מסע דילוגים / חיים באר
הוצאת עם עובד
372 עמודים

חיים באר יודע לכתוב סיפורים, זה ידוע מספריו הקודמים, הוא יודע לכתוב פרוזה והוא יודע לספר סיפורים, בסיפוריו חיים באר מביא אותנו למחוזות נוסטלגיים של יופי, של ילדות, של ריחות וזכרונות מתקופות שונות.
כך בסיפוריו על ירושלים וכך בסיפוריו אודות חייו, ילדותו, קורותיו כסופר מתחיל ועוד.
בספר זה חיים באר מביא סיפורים מחמישים שנה שלו בעולם הספרות, הסיפורים לא מתמקדים רק בספרות אבל במהלך חמישים שנה באר מתאר ומביא סיפורים שונים על אנשים, מקומות, מפגשים וחוויות.
באר דאג לא להתפזר יותר מדי ולחלק את הספר לכמה שערים
קרוב רחוק
דין הבתים
האוניברסיטאות שלי
הדמות הנעלמה
מקורות יודעי דבר
כתיבה וחתימה טובה
בראשית
בעל טור בחופשה
חתימה.
כתיבתו של באר נעה בין כתיבה נוסטלגית עם שפה גבוהה לבין כתיבה שמחברת גבוה ונמוך ובאה בגובה העיניים ומספרת לנו סיפור שחלקו הוא אישי וחלקו קולקטיבי.
אני חושב שמי שאוהב את באר ואוהב סיפורים יהנה מאוד מספר זה.
יש שם כמה פנינים של ממש.

כוחו של הכלב / תומס סוואג'
מחברות לספרות
272 עמודים
מאנגלית: יעל אכמון

כוחו של הכלב הוא ספר שנקרא לאט ונקרא לעומק, הוא ספר שלטעמי קשה לחלוטין להבין אותו בקריאה אחת וייתכן ותצטרכו למצוא זמן לקריאה נוספת כדי להגיע לעומקיו ולתובנות שלו אך הוא ספר מיוחד, ספר שיש בו ייצוג של אמריקה בארצות הברית של אמצע המאה העשרים, חיים פשוטים ואנשים פשוטים ומשבר גדול.
בסיום הספר ישנו אחרית דבר של אני פרו, מי שכתבה את הר ברוקבק ומומלץ לקרוא אותו רק בסוף כי הוא בעצם מספר את כל הסיפור ומנתח אותו ונותן קצת רקע על הסופר, העלילה והתקופה.
אחרית דבר מעניינת ביותר ששופכת אור על העלילה ומביאה אותה מנקודת מבט חשובה.
האחים פיל וג'ורג', בשנות הארבעים לחייהם מנהלים חווה ביחד, כל אחד מהם בעל אופי שונה, ג'ורג' צנוע ושקט, פיל קשוח יותר ויוזם יותר, הם חיים בפשטות כמעט סגפנית והקשר ביניהם טוב.
בעיירה סמוכה חיים רוז, ג'וני ובנם פיטר, התרחשות טראגית בין ג'וני לפיל תשנה את חייהם של כל המעורבים, ג'ורג' יציע לרוז לגור איתו ולהתחתן איתו ולעבור לגור בחווה יחד עם פיטר וזה יוביל להתנגשות קשה בין רוז לפיל שאותו ואת תוצאותיו תקראו בספר ואני מנוע מלגלות.
כוחו של הכלב הוא ספר של פעם, הוא עמוק ורגיש, כואב ונוגע ונקרא באיטיות וסבלנות.
אין ספק שזו חווית קריאה מיוחדת של ספר אמריקאי, פשוט וצנוע על אנשים פשוטים אך לא הכל ורוד בממלכה.
מומלץ בחום, קלאסיקה נהדרת.

אנטארקטיקה / קלייר קיגן
הוצאת תשע נשמות
250 עמודים
מאנגלית: תומר בן אהרון

קלייר קיגן הרשימה אותי עוד בספר הראשון שפורסם בעברית בהוצאת זיקים "ללכת בשדות כחולים" שהיה ספרה השני.
אנטארקטיקה היה ספר הביכורים שלה וזכה להצלחה גדולה ובצדק, מדובר בקובץ סיפורים מטלטל למדי ועוצמתי אבל הוא עוצמתי לא רק בגלל הסיפורים ותוכנם אלא בעיקר בעיני בגלל יכולת הכתיבה של קיגן והכשרון שלה לא להאכיל את הקוראים בכפית, קיגן סומכת על האינטיליגנציה של הקוראים שלה ורוצה שהם לאט לאט יעכלו את העלילה ואת הדרמה המתחוללת בה וזה נוכח כמעט בכל סיפור וסיפור בקובץ המצוין הזה.
יש מכנה משותף לרוב הסיפורים, הם רובם מתרחשים באירלנד, רוב הדמויות הראשיות הן נשים ורוב הסיפורים אם לא כולם מסתיימים באיזו טרגדיה.
אבל אירלנד לא נוכחת בסיפור למרות שהאירועים מתרחשים בה, הדמויות הנשיות כן, יש להן נוכחות וכאב גדול.
גבר שלוקח את ילדיו יחד עם האומנת לבקר אצל ידיד שאשתו נאנסה, אישה נשואה שמחליטה להתנסות בסקס עם גבר זר, גבר שבתו הלכה לאיבוד ולא שבה ועוד ועוד.
הסיפורים של קיגן נוקבים מאוד, משאירים את הקורא מהורהר ועם שאלות רבות על גורל הדמויות וההתמודדות שלהם לאחר העלילה שעלתה על הכתב, אין כמעט סיפור שמשאיר את הקורא אדיש.
רוב הדמויות בקובץ הסיפורים הזה חסרות שם, רוב ההתרחשויות חסרות מקום מדויק ועם זאת הכאב ניכר והדילמות גדולות.
דמויות שצמאות לאהבה, שלוקחות סיכונים, שמתמודדות עם הכאב ומחפשות תיקון.
קובץ סיפורים נהדר ומלא עוצמה.

88 / סיון שיקאנג'י
הוצאת לוקוס

ההכרות שלי עם סיון שיקאנג'י התחילה לא מזמן למעשה כשנשלחה אלי הנובלה הגרפית המעולה שלה "אורב" נובלה כה ייחודית ומעוררת מחשבה שהבנתי שכן לפני נמצאת סופרת שהיא אדם בעל חשיבה ייחודית, הטקסקטים של שיקאנג'י לא משאירים אותך אדיש, משהו בהם מעורר בקורא חוסר נחת.
באורב הויזואל של האיורים המדהימים עזרו לקורא להבין אבל ב88 הסיפור הוא שונה.
בואו נתחיל באסוציאציות, 88, הספרה 8 היא אינסופיות, אתה נוסע וחוזר במסלול מפותל למקום שהיית קודם, אתה נע ונפגש בנקודות שאתה זוכר שביקרת ובעצם החיים שלנו הם לופ נצחי, הספרה 8 היא זרימה, היא תנועה, היא החיים עצמם.
הבחירה ב88 מילים לסיפור מעוררת תהיות אצלי לפחות למה סיון בחרה דווקא את המספר הזה? האם האסוציאציות שלה היו שונות משלי?
האתגר כאן הוא עצום ושיקאנג'י עומדת בו ולא רק שעומדת בו אלא בעיני זהו אחד מהספרים המקוריים שקראתי, מצד אחד אתה אומר לעצמך הרי להגביל את עצמך ל88 מילים בדיוק זו הצבת גבול מאוד ברור אבל תרגיל הכתיבה כאן הוא נפלא, כמעט סטודנטיאלי כתרגיל בהגבלת מילים אבל הסיפורים אינם סטודנטיאלים, הם מתוכננים, הם מאורגנים והם מדויקים ובתוך הגבול הזה, בתוך המגבלה הזו שיקאנג'י פורחת, מייצרת חופש אומנותי נפלא.
בתוך המסגרת הברורה הזו שיקאנג'י היא ג'קסון פולוק ורותקו של המילים.
חלק מהסיפורים קיומיים ממש, מעוררי מחשבה והרהורים על העולם שסביבנו, חלק נעים בין פרוזה זעירה להגות ואפילו משולבים ביחד.
סיון מביאה את עולמה הפנימי ושופכת אותו על הנייר, מייצרת משהו חדש ומלהיב עבור הקוראים.
בעיני הספר הזה דורש רמת אינטיליגנציה מסוימת וחיבור לספרות גבוהה יותר כי האניגמה כאן היא מסתורית יותר, חשופה ונסתרת בו זמנית, קלילה וקודרת, מעוררת מחשבה וחולפת על פנינו, ניגודים וחיבורים.
88 מילים בכל סיפור, 88 סיפורים ועולם אינסופי אחד.
ספר נפלא ביותר.

תאומות הקרח / ס"ק טרמיין
הוצאת כתר והוצאת עברית
283 עמודים
מאנגלית: דפנה ברעם

את ספר המתח המרתק הזה סיימתי די מהר, הוא לא רק מעניין וכתוב טוב אלא גם מצמרר מאוד.
נושא התאומות הזהות לחלוטין תמיד נע בין מתיקות לאימה, יש משהו מאוד מלחיץ בעובדה שאתה לא תמיד יכול לזהות מי שו מי ולפעמים גם ההורים עצמם מתקשים.
אנגוס ושרה ההורים מגדלים את התאומות הזהות קריסטי ולידיה, תאונה אכזרית גורמת למותה של לידיה, מוות שמטלטל את כולם ויוצר קרע וכאב גדול, תקופה קצרה לאחר המוות מחליטה המשפחה לעזוב את לונדון ולעבור להתגורר באי סמוך לסקוטלנד בבית עתיק ושם לנסות לשקל את חייהם.
אבל קורים דברים משונים שמקשים על התאקלמות ונסיונות השיקום.
קריסטי טוענת שהיא בכלל לידיה וזו קריסטי שנפטרה מה שמטלטל את האם יותר, בנוסף סודות אפלים צפים ועולים והעניינים מסתבכים.
איך ממשיכים מכאן ואיך פותרים את התעלומה מי התאומה שנשארה בחיים ואולי מי גרם למותה ומעבר לזה לא אוכל לגלות אבל אומר שמדובר במותחן מרתק מאוד.
מומלץ.

דוניא / עודה בשאראת
הוצאת עם עובד
297 עמודים
מערבית: מיכל סלע

מי שמחליט לתפוס צד פוליטי מסוים הספר הזה לא יהיה קל עבורו אבל מי שבא עם ראש פתוח הספר הזה מעורר מחשבה ואי נוחות מסוימת ואני אוהב שספרות מעוררת בי מחשבות ואי נוחות.
אני חושב שחלק ממטרת הספרות גם בפרוזה היא לעורר אצלי תחושות ואולי גם לערער את השקפת העולם שלי, ספרות טובה אמורה לעשות זאת.
דוניא הוא ספר מתעתע קצת כי הדמות הראשית בספר, אותה אישה צעירה בשם דוניא (העולם) שחיה בכפר ערבי אי שם ברחבי ארצנו ויום אחד נעלמת היא בסך הכל טריגר לסיפור המרכזי של הספר והוא ערביי ישראל והטרגדיה של המגזר הזה מקום המדינה.
דמותה של דוניא מופיעה לזמן קצר בספר בתחילתו ובסופו ומן הסתם לא אספר מה עלה בגורלה אבל האישיו הוא הדמויות שבאות ומופיעות בספר ובעצם מספרות את סיפור הגירוש מהכפרים, ההתמודדויות עם המצוקות והקשיים של ערביי ישראל והקושי הגדול להתמודד עם עבר מורכב ועצוב בחלקו.
דוניא היא לא רק טריגר לדברים שעולים וצפים אלא סימבול לאותו כאב וקושי ועודה בשאראת מעביר את סיפורם של אותם אנשים ומשפחות בצורה כביכול שקטה אבל חודרת ונוקבת.
מצד שני, נותרתי עם תחושה שהפאזל לא הושלם, שכאילו משהו לא מסתדר לי עד הסוף בספר ומשהו חסר לי.
אני התקשיתי קצת עם העובדה שיש כאן איזה מן תעתוע על הקורא מבחינת הדמות המרכזית שבעצם כמעט ולא קיימת ורציתי יותר ממנה.
מדובר בספר שבא לתאר את גורלן של ערביי ישראל לאורך כמה דורות דרך סיפורם של אנשים בודדים ואני חיפשתי את דוניא.
ספר מעניין בסך הכל שמעלה נושאים חשובים ולא קל לקריאה בעיקר מבחינת תוכנו.

סימני חיים / גידי קורן
כנרת זמורה
188 עמודים

לא באמת הכרתי את גידי קורן לפני הספר הזה אבל מסתבר שהאיש הוא רב פעלים בתחום הכתיבה, חבר בלהקת האחים והאחיות, מלחין פורה, רופא ילדים ומה לא וזה גם לא הספר הראשון שלו.
גידי קורן מביא בספר הזה מבחר סיפורים קצרים שמתארים סיפורים מבית החולים, מחוויות בחדר המיון לילדים, במחלקת הילדים וגם סיפורים קצרים מגוונים בנושאים שונים.
יש בשנים האחרונות לא מעט ספרים שעוסקים בחוויות של רופאים בחדרי מיון ובבתי חולים ודווקא הספר המקומי הזה פחות תפס אותי, כן, רוב הסיפורים חביבים וחלקם מלאי הומור אבל יש לי תחושה שגידי קורן קצת התפזר.
הסיפורים שלא קשורים לחוויות בית החולים מרגישים קצת לא שייכים, חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות אך נראה שהם פחות עובדים ברצף של הספר וקצת מנותקים ממנו.
חוויות בית חולים תמיד משעשעות ומלאות חמלה אם הם כתובות היטב ובסך הכל בחלק הזה קורן בסדר.
קורן דואג גם להכניס אותנו לתפיסת עולמו הפוליטית בסוף הספר מנקודת מבטו של רופא, יש כאלה שפחות יתחברו ובעיני יש כאן אמירה חשובה.
בסך הכל ספר חביב ביותר.

רמי, ילד של אף אחד / הקטור מאלו
הוצאת אריה ניר
533 עמודים
מצרפתית: מריאנה קאן
איורים: א' ביאר

הספר הזה של הקטור מאלו מהמאה  ה19 היה הספר שפרסם אותו ובישראל הוא תורגם כמה פעמים בעבר בשני חלקים ונקרא "באין משפחה" אני מתקשה להבין למה נתנו לו את השם החדש שנתנו לו ובנוסף גם בספר בתרגום החדש ובאיחוד שני החלקים של הסיפור השאירו את השם כמו של הסרט.
אני מודה שאני מתקשה עם זה כי מדובר בעיני ביצירה מרתקת ולמרות מה שנראה ולמרות שהסרט מיועד לכל המשפחה כביכול הספר המקורי אינו נכתב לילדים, הקטור מאלו כתב יצירה קצת דיקנסית על ילד אסופי שמוצא את עצמו נודד ממקום למקום ומחפש את גורלו ומשפחה שתסכים לקבל אותו.
רמי, שגדל עד גיל שמונה אצל אמא ברברן נמצא כתינוק על ידי בעלה של ברברן כשהוא עטוף בחיתול יוקרתי, האיש חשב שיום אחד הילד הזה יהיה עבורם מקור פרנסה לכשמשפחתו האמיתית תימצא ונתן אותו לאמא ברברן לגידול בעוד הוא עובד רחוק מהבית.
בגיל שמונה חל המפנה בחייו של רמי שחשב שהוא גדל אצל אימו האמיתית כאשר האבא שחזר לביתו מעוניין למסור את הילד לבית יתומים כי הוא עול, רמי מוצא את עצמו בסופו של דבר נמכר לסניור ויטאליס, איטלקי שבבעלותו קרקס נודד קטן עם כמה כלבים וקוף, משם מתחיל מסעו הארוך והמפותל של רמי לעבר המקום הטוב והמשפחה שתסכים לקבלו.
באין משפחה הוא ספר מרתק שהתרגום החדש עושה עמו חסד והוא קריא ומעניין לכל אורכו, הוא נקרא בעניין רב וסיפורו של רמי האסופי ותלאותיו מרתקות.
מעבר לשינוי השם שאותי קצת הרגיז מדובר בספר שכדאי לקרוא ואולי לפני שבכלל רואים את הסרט כי הוא עמוק ומורכב יותר מסרט דחוס של שעה וחצי.

חלומות שהתכווצו בכביסה / שרה מלול
ספרי עיתון 77
71 עמודים

הדבר הראשון שעניין אותי בספר ובדרך כלל בספרי שירה זו הכריכה (באיורו של רוני סומק) וניסיתי לתהות על קנקנה ועל החיבור שלה לשירי שרה מלול, שועל, כתמי צבע וברקע עין גדולה משקיפה, מן קולאז' של דימויים ואז נכנסתי לשירים וגיליתי עולם מופלא לא פחות של דימויים, קולאז' של חיים שלמים, של זכרונות ילדות, של עשייה, של חיים במדבר, של ילדות עם תקוות קטנות אבל הספר הזה מראה שחלומות נועדו להתגשם.

אָז מָה אִם הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתִי פַּעַם
הִתְכַּוְּצוּ בַּכְּבִיסָה בִּגְלַל שִׁמּוּשׁ יֶתֶר
בְּטֶמְפֶּרָטוּרָה לֹא נְכוֹנָה. הָיִיתִי צְרִיכָה
לִקְרֹא אֶת הַהוֹרָאוֹת אֲבָל אָז טֶרֶם יָדַעְתִּי
צוּרַת אוֹת.

אֲנִי שֶׁהָיִיתִי הַתִּקְוָה שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי,
וְהַסְּמַרְטוּט שֶׁל הַשְּׁכֵנָה
לִכְלוּכִית וּקְרוּעָה
סִיּוּט לְאִמָּא שֶׁלִּי.

שרה מלול כותבת יפה,, שירים ארוכים וקצרים, דימויים שונים, שירים תוך כדי תנועה, הרבה רגש וזכרונות והרבה חיים בשירה שלה.

"נופלת
כמו וילון ישן
אזעקה של מכונית
נפרצת
אור גרעיני מציף
את חלונות הבית

אנחנו לא יושבים לאכול"

ספר ביכורים שכתוב היטב ומעביר את תחושותיה של המשוררת ואת חייה.

הדיאלוג המגמגם עם העולם / נבו שפיר
הוצאה עצמית
65 עמודים

לכאורה הכריכה של הספר הזה מטעה, לכאורה יש בה משהו קצת ילדותי וישיר מדי, איור של גבר ככל הנראה בשירותים עם תחתונים מופשלים.
יבוא הקורא ויאמר לעצמו, אני מחפש שירה רצינית ונוגעת, מה לי ולטקסט נמוך שכזה, הרי אם הכריכה מראה לי דבר כזה הרי תוכנו של הספר ילדותי באותה המידה.
אבל יבוא הקורא האינטיליגנטי ויאמר לעצמו, רגע, הרי לתוכן ולויזואל משמעויות רבות וחלקן נסתרות וחלקן גלויות ואולי בפנים מסתתר כאב גדול, ואולי בעצם בתוך החשיפה של התחתונים המופשלים נמצא אותו לב מופשל ואותו כאב נסתר שיוצא החוצה ומשתחרר דרך הכתיבה.
מה מסמלים התחתונים המופשלים ומה מסתתר מאחורי חוויות של חשיפה והפשלת הרגש, שחרורו, התחושה היא שכתיבה כמו הפשלת תחתונים היא בעצם חשיפה של משהו שחרור משהו שכלוא ונתינת פתח לאויר שנכנס ותחילה של משהו חדש.
שיריו של נבו שפיר, בחור בן 24 בסך הכל לא מכוונים לאליטה של האליטה של השירה העברית ולא לשם הוא כיוון, שיריו של נבו שפיר הן שירים לקריאה גם בשירותים, ולא רק בגלל השפה אלא גם בגלל שבמקומות כמו שירותים אנחנו נמצאים בסיטואציה הכי אינטימית ומבוישת ושם המקום לשחרר ולהפתח.
ונבו משתף בשיריו ילדות כאובה, חוויות מתקנות, אהבה, רגש וגם רגעים בנאליים ועושה זאת בכתיבה טובה מאוד מלאת סרקזם, מלאת הומור מפולפל ברצינות וכאב ועם המון עומק.
האיורים והויזואל בספר שבין חלק וחלק מוסיפים לספר עומק אחר ומיוחד.
בהחלט מדובר בספר שירה שונה ומעניין,

"בתולתו החלודה יולדת יזע
ונחלצת לחמוקיה באנחות קטנות
נו, אחת שכדאי באמת לרצות
והוא, רוצח אשמות רכות במילים קצרות

המציץ בחור המנעול שנהיה
בלילות שהקדיש לחקר הראה,
בעור שיניו קרע חבלי לידה.
זה מאוד מתאים למזל בתולה.

למה היא תמיד לובשת שמלה?"

"מאיפה את יודעת כמה פעמים אמרו לי לא?
מאיפה את יודעת?
לא
הנה
נרגעתי
דברי.

הנה נרגעתי
דברי."

ספר שירה מומלץ, שונה ומיוחד.