קורות חיים / אמנון דביר
הוצאת עולם חדש
198 עמודים.

בכריכה האחורית של ספר זה כתוב שהוא יוצא דופן הן בצורתו הספרותית והן בתכניו הנפשיים ואני מסכים עם הנאמר, זהו אכן ספר יוצא דופן.
יש בו משהו כמעט מופשט מן עלילה ללא מנוחה שנעה מההווה לעבר ולזכרון ללא הפסק.
זה ספר מאוד עמוס ומאוד אינטנסיבי שתכניו לא משאירים את הקורא אדיש לגביהם אבל אולי בגלל זה לא פשוט לסקור אותו.
למעשה קורות חיים הוא סיפורו של חיים אשר מאושפז בכפייה במחלקה סגורה בבית חולים לחולי נפש.
תיאוריו של חיים את קורותיו בבית החולים וההתמודדויות הנפשיות שלו, רצונו להחלים ולצאת מהמקום שכולא אותו ואת נפשו האומללה מביא אותו לאסקפיזם דרך זכרון ופנטזיה, בריחה למחוזות הנפש הפנימיים ביותר, זכרונות ילדות, אהבות, אנשים שהיו והלכו, הוריו שנעלמו והשאירו אותו להתמודד עם כל מה שעובר עליו ובתוך זה גם אותם רגעים טובים, זכרונות עבר, נקודות האור שמחזקות אותו ונותנות לו תקווה.
הספר סוחף אך גם נותן תחושה של פיזור, של נדידה מהווה לעבר מזכרון ודמיול למציאות הכואבת והקשה, לקשיים הרגשיים בטיפול ובבית החולים, להתמודדויות ולמשברים.
ספר מרתק ומעניין אבל קצת עמוס לטעמי.
בסך הכל כדאי לקרוא, זו חווית קריאה שונה ומעניינת.

מלון המולדת / יוסוף אטילגן
ספרית פועלים
146 עמוד
מטורקית: שרון שדה

מה למדת מהסיפור / גיורא פישר
הוצאת עם עובד
96 עמודים

גיורא פישר חברבוק שלי כבר זמן רב, כמה שנים טובות.
אני עוקב אחרי שיריו ותמיד הרגשתי סוג של חיבור מאוד מיוחד לשירה הפשוטה שלו, התחושה של שירה שבאה ממקום רגשי מאוד ומחובר מאוד לקרקע, כמו מספרת סיפור, כמו נותנת לנו תובנה לחיים, משהו לקחת לדרך.
שירה כזו לא מלמדים, היא באה מחוויות החיים וכך עושה פישר, מתאר לנו כמן יומן דברים שקורים לו שהוא לומד וחווה ועל הדרך מעביר לנו שיעור או חושף בפנינו את יומנו האישי ביותר.
כך אני חש כשאני קורא את שיריו.
גם הכריכה היא פשטנית מאוד, מינימליסטית כשבאמצעה צילום של נייר מקומט שעליו מתואר שיר מתוך הספר.
זה מתאר לנו על אישיותו של האדם, פשוט, עניו, צנוע, מלא כרימון ועשיר בתכנים.
הרי מה זו שירה כמו של פישר, לקחת את תובנות החיים או מחוויותנו ולזקק אותה למילים פשוטות שמעבירות לנו אותה ממקום רגשי.
שירה כמו של פישר זה או שאין לך את זה או שיש לך את זה, לא לומדים אותה בפקולטות לספרות ולא מלמדים אותה בסדנאות לכתיבת שירה ואולי בגלל זה הרגשתי אליה חיבור כי זה בדיוק מה שאני מחפש בשירה, לא משהו מכני אוטומטי אקדמי אלא משהו אותנטי, כמוני, פשוט, כפרי, רגיש, מלא תשוקה למילה הכתובה.
הספר הזה של פישר הוא בדיוק כזה והוא גרם לי להרגיש שוב מחובר למילה הכתובה ולהבין מחדש למה אני כל כך אוהב שירה.
כדאי מאוד.
הנה כמה שירים לדוגמא.

הקיבוץ ואני בטיפול / צביקה סלע
הוצאת סטימצקי
164 עמודים
גדלתי כילד חוץ בקיבוץ בדיוק בתקופת שבה החליטו בקיבוצי להפסיק עם הלינה המשותפת.
עם זאת הספקתי לחוות אותה שנה שנתיים בשני קיבוצים שונים.
אם אני אסתכל על החיים בקיבוץ בפרספקטיבה לאחור אני יכול לומר שהמעלות לפחות עבורי עלו על החסרונות אבל אי אפשר להתעלם שהקיבוץ גרם להרבה מאוד אנשים לטראומות ילדות ולדברים שקשה להתעלם או לשכוח.
החיים בבועה סגורה, הקולקטיביזם והתחושה שאין לך בעצם פרטיות, ההיררכיות, הסתרות סודות והתעלמות מפשעים ואלימות בתוך הקיבוץ כדי שדברים לא יצאו החוצה וכמובן הלינה המשותפת.
כבר סקרתי כאן לא מעט סיפרים של יוצאי קיבוץ שמספרים על חוויות ילדות בלתי נשכחות וטראומתיות.
בספר הזה הקיבוץ או האנשים שבו מונחים של שולחן המטפל שבו מסופרים חוויות מהקיבוץ, חוויות שברובם טראומתיות ולא פשוטות.
הלינה המשותפת, המקלחות המשותפות, סיפורים מחדר האוכל וסיפורים מטקסי ההתבגרות של בני הנוער בקיבוץ, ההיררכיה בישיבות הקיבוץ ועוד.
אבל אני חייב גם לסנגר על הקיבוץ, לא הכל טראומתי ולא הכל היה כל כך נורא.
בקיבוץ יש הרבה חמלה, אנשים טובים, רגישות אני חוויתי את הקיבוץ כמקום שהגן עלי ונתן לי בית חם.
רוב הסיפורים בספר זה מעניינים אבל חלקם לא כתובים טוב ולי קצת הפריעו פערי הרמות ועדיין זהו ספר שכדאי לקרוא.
אני חושב שחברי קיבוץ או אנשים שגדלו בקיבוץ בילדותם יהנהנו לא מעט תוך כדי קריאת ספר זה כי החוויות ברוב הקיבוצים מאוד דומות.
ספר מעניין ומעלה נשכחות לטוב ולרע.

דממת הספק / צביה גולן
הוצאת קוראים
223 עמודים

חיבור בין סיפורי שואה לבין יומנים הם לא חדש אבל הם תמיד נוגעים ללב ותמיד מרגשים.
אני אוהב ספרות כזו כי יש בה משהו תמיד עוצמתי ומיוחד גם אם חלק מהסיפורים דומים וכבר שמענו את רובם בגרסאות כאלו ואחרות.
זה ספרה הראשון של צביה גולן שאני קורא ואני אוהב את כתיבתה, יש בו משהו מאוד חזק ומצד שני כתיבה זורמת ונוחה וספר שמאוד קל להתחבר אליו.
אווה רייך אישה ניצולת שואה כותבת לקראת סוף חייה יומן מבלי שאף אחד ידע עליו גם לא ילדיה ומשפחתה הקרובה, לאחר מותה היא מבקשת להעביר את היומן לאדם בשם אבנר בוק שאחראי על בית העלמין בקיבוץ משמר העלייה, היא מבקשת מאבנר שלאחר קריאת היומן אף יספיד אותה.
אבנר המופתע שלא הכיר את האישה יושב לקרוא את היומן וככל שהוא קורא יותר הוא מרגיש צמרמורת וחיבור לסיפור של אווה, סיפור הישרדותה בשואה וכל התלאות בדרך.
אבנר נזרק אחורה לילדותו והקווים לאט לאט מתחברים עד לסוף המפתיע.
אין ולו קצה רמז לקשר בין אבנר לאווה והקורא נשאר מתוח.
אני יכול לומר שהספר הזה נגע בי, הוא מרגש וכתוב היטב והחיבור בין תחושותיו של אבנר לסיפורה של אווה חזק ומיוחד.
מצד אחד זה ספר שכתוב בצורה זורמת ומעניין ומצד שני ישנם חלקים שבכל זאת עצרתי ונשמתי קצת וניסיתי להתחבר לטקסט ממקום יותר אישי.
ספר טוב ומעניין ואני ממליץ עליו בחום.