ותחילת המאה העשרים על כל החולי שבהם, על התפוררות החברה, הקיטוב, הגזענות, הפטריארכיה ועוד ועוד.
הסיפורים נקראים באיטיות וצריך סבלנות רבה כדי להבין את פוקנר ולהתחבר לסיפוריו.
הוא לא מתייפייף ולא מנסה להתחנף אלא נוקב וחסר רחמים לפעמים.
הסיפורים חלקם נוגעים, חלקם חותכים, חלקם כואבים.
ורד לאמילי, אסם מבוער ושמש הערב הם הסיפורים שהכי פגעו בי והותירו בי הרבה חומר למחשבה.
פוקנר סופר שלא מותיר אותך אדיש, הוא גורם לך לחשוב על האנשים הפשוטים, על חברה מנוכרת ועל גזענות בצורתה הקיצונית ביותר.
הוא עושה זאת בצורה שלכאורה כל כך טובה שקשה לפספס זאת.
פוקנר הוא בעיני ריאליסט מאוד, חד מאוד וספריו מותירים בקורא חותם.
כמו בכל אסופת סיפורים כזו יש טובים יותר וטובים פחות אבל גם הטובים פחות באסופה זו טובים ונותנים לקורא הצצה לעולמו הספרותי של פוקנר.
מומלץ בחום רב.