הקול והזעם / ויליאם פוקנר
הוצאת פן
349 עמודים
מאנגלית: שרון פרמינגר

הקול והזעם הוא יצירת מופת קשה מאוד לקריאה, אולי היצירה הכי מורכבת וקשה של פוקנר ממה שאני קראתי עד כה, כמה היא קשה, ככה היא מינימליסטית ותעיד על זה הכריכה המעולה שמלווה את הקו העיצובי של כל הסדרה עד כה.
פרק נובל המסמל התפרקותה של משפחת קומפסון.
קשה, קשה לצלוח את הספר הזה והוא מיועד בעיני ואני אשתמש במושג המתנשא שמתאים לקולינריה וספרות אבל אין דרך אחרת להשתמש בו, הוא מיועד לאניני טעם.
כן, הוא לא ספר זורם, הוא חידתי, חלק מהתהליך הוא לחזור קצת אחורה, להבין מה קרה עוד פעם ועוד פעם, לנסות להרכיב את הפאזל בראש דרך הסיפורים השונים של בני המשפחה ולאט לאט להבין את הסיפור המורכב והקצת עצוב הזה.
זהו סיפורה של משפחה דרומית שמרנית שלאט לאט מבינה שהעידן שלה תם והעולם צועד לעבר קידמה ושינוי וההתפרקות האידאולוגית, חברתית, תרבותית ונפשית שלה הוא תהליך שמובא דרך כמה בני משפחה .
שלושת האחים, בנג'מין האוטיסט בתפקוד נמוך, קוונטין הסטודנט מהרוורד וג'ייסון תאב הבצע.
וישנו את החלק של עוזרת הבית השחורה דילסי, החלק הברור והמובן מכל בעיני שמסדר לנו את כל חלקי הפאזל.
התפרקות הערכים הישנים, שינוי במעמד השחורים, תפיסות עולם ישנות שחלפו מן העולם אל מול הקידמה והמודרניזציה וחירות האדם, המון נושאים פוקנר מעלה בספר החשוב והמרתק הזה שהוא באמת לא קל לקריאה, באמת מאתגר ובאמת לא מיועד לכל אחד וזה משהו שחשוב לומר.
ועם כל זאת מדובר בפוקנר, מגדולי הסופרים אי פעם ואמן כתיבה מפעים.
יצירת מופת מורכבת.

שלג / רונית מטלון
הוצאת עם עובד
184 עמודים

לא יודע למה אבל הספר הלא גמור הזה של רונית מטלון הזכיר לי פתאום את השיר מרת'ה של טום ווייטס.
שיר על אהבה מוחמצת, לא ממומשת, שיר עצוב שכתוב ברגישות גדולה, כמו הספר הזה של רונית מטלון שיש בו משהו שמסמל כמעט איזו אנדרטה לזכרה של הסופרת הדגולה הזו שהלכה לעולמה בטרם עת וכתב היד של שלג בכמה ורסיות נשאר במגירתה עד שבעזרת עריכה בסופו של דבר יצא לאור.
אבל כמו במרת'ה, כמו בספר הלא גמור ממגירתה של מטלון גם כאן יש תחושה שיש כאן סיפור לא גמור, משהו לא שלם.
אני אוהב חוסר שלמות, אני אוהב להשלים לבד, אני אוהב לנסות לדמיין סיטואציות ואני אוהב שהכותב משאיר לקורא את המקום להתפתח יחד עם הספר או אחרי סיומו וכך הקורא לא באמת סוגר את העמודים אלא בדימוי הוא ממשיך אותו.
אני לא יודע אם לזה התכוונה מטלון, אולי היא כן רצתה להמשיך אותו אבל מותה קטע את זה ואולי זה נשאר בגדר נובלה אניגמטית ולא גמורה שמתארת מפגש מחודש בין אוהבים לשעבר.
דינה ורמי הם גיבורי הספר, אהובי ילדות וביניהם אביה הדומיננטי של דינה, מוריס שמו והמשולש הזה מזין את הספר ומתאר את ההתאהבות של דינה ועמי עד השלב שבו דרכיהם נפרדות.
דינה גרה בניו יורק עם בן זוגה ועמי גר בישראל ובכל זאת דינה יוצרת קשר אחרי שנים עם עמי ומבקשת להיפגש.
הסיפור הזה מקסים בעיני אם כי התחושה הכללית שמשהו בו לא שלם לגמרי ולא ברמת הסיפור אלא ברמת הכתיבה או הגימור שלה.
רונית מטלון כותבת מדהים ובשפה גבוהה ועשירה אך נראה לי לפחות שהדמויות לא מספיק עמוקות עדיין והתחושה היא שהיה אפשר לקחת את זה רמה או שתיים קדימה.
בגדול מאוד ריגש אותי לקרוא טקסט של מטלון שיצא לאחר מותה, זכרון, אנדרטה, סיפור לא גמור כמו חייה ומותה של מטלון.
כדאי לקרוא.

מנרגה / ולדימיר סורוקין
הוצאת לוקוס
285 עמודים
מרוסית: פולינה ברוקמן

לקרוא את סורוקין הזכיר לי במידה מסויימת שפה אוונגרדית באמנות המודרנית במוזיאון, כאילו מיצג של מרינה אברמוביץ או משהו שמותיר את הקהל חסר מושג לגבי מה שהוא ראה כרגע.
זה נורא שונה מאמנות שהיא נוחה כמו ציור יפה של מונה או ציור מטלטל של דלקרואה שכולנו יודעים מה מתרחש והכל ברור ועם זאת נעים לשבת ולצפות בה שעות.
ספרות כמו של סורוקין לא קלה לעיכול עבור רוב האנשים וגם לא עבורי, מסוג הספרים שלא מעט פעמים עצרתי להבין מה הוא רוצה ממני ומה קורה כאן והספיקה לי רגע של חוסר ריכוז כדי לנסות לחזור כמה עמודים אחורה ולהבין מה פספסתי כאן. כזה הוא סורוקיןף משרה על הקורא חוסר נוחות, קצת בלבול קצת תסכול.
משהו בספרות שלו מטלטלת והספר הזה אם הוא הזכיר לי את פרנהייט 451 זה לא במקרה.
בעולם שלנו היום אנשים קוראים ספרים בקינדל וצורכים חדשות באינטרנט והדבר העיקרי שעדיין מודפס הוא הכסף ובעידן של סורוקין בספר שהוא העתיד הלא ממש רחוק הפסיקו להדפיס ספרים ובעולם כזה צומחות מחתרות מוזרות ומעניינות ואחת מן המחתרות היא book','grill
שבה שפים מכינים ארוחות גורמה על גבי גריל שבתוכן נשרפים קלאסיקות. ויש חשיבות לנייר שבהם הודפסה הקלאסיקה, לעובי הספר ואפילו לתכנים שבו כדי שהארוחה תצליח.
הספרים משמשים כפחמים.
וזהו סיפורו של גזה שנודד ממקום למקום ומממש את תשוקתו לספרים נשרפים בגריל ועל הדרך גם קורא אותם.
העלילה מתפתחת לכיוונים מעניינים ומרתקים אך לא קלים לקריאה ובכלל זהו ספר מאוד לא קל לקריאה וסורוקין מאתגר את הקורא גם מחשבתית על עולם דיסוטופי די הזוי וכמו שאמרתי, אם הוא מזכיר לכם ספרות דיסוטופית אחרת זה לא בכדי וגם ספר שהוא לא ספרות עממית לכל.
סורוקין בהומור מיוחד ובספרות מתוחכמת מנסה לייצר כאן משהו אחר, שונה ומאתגר, בשפה, בסגנון ובאופי שיש לספריו.
מיוחד ומאתגר.

סודה של מספרת הסיפורים / סג'אל בדאני
הוצאת אריה ניר
429 עמודים
מאנגלית: תמי לימון

ספר מרגש וקריא ביותר שזורק אותנו להודו של שנות השלושים בסיפור מעניין מאוד.
אני לא הייתי בהודו מעולם אבל דרך הספר הזה הרגשתי לעיתים שאני בהודו, חי את החוויה וחש את מה שהדמויות חשות בספר.
מזמן לא קראתי ספר של מעל 400 עמודים שנגמר כל כך מהר ולא שייך לז'אנר ספרי המתח, הוא כתוב היטב והתרגום שלו טוב ובעיקר בעיקר, הסיפור טוב ומעניין לכל אורכו.
דבר מעניין וחשוב שיש בספר הזה וצריך לשים עליו דגש זה נושא הקסטות בהודו ודרגת החשיבות של כל קסטה וכאן בעיקר הדמות המרכזית בספר, זו שמספרת את הסיפור ולוקחת אותנו למסע היא דמות המשרת של הסבתא ששייך לקסטת הטמאים ובהודו השייכות לקסטה מסויימת היא לכל החיים.
אז על מה בעצם הסיפור?
ג'איה היא עיתונאית מניו יורק שעוברת כמה חוויות מאוד קשות כאשר עברה שלוש הפלות, ההפלה השלישית גרמה גם לפירוק הנישואין שלה.
מערכת היחסים של ג'איה עם אימה לא היתה טובה מעולם היא מעולם גם לא שיתפה את ג'איה בעברה וביחסים עם הוריה.
יום אחד מקבלת ג'איה הודעה שסבה גוסס והיא מחליטה לנסוע להודו להיפרד ממנו.
כשהיא מגיעה להודו היא מגלה שהיא איחרה את המועד וסבה כבר נפטר ולמעשה מי שנשאר הוא המשרת של סבתה ששמו ראווי.
ראווי כמו שציינתי היה שייך לכת הטמאים והוא חושף בפני ג'איה את סיפורה המיוחד של סבתה שנעה בין רצונה להיות אישה עצמאית ובעלת חלומות לבין המסורת הקפדנית ההודית ועל תפקידה של אישה בהודו של שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים.
ספר מקסים, קריאתו זורמת והוא מרגש, זורק אותנו לתקופה מיוחדת של הודו ולסיפורה של אישה מיוחדת שמסופר מנקושת מבטו של ראווי שזכה בחיים מלאים ומעניינים ובחברות אמת.
כדאי לקרוא.

ארץ אוכלת / יחיל צבן
אפיק ספרות ישראלית
303 עמודים

אני חושב שכל מי שאוהב אוכל יתחבר לספר הזה, יחיל צבן הוא כותב שנון, הוא מייצר בהומור ובסגנון כתיבה מרתק את החיבור של הישראלים לאוכל, את החיבור שלנו לכל מה שקשור לאוכל.
ישראלים הם עם מרתק והטרוגני, מורכב מתרבויות שונות ומחיבורים שונים בין עמים ומנהגים, החיבור לאוכל לא מנותק מפוליטיקה, העדות הרבות והתרבויות השונות כאן יוצרים חברה מאוד מגוונת וצבעונית וזה בא לידי ביטוי באוכל.
יחיל צבן מנסה לגעת בכמה שיותר קלישאות שנוגעות לאוכל הישראלי מהאהבה שלנו לחומוס ועד השנאה שלנו לגפילטפיש.
צבן מנתח את תכניות הבישול ומסביר למה בעצם מנחי התכניות, השפים הם סוג של קניבלים, את תרבות אוכל החתונות הישראלי ואת הגזענות הישראלית כפי שהיא באה לידי ביטוי באוכל.
כמובן שאי אפשר לכתוב על האוכל הישראלי מבלי לכתוב על טרנד הטבעונות והאוכל הבריא ובכלל הספר הזה מרתק ונקרא מהר, הוא מעניין ואפשר לחזור אליו.
כאחד שאוהב אוכל מצאתי בספר הזה לא מעט תובנות לגבי האוכל הישראלי, תשובות למה כל ישראלי שני בטוח שהוא מבין בחומוס והבנה לגבי חיבורים שונים בין חשיבה פוליטית לתרבות האוכל המקומית.
מומלץ.

דרך צלחה נוח / נועם זיו
הוצאת חרגול, הוצאת מודן
199 עמודים

זה ספר דו משמעי, אתה קורא אותו ואתה חושב לעצמך האם לצחוק או לבכות, מה נכון כאן?
יש כאן כתיבה אינטיליגנטית מאוד של ספר שנע בין הומור והתמודדות עם החיים לבין הלמידה שלנו איך אנחנו מתגברים על משברים וממשיכים הלאה, איפה אנחנו מחפשים את עצמנו מחדש בעולם אחרי שהכל התמוטט עלינו.
אני יודע כי עברתי משברים כאלה ואחרים כמו יתמות או כמו מוות של הורים או התמודדות עם פרידות כאלו ואחרות שמרגישים כמו מוות לפעמים והמשברים האלו משליכים אותך לקרקע בהטחה כואבת ואנחנו לא תמיד יודעים איך לקום מהם.
נועם זיו מביא כאן את סיפורו של נוח שאיבד את אשתו ממחלה קשה ומחליט בתום השבעה לעזוב הכל ולנסוע לחפש את עצמו באשראמים בדרמאסאלה, מתחבר עם נזירים ומחפש את השקט והשלווה וכל זה כתוב בצורה מלאת הומור והתמודדות עם החיים.
למצוא את עצמך מחדש ובעצם להתמודד עם מוות ועם התחלות חדשות, לנסות להסתיר מהעולם את התמוטטות העצבים וכמה שיותר רחוק מכולם.
נוח פותח גם בלוג סודי ואישי שבו הוא מתכתב עם עצמו  ומתגלה שם רגע עצוב ומכמיר של חמלה ואהבה.
זהו ספר שנע בין דמעות וצחוק, בין חיוך לעצב ומייצר עבור הקורא חוויה מרגשת של משבר אמצע החיים, של אובדן ושל שיקום עצמי, של חיפוש מחדש על מהות ועל זהות ועל אנושיות.
מרגש ונוגע ובוודאי מומלץ.

הציפורים / טאריי וסוס
ספרית פועלים
226 עמודים
מנורווגית: דנה כספי

הציפורים זוהי יצירה מיוחדת מאוד, שונה מרוב הספרים שאנשים יקראו וטאריי וסוס, מגדולי הסופרים הנורווגים במאה העשרים מביא לנו בספר זה את עולמו של המוגבל, האחר, השונה.
כזה הוא מתיס, גבר בן 37 מוגבל בשכלו, אדם פשוט שחי עם אחותו שהיא המפרנסת, הם חיים בכפר נורווגי קטן ליד האדם, הגה אחותו עובדת בדוחק ומנסה לעודד את מתיס למתוא לעצמו עבודה, תעסוקה ומתיס שמנסה בדרכו לגשש בעולם, לבחון את הטבע סביבו וחייו בודדים, הם נעשים בודדים יותר כאשר הגה מוצאת בן זוג ומתיס חש בכלל מיותר וחסר חשיבות.
החיפוש של מתיס אחר משמעות בעולם ונסיון להיות ולהרגיש.
שינוי משמעותי אצל מתיס חל כשהוא שם לב לתנודת הציפורים וזה גורם לו להרגיש שמשהו משמעותי הולך להתרחש ומתיס מנסה לקחת את הדברים בידיים שלו, בדרך שלו.
הספר הוא ספר פיוטי, אנחנו נכנסים לראש של מתיס, חשים אותו, עולמו הפנימי כה עשיר, כה מבולבל, כה אישי ואינטימי והמחבר מכניס אותנו לעולם לא מוכר של אדם עם מוגבלות שכלית, גדול בגוף, רגיש שלא מוצא את מקומו.
ספר מקסים שנקרא לאט, עדין, מיוחד וכתוב כה יפה.
מומלץ בחום.

סיפורים עם כנפיים / אשכר ארבליך-בריפמן
הוצאת דני ספרים
175 עמודים

איזה ספר כיפי ומלא דמיון של אשכר ארבליך-בריפמן שהיא סופרת ילדים פוריה מאוד וההשראה של עולם הטבע והאגדות מהווה השפעה חזקה על הסיפורים שלה בספר הזה.
למעשה יש כאן סיפורים בתוך סיפור כי הסיפור המרכזי בספר הזה הוא בעיני לא רק הסיפורים שבתוכו אלא סיפור הבסיס שהוא החברות בין שתי פיות מזדקנות לבין שלושה ילדים שהגיעו במקרה לביתם ונהנים מסיפוריהם ומהחברות בין הפיות בפנסיה לילדים.
הפיות שויתרו על הכנפיים שלהם ובחרו להזדקן בין בני האדם מבלי שאף אחד ידע על עברן משתפות את הילדים הרטובים שחוזרים שוב ושוב לשמוע עוד סיפורים על יצורים קסומים ועל הרפתקאות, סיפורים על הייטי ועל גילוי השוקולד,על טרולים ועוד ועוד.
החיבור בין הילדים לפיות הזקנות מייצר כאן את העניין האמיתי בספר והוא למעשה מה שתפס אותי כקורא כי סיפורים שונים על אגדות שונות ואינטרפרטציות שונות כאלו ואחרות אנחנו מכירים לא מעט אבל הנראטיב כאן הפך את הסיפורים לפשוט מעניינים יותר ואת הספר כולו לספר עם בשר ועניין.
בעיני ספר מקסים ויפה וגם ויזואלית הוא נהדר בזכות האיורים הנהדרים של רמי טל.
קריאה מהנה.

האורות כבים / אריקה מאן
הוצאת אפרסמון
296 עמודים
מאנגלית: עידית שורר
תרגום אפילוג מגרמנית: שירי שפירא
איורים: ג'ון אוהרה קוסגרייב הבן

אריקה מאן בתו של הסופר הגרמני הדגול תומאס מאן כתבה את הספר הזה כמעט בזמן אמת והשם "האורות כבים" לא היתה האופציה הראשונה של הספר הזה אלא היא חשבה לקרוא לו "עובדות" כי כל האירועים שמתרחשים בעשרת הסיפורים כאן הם תוצאה על עדויות ומחקר של מאן ובסופו של דבר היא טוותה כאן עשרה סיפורים שהם כמו רשת חברתית שכן סיפור אחד קשור לשני ודמות שהופיעה בסיפור הראשון תופיע בסיפורים אחרים בקובץ הזה.
נראה שיש מן גורל אנושי של האנשים הפשוטים בעולם טוטליטרי חסר מצפון ומוסר אשר משפיע על חלקי החברה כולה, מי שלא מיישר קו עם דרישות השלטון משלם מחיר ומחיר כבד ומי שמיישר קו גם הוא משלם מחיר, מחיר החירות וחופש הפרט, חופש העיסוק ועוד.
הסיפור הראשון מתחיל בתייר אמריקאי שנקלע לגרמניה הנאצית ומופיע גם בסיפור האחרון כאשר הוא נמצא על ספינה שבדרכה לארצות הברית והוא לא הדמות היחידה שאנחנו ניתקל בו בכמה סיפורים.
מאן ניסתה להקיף אזרחים שונים במצבים שונים כדי לגרום לנו להבין את גודל השליטה של השלטון על כל האזרחים ולא משנה מה תפקידם, מעמדם ועמדתם.
מהאיכר הפשוט ביותר שלא עומד בדרישות המכסה ועד מעמדות גבוהים כגון מרצים באוניברסיטה ועוד.
אין כאן כמעט יהודים בסיפורים האלה ואם יש הם אינם העיקר, מאן מתמקדת בטרגדיות של אנשים אחרים, אזרחים שונים פשוטים יותר או פחות.
יש בספר הזה ובסיפורים שבו עוצמה שקטה, אך הסערה חזרה ומתגברת עוצמתה מרגע לרגע.
האיורים המעולים של ג'ון אוהרה קוסגרייב הבן מאופיינים בשקט, הם קוויים, נקיים, נראים כה שלווים כאילו החיים בציור מנותקים מן המציאות אך אין זה כך כמובן.
ספר עוצמתי בשקט שלו, בתחושת האופוריה שבו ועם זאת מעורר צמרמורת ומיוחד מאוד.
מומלץ מאוד.