תמורה נאותה / מאיה ערד
הוצאת חרגול – מודן
208 עמודים

מאיה ערד היא כותבת מוכשרת מאוד. אין בזה ספק. היא יודעת לבנות דמויות חזקות, שולטת בניואנסים של יחסים אנושיים, ויש לה יכולת לראות לעומק את השבריריות שבחיים בין ישראל לאמריקה. קראתי כמה מהספרים שלה, ויש ביניהם כאלה שריגשו אותי באמת. הפעם, משהו לא התחבר. הספר הזה כתוב היטב, אבל הוא לא הצליח לגעת בי. הרגשתי שאני נשאר קצת מבחוץ.

שלושה סיפורים ארוכים מרכיבים את הקובץ הזה, וכולם עוסקים בדמויות שנמצאות ברגע של עימות פנימי. לא עימות דרמטי או קולני, אלא כזה שמתנהל מתחת לפני השטח, מול עצמן, מול מה שהן מרגישות שמגיע להן. הן רוצות יותר: יותר הכרה, יותר תשומת לב, יותר יחס, אבל לא מצליחות לבקש את זה באופן ישיר. והפער הזה, בין מה שהן נותנות לבין מה שהן מקבלות, הוא לב הסיפור, והוא גם לא באמת נפתר.

הסיפור הראשון עוקב אחרי מתרגמת מבוגרת שעובדת מעברית לאנגלית. היא נראית מצליחה כלפי חוץ, אבל מתקשה לעמוד על שלה, לא בעבודה, לא במערכות יחסים. היא יודעת לדייק בטקסטים של אחרים, אבל לא בתרגום של עצמה לעולם. קיוויתי שהסיפור יעז לחדור עמוק יותר אל הפנים שלה, לחשוף פצע או שורש, אבל הוא נשאר באותו מרחק כמעט עד הסוף.

דווקא בלימונדה הרגשתי יותר מעורב. הסיפור עוקב אחרי גבר שתכנן חופשה שקטה עם משפחתו, ונגרר למציאות עמוסה מדי עם גיסות, ילד על הרצף, וכלב שמערער את השקט המדומיין. אבל הדמות שנשארה איתי היא דווקא אשתו, שנמצאת במתח בלתי אפשרי בין הצורך לרצות את כולם לבין השחיקה שהיא חווה בעצמה. זו נכתבה ברגישות רבה.

הסיפור השלישי מתאר סבתא שלוקחת את נכדתה הציירת הצעירה לטיול אמנותי באירופה. כמו דמויות אחרות שערד כתבה בעבר, גם כאן יש פער בין האופן שבו הדמות רואה את עצמה לבין מה שהמציאות משקפת לה. זו דמות קצת טרגית, אבל גם מצחיקה לרגעים, והסיפור מצליח להחזיק אותה בדיוק הנכון, מהודק, חד, ומשאיר טעם מריר.

שלוש הנובלות האלו שואלות את אותה שאלה מנוסחת בצורות שונות: מה בעצם מגיע לנו? לא רק במשכורת או בהכרה, אלא במובן האנושי – מה התמורה שמישהו אמור לתת לנו על זה שאנחנו כאן. ערד לא מציעה פתרונות, היא רק מציבה את הפער. וזה עובד, לפחות כרעיון. אצלי זה לא הצליח לעורר חוויה שלמה.

ערד יודעת מה היא עושה, בזה אין ספק. אבל הפעם, הדיוק והמיומנות לא הצליחו לפתוח לי את הלב.

מחמוד או ההצפה / אנטואן ווטרס
ספרית פועלים
164 עמודים
מצרפתית: רחל ליברמן

אני מודה שאני מאוד אוהב ספרות בסגנון פרוזה לירית, זו ספרות לא קלה לקריאה אבל האתגר בה, בשפה, במקצב של הספר, בסגנון מאוד מושך אותי.
הוא דורש בעיני מיומנות רבה מאוד ומעט סופרים כותבים פרוזה לירית בצורה טובה ומשכנעת.
ספר נוסף שאהבתי בסגנון היה "הכל אודות ליהמן" של סטפנו מאסיני ומעניין ששניהם מתייחסים בסיפור לעליה ונפילה בין אם זו עליה ונפילה כלכלית כמו בהכל אודות ליהמן ובין אם זה בעלייתו ונפילתו של משטר כמו בספר של ווטרס.

בחירה בסגנון כתיבה כזה אינו מקרי, הוא משרת את הנראטיב שהמשורר או הסופר רוצה להעביר.

השפה הפיוטית מאפשרת לגשת לנושאים כבדים בדרך עדינה יותר. במקום לתאר את הזוועות בפירוט, ווטרס משתמש בדימויים כמו ההצפה שמסמלת איך העם הסורי "נטבע" תחת המשטר. הקצב האיטי והחזרות יוצרים אווירה מהורהרת שמאפשרת לקורא לעכל את המידע הקשה בהדרגה
הפרוזה הלירית גם מתאימה לדמות המשורר-המספר. משורר טבעי שהוא יחשוב ויבטא את עצמו בשפה פיוטית, וזה הופך את הסיפור לאמין יותר. השפה הזאת מעניקה למספר דרך להתמודד עם הכאב שלו ולקורא דרך להבין אותו, מבלי שהחוויה תהיה קשה מדי לעיכול

הספר עצמו טראגי מאוד וכתוב באופן רגיש ומספר את סיפורו של העם הסורי הסובל ממשטר מדכא דרך סיפורו של מחמוד אלמאשי, משורר סורי שחי על שפת אגם אל אסד וחי לו לבדו, שט לו באגם, ונזכר בימים הטובים שלו עם משפחתו שאבדה, עם הכפר שהוצף עקב הסכר הענק שהוקם.

מחמוד מספר ונזכר גם בימים הקשים, בימיו בכלא תחת שלטון חאפז אל אסד, שגם שם ביקשו ממנו להצהיר ולכתוב מכתבי תודה לנשיא "האהוב".

מחמוד חי את העבר, חי אותם בכאב, הרבה טוב לא נשאר לו והוא מספר על מה קיוו שסוריה תהפוך להיות ומה השחיתות והשלטון המסואב והאכזר הפך אותה להיות, על האומללות והכאב, האנשים שאבדו ולא יחזרו, הנופים היפים שטבעו בעקבות בניית הסכר.

מעבר לסיפורו הכאוב של מחמוד אנחנו לומדים דרכו על סוריה, דרך עיניו אנחנו חווים את סוריה ואת המתחולל בה.
העם האמין שבאשר המלומד, הרופא שהתחנך באירופה יעשה טוב לסוריה והאכזבה היתה כה רבה.

הסכר בספר ואולי גם במציאות הוא סימבול אכזרי למה שסוריה הפכה להיות.
כמו שהמים הציפו כפרים ושדות כדי ליצור את האגם, כך המשטר הציף את החופף והחיים הטבעיים של העם הסורי.
ההצפה הפיזית הפכה למטאפורה לטראומה הרוחנית.
מה שלכאורה היה אמור להביא חיים חדשים הפך לסמל של מוות וחורבן.

אנטואן ווטרס הוא משורר בלגי והספר החשוב והנהדר הזה זכה בפרס מרגריט דיראס.
הוא בהחלט נותן לנו כאן בישראל הצצה לטרגדיה של העם הסורי ומעורר צביטה בלב.
מומלץ מאוד.

סתר המדרגה / אמונה אלון
כנרת, זמורה
171 עמודים

הספר "סתר המדרגה" של אמונה אלון כולל שתי נובלות שמתרחשות אחרי השביעי באוקטובר. לא על המלחמה עצמה, אלא על מה שקורה למי שנשאר בעורף. בעיקר לנשים שנאלצות להחזיק את הבית, את המשפחה, את עצמן כשהעולם מסביב מתפרק.

הנובלה הראשונה מספרת על רונה, שמגיעה לקריית ארבע כדי לטפל באמא שלה, אלקה – אישה מבוגרת, מותשת, שכבר לא רוצה להמשיך לחיות. אלקה נישאה בשנית לחסדאי, לוחם לשעבר, מין סבא קלאסי מהדור הישן. הבן של רונה, אבישי, מפקד עכשיו על יחידה קרבית מיוחדת, ואלקה חיה בפחד מתמיד לגורלו. שלושה דורות של גברים לוחמים, אבל בסיפור הזה אין בזה שום דבר הירואי. רק חרדה כבדה של אם ושל סבתא, שראו כבר יותר מדי ומבינות בדיוק מה מונח על כף המאזניים. רונה עצמה לא מגיעה כדי לעשות מהפכות. היא פשוט שם, כי אין ברירה. אבל בתוך הזמן שהיא שוהה שם, עולים מתחים ישנים, שאלות על שייכות, על זהות, על המקום שלה בתוך המשפחה הזאת.

הנובלה השנייה עוקבת אחרי רעיה, אשת רב צעירה ולמדנית בעצמה. היא ובני משפחתה פונו מהצפון בגלל הלחימה, אבל מה שמעסיק אותה באמת זו אחותה. האחות, שיצאה בשאלה, השתתפה במסיבת נובה ומאז נעלמה. עוד לפני כן הקשר ביניהן היה מורכב, ועכשיו נוספה גם הדאגה, הפחד שמשהו נורא קרה. נוריאל, בעלה של רעיה, שחזר בתשובה ואיש מודיעין בעברו, מנסה לעזור לאתר את האחות. אבל ככל שהחיפוש נמשך, רעיה מתחילה להרגיש שהשבר גדול יותר. לא רק בינה לבין בעלה, אלא גם בתוכה. משהו נסדק. האמונה כבר לא יציבה כמו פעם. זה לא מתפוצץ בבת אחת אלא נשחק לאט, דרך שקט, מחשבות, דברים שלא היה לה אומץ להרגיש קודם.

שתי הנובלות כתובות בשפה מאופקת, בלי דרמות גדולות ובלי רגשנות. לא הכול בהן עובד חלק  יש קטעים שמרגישים דחוסים מדי או פתאומיים מדי  אבל בסופו של דבר הן משאירות תחושת עומק. החיים שמתוארים כאן הם חיים של תפקוד מתמשך תחת לחץ. לא קריסה, אלא התפוררות איטית.

אמונה אלון לא מציגה את הדמויות שלה כגיבורות, ולא מנסה לייפות את הסיטואציה. היא לא באה לבקר את החברה הדתית־לאומית, וגם לא להלל אותה. היא פשוט מציבה מראה, ומראה מה קורה כשנשים מוצאות את עצמן לבד, עם מציאות שלא נתנה להן שום אפשרות לעצור. זה לא ספר עם עלילה מסעירה או טוויסטים מפתיעים, אבל הוא כן מצליח ללכוד משהו מהאוויר שאנחנו נושמים עכשיו, הדחיסות, הדאגה, ההחזקה בשיניים, והכאב של מי שנשאר מאחור.

אם אתם קוראים את המילים האלה / שלמה קווס, רחלי פלנט־רוזן
הוצאת טובי
271 עמודים

יש לי מנהג, מדי פעם אני פותח את המעטפה של המסמכים שנשארו מאמא שלי שהלכה לעולמה כשהייתי ילד ומתבונן בהם, קורא בהם, מנסה לאחוז בזכרון.
לפעמים גם קורא את הצוואה שלה, את המסמך הזה, המשפטי, עם חותמת רשמית שבה היא רושמת לאן ילך עזבונה ומי יקבל מה ומה היא רוצה שיקרה איתנו, ילדיה.
הזכרון הזה הוא מה שנשאר ממנה , אותם מכתבים שנכתבו לאבא שלי, אותה צוואה שבה היא כתבה כשהיא ידעה שהיא הולכת אל מותה.

להרבה משפחות אין זכרון כזה, לא נשארו מכתבים מהילדים שהלכו לצבא, ולפעמים כל מה שנותר זה להתבונן בטלפון אם נשאר שלם ולהתבונן בתמונות ובהתכתבויות של הבן או הבת שנלחמו, שנרצחו, שנטבחו ולראות מה הוא כתב, אולי לדלות פיסת זכרון, זה כל כך משמעותי, כל מילה, כל פסקה. זה הזכרון.

לפעמים, כמו בספר הזה חיילים וחיילות שיצאו אל הלא נודע השאירו משהו, כתבו משהו, מן מילות פרידה, מן מכתבים צנועים כאילו יודעים שלא בטוח שיחזרו, כי כשאתה יוצא לשדה הקרב מול יריב כה קשה אתה יודע שייתכן שלא תחזור והמילים, הם בעלי עוצמה רבה.
הספר הזה מביא את סיפורם של חלק מהחיילים שהשאירו זכרון כזה והוא מן קיר הנצחה מודפס על נייר לבן כדי שלא רק המשפחה תזכור אלא גם אנחנו. הספר הזה מביא את סיפורם ומתעד את המילים האחרונות שהם כתבו וזאת הצוואה שלהם, זה מה שהם השאירו וזה החותם שלהם.

לא קל לדפדף בספר הזה, לראות את הפנים המאוירות, לראות את המילים שהם כתבו שגורמים לצמרמורת לכל מי שקורא בהם ויש בו רגש אנושי שכן קשה לא לחוש כך.

אפשר גם להתבונן על זה בצורה אחרת, "במותם ציוו לנו את החיים" זו אינה קלישאה אנחנו מצווים לחיות ולהמשיך, לקיים את העם הזה ואת האומה הזו ולתת תקווה לילדינו שיכול להיות כאן טוב יותר.
כמו רבים לפניהם ולצערנו רבים אחריהם יש מחיר למלחמות ולכאב ולחיים במקום כל כך מורכב ומסובך ויש מי שקם בבוקר ולא יודע אם יחזור בערב ואנחנו צריכים להבין שאנחנו כאן בזכותם.

לי נשארו מאמא שלי מכתבים, היא לא הלכה לקרב, היא נלחמה במחלה קשה, זה קרב מסוג שונה אבל היא ידעה מבעוד מואד את גורלה. הם לא.
הספר הזה הוא כמו אלבום זכרון ומעבר לחיילים ולתיעוד זכרם, מילותיהם ומכתביהם בספר הזה משתתפים אנשי רוח, אנשים, סופרים, פוליטיקאים ואמנים שמביאים לנו משהו נוסף, איזה טקסט חשוב ומרגש, איזו קינה, שירה וסיפורים אישיים שנוגעים ישירות לדבר הכי חשוב בספר, המילים האחרונות ומה שהשארנו מאחור עבור מי שיקר לנו.
נשיא המדינה יצחק הרצוג, רוביק רוזנטל, אביתר בנאי, אבי יששכרוב ועוד רבים.

ספר שצריך לקרוא בו שוב אבל אני לא יודע אם יש בי את הכוחות לקרוא בו שוב וכן חשוב שיהיה בבית, כן חשוב להזכר ולזכור.

טהאנו / אורסולה ק. לה גווין
הוצאת הכורסא
265 עמודים
תרגום: תומר בן אהרון

זה הספר הרביעי בסדרת הקוסם מארץ ים, והפעם הראשונה שהוא רואה אור בעברית. אבל זו לא הסיבה המרכזית לקרוא אותו. טהאנו שונה לגמרי מהספרים הקודמים גם בטון, גם בקצב, ובעיקר במבט.

אם שלושת הספרים הראשונים היו סיפורי הרפתקה קסומים לצעירים, הספר הזה פונה למבוגרים. לא כי הוא מורכב יותר להבנה, אלא כי הוא עמוק יותר רגשית. הוא לא בא להרשים – הוא בא להיות. לשבת לידך, לאט.

העלילה עוקבת אחרי טנר הנערה מהספר השני, שכעת היא אישה אלמנה, חיה בכפר ומנותקת מעולם הקסם והמקדשים. יום אחד היא מוצאת ילדה שרופה ושותקת, ומחליטה לאמץ אותה. הילדה נקראת תרו.
ככל שהסיפור מתקדם, מתברר שתרו לא רק שרדה את האימה שעברה היא נושאת סוד עמוק, לא סוד של עלילה אלא משהו קיומי, חידתי.

ובמקביל, גֵד גיבור הסדרה חוזר. אבל הוא כבר לא הקוסם האדיר מהעבר. הוא נשבר. הוא איבד את כוחותיו, את תפקידו, אפילו את שמו. גם הוא נאלץ להתחיל מחדש.

טהאנו הוא הספר הכי לא פנטסטי בסדרת פנטזיה. אין בו מפות, מסעות גדולים או קרבות קסם. רוב הזמן אנחנו פשוט בבית של טנר, עם תרו, עם השתיקות, הפחדים, רגעי השגרה.
ולמרות שנדמה לפעמים שלא קורה הרבה בעצם הכול קורה.

זה גם ספר על נשים. לא במובן של אג'נדה, אלא כזה שמסתכל אחרת: על איך נשים נושאות כאב, על מה זה לגדול בצל טראומה, על כוח שלא נמדד ביכולת לשלוט אלא ביכולת להיות. תרו – הילדה השותקת היא אולי הדמות הכי מהפכנית בכל הסדרה, דווקא כי היא מסרבת לשחק לפי הכללים. היא לא תשתמש בקסם. היא לא תדרוש. היא פשוט תהיה ובכך תערער הכול.

לה גווין חזרה אל הסדרה הזו עשרים שנה אחרי שכתבה את הספר השלישי, וזה ניכר. זו לא כתיבה של יוצרת שמביאה לנו עוד הרפתקה זו כתיבה של מי שכבר ראתה, כאבה, התבגרה. היא יודעת שחוכמה לא גרה במגדלי קוסמים, אלא בשקט שבין המילים.

התרגום של תומר בן אהרון עדין, מדויק, לא משתלט. הוא שומר על המקצב הרגשי של הספר וזה קריטי כאן.

טהאנו הוא לא ספר שקוראים בבת אחת. הוא לא מלהיב, לא בועט, לא אפי. הוא פצוע, רך, אמיתי. הוא עוסק במה שקורה אחרי שהקסם נגמר איך חיים עם השברים, איך קמים מהאפר, ואיך מוצאים משמעות דווקא במה שנשאר אחר כך.

זה ספר כמו צלקת ישנה לא כזו שצריך להסתיר, אלא אחת שכבר הפכה לחלק ממי שאתה.

מזמן לא ראיתי כוכב נופל / סיגל שובל
הוצאת קתרזיס
57 עמודים
גם בספר הזה כמו הרבה ספרי שירה אחרים אני מתבונן לעומק בכריכה ומנסה להבין את ההקשר שלה לשירים שבספר. רקע כהה מאוד, כמעט שחור, שבתוכו פס בהיר דק באלכסון, לא ברור אם זו תנועה או שובל שנשאר אחרי תנועה, אולי כוכב שנפל, אולי רק הזיכרון שלו, ודווקא בזה שאין כוכב, שאין דבר ברור להיאחז בו, יש משהו עדין, צנוע, שמזמין אותך פנימה בלי להגיד לך מה תמצא שם. הכריכה מרמזת בדיוק על מה שמצפה בפנים, לא הרגע שבו משהו קורה, אלא מה שנשאר ממנו אחר כך, התהודה, ההד, השקט שבא אחרי, ומהמקום הזה מתחילים השירים.
סיגל שובל כותבת שירה שקטה, לא שירה שצועקת או מתאמצת או מנסה לרגש בכוח, אלא שירה שנכתבת ממקום אחר, עמוק יותר, פנימי יותר, שיש בו גם כאב וגם השלמה, גם מבוכה וגם צלילות, השירים מדברים על אובדן אבל לא על המוות עצמו, אלא על מה שנשאר אחרי שהמוות עבר, הם מדברים על קשרים שלא מתממשים, על בדידות בעיר, על מבטים שלא נפגשים, על הרצון לבית שהוא לא רק קירות אלא מקום בגוף ובזמן שאפשר לנוח בו, והחיפוש הזה נוכח כמעט בכל שיר, בצורת הכתיבה, באיפוק, במה שלא נאמר.
מה שמרגישים בספר זה את הזמן, הזמן שעבר בין שיר לשיר, את השנים שהשירים האלה נכתבו בהן, את ההפסקות, את השתיקות, כל שיר הוא כמו דף שנכתב לאט, מתוך מחשבה, מתוך הליכה, אין כאן דרמה ואין כאן הכרזות, יש נשימה, מרווח, ויש גם תחושת אמת, לא אמת של עובדות אלא אמת של תחושה, של מגע, של מקום רגשי שמישהו היה בו באמת וידע לכתוב אותו כמו שהוא.
ספר שירה נוגע ומרגש שעוסק בנושאים רבים ועושה אותם טוב ומעניין, גורם לך להרהר ולשקוע בהם והתחברתי לזה מאוד.

---

"תשמרי על עצמך", אמרת ליד הדלת
והצמדת את המצח שלך לשלי.
דווקא איבר הפנים, שלא רואה ולא שומע
ולא שואף את ריח המילים.

"תשמרי על עצמך", אמרת

והשארת אחריך
מצח חרות
בודד כמצבה."

ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה־21 / ביל מאהר
הוצאת עם עובד
367 עמודים
מאנגלית: יוסי מילוא

אני עוקב אחרי ביל מאהר כבר שנים. מדי פעם אני פותח יוטיוב, שוקע ברצף מונולוגים, ותמיד יוצא עם תחושת אי-נוחות מסוימת – מהסוג הבריא. הוא לא משאיר אותך באמצע. גם כשהוא מעצבן, אתה לא סוגר את הסרטון. כי מאהר אומר את מה שאחרים רק חושבים, וגורם לך לצחוק תוך כדי שאתה שואל את עצמך: "רגע, זה בסדר שצחקתי עכשיו?"

הספר הזה הוא אוסף של קטעים מתוכניותיו הטלוויזיוניות. כלומר, זה מרגיש כמו ערב של בינג' עם מאהר, רק בלי הקהל, בלי ההפרעות, ובלי הסחות דעת. אתה מקבל אותו נטו – משפט אחרי משפט, בלי פילטרים. וזה עובד. מאוד.

אל תחפשו כאן ניתוחים פוליטיים עמוקים או תיאוריה סדורה על המציאות. מאהר הוא אדם עם מוח חד ויכולת נדירה לזהות חוסר היגיון – ולנעוץ בו סיכה.
הוא לא מתאמץ להיות מאוזן, לא מחפש לרצות. הדעה שלו ברורה, והאצבע תמיד על הדופק – או על העצב הכי חשוף.

הוא שונא חרטוטים. דתות, פוליטיקאים, תקינות פוליטית, אמריקאים מתחסדים – כולם מקבלים ממנו בעיטה. הוא לא מתרשם מסמכות ולא רוכש כבוד למה ש"אמורים" לכבד. הוא פשוט יורה מצחיק, עוקצני, ומדויק. יש בספר לא מעט רגעים שאתה עוצר וקורא לחבר: "קח, תקרא את זה. זה בדיוק מה שאנחנו אומרים כבר שנים, רק שהוא אמר את זה יותר טוב."

לא כל הקטעים באותה רמה. חלקם מתיישנים מהר, חלקם תלויים בהקשרים אמריקאים נקודתיים. אבל הקו הכללי חד וברור: מאהר לוקח את התרבות האמריקאית ומפרק אותה לגורמים. בלי כפפות, בלי סלוגנים, בלי צורך לצאת "נאור".

והוא לא נכנס לשום משבצת נוחה. הוא אולי ליברל, אבל שונא את הפוליטיקה של הזהויות. הוא בעד זכויות אדם, אבל נגד הקורבנוּת המקצועית. מצד אחד הוא תוקף דתיים כמו דוקינס עם חוש הומור, מצד שני שוחט את השמאל כאילו גדל בקבוצת וואטסאפ של מתנחלים.
זה לא בלבול זו בהירות. הוא פשוט לא מוכן להקריב את ההיגיון למען אף אידיאולוגיה.

התרגום של יוסי מילוא עושה את העבודה. הקצב נשמר, הבדיחות עוברות, והעברית לא מעבירה את זה לעולם אחר. יש תחושה שאתה עדיין שומע את מאהר מדבר, גם אם זה על הדף.

בשורה התחתונה: זה ספר שאתה לא צריך לקרוא ברצף. הוא עובד מצוין בקטעים קצרים. תיקח אותו לנסיעה, תפיל קטע לפני השינה, תקרא באמצע היום. הוא לא יבנה לך השקפת עולם – אבל הוא יפרק כמה קלישאות. ואם אתה אוהב את מאהר תקבל כאן גרסה מזוקקת, בלי קהל, בלי מסכים, בלי התנצלויות. רק הוא והעוקץ שלו מול כל מה שמעצבן (ובצדק) באמריקה של היום.

עד שתחזור אליי / אילה דקל
הוצאת התחנה
208 עמודים

מאז ה 7.10.23 משפחות רבות בישראל חוות את מה שהספר הזה בא לומר לנו ולהמחיש לנו.
דווקא בגלל זה הספר הזה נוגע וריאליסטי בגלל החווייה הכל כך מוחשית הזו

זה ספר על זוג שלא יודע איך להיות זוג יותר. גיא נקרא למילואים אחרי השבעה באוקטובר, ורחלי נשארת עם שלושה ילדים. כל אחד מהם מספר את הסיפור שלו בגוף ראשון. כל אחד בעולם משלו.

גיא כותב מעזה. הוא רוצה להיות משמעותי, אבל גם מפחד לפספס את הילדים שלו. רחלי כותבת מהבית. היא מנסה לשמור על שגרה, לא להתפרק ובעיקר לא להפוך ל"סתם אשת מילואימניק" שאף אחד לא רואה.

מה שעובד בספר זה שדקל לא מנסה להיות חכמה. היא לא מחפשת דרכים מתוחכמות לתאר את הכאב. היא פשוט כותבת אותו. את הקושי, את הפחד, את הכעס, את התחושה שאף אחד לא מבין אותך. אפילו לא בן הזוג שלך.

והיא מצליחה לתת לשני האנשים האלה קולות שונים ואמינים. ולהראות לא רק מה שכל אחד עובר אלא מה שהם לא מבינים אחד על השנייה. איך נפתחים פערים בלי כוונה, ואיך כל ניסיון לתקשר רק מרחיק עוד קצת.

הספר הזה חשוב לא בגלל שהוא על מלחמה. הוא חשוב כי הוא על אהבה בזמן מלחמה. איך מודדים אהבה בלי רגעים של רומנטיקה, איך מחזיקים בית כשבן הזוג רחוק, ואיך מוותרים – שוב ושוב על דברים שאף אחד אפילו לא שם לב שנמחקו.

זה הסיפור של המון זוגות מאז אוקטובר. אנשים שמנהלים מערכת יחסים דרך טלפונים, שמחלקים את הזמן בין הילדים לחדשות, שמגלים שאפשר להיות לבד גם כשאתה נשוי.

זו לא ספרות שמנסה להרשים. זו ספרות שחיה בתוך החיים ומסתכלת להם ישר בעיניים. בלי קישוטים, בלי התחכמויות. פשוט אנושית.

אם אתם רוצים להבין איך מלחמות הורסות לא רק בחזית אלא גם בבית בשיחות הקטנות, בשגרות הזוגיות, בתחושת הביחד – זה ספר שחייבים לקרוא.

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית / אהרן ברק
הוצאת דביר
100 עמודים

לא תכננתי לכתוב את הסקירה הזו עכשיו. רציתי לחכות, לחזור לספר הזה של אהרן ברק כשיהיה שקט יותר גם אצלי בראש וגם סביבו. אבל יש רגעים שבהם שתיקה מרגישה כמו ויתור, וכשבחוץ שומעים שוב ושוב קולות שמבקשים למחוק את דמותו לא רק כאינטלקטואל אלא גם כבן אדם, כנער יהודי ניצול שואה שהפך לאחד מעמודי התווך של המשפט בישראל – הרגע הזה דורש התייחסות.

הספר הזה, יבש ועיוני לכאורה הוא אחד החשובים שכתב ברק. לא ספר אישי, לא ספר שופע דרמה או טיעונים חוצבי להבות – אלא טקסט מדויק, אנליטי, שנבנה כטיעון שיטתי אחד: מדינת ישראל יכולה וצריכה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית, לא כניגוד אלא כמבנה מורכב שדורש איזון מתמיד.

הספר בנוי כרצף של עשרים פרקים קצרים, שכל אחד מהם בוחן היבט אחר בשאלת זהותה החוקתית של מדינת ישראל. כבר בפרקים הראשונים ברק מציג את מקורות הסמכות החוקתית: חוקי היסוד, מגילת העצמאות, והפסיקה החוקתית שהתפתחה סביבם. הוא עוסק בשאלת "כבוד האדם" כיסוד מוסרי ומשפטי, בודק את היחס למיעוט הערבי, לערכי השוויון, לחופש הדת וכל אלה לא במנותק מהזהות היהודית, אלא בצמוד לה.

במובן הזה, ברק מציע לקורא מעין "מפת יסוד" – לא רעיונית, אלא משפטית של איך אמורה להיראות מדינה שבה הזהות הלאומית אינה מוחקת את הזכויות האזרחיות. הוא לא טוען שאין מתחים. להפך. הוא ממפה אותם בזה אחר זה: בין יהדות לדמוקרטיה, בין רוב למיעוט, בין שותפות אזרחית לזהות לאומית, בין מסורת ליברלית לחשיבה דתית. אבל בניגוד לקולות שמבקשים לבחור צד ולמחוק את השני ברק מנסה לנסח את עקרונות הגישור.

הסגנון המשפטי-טכני יוצר לעיתים ריחוק רגשי. ברק אינו מנסה "לגעת בלב" הוא פונה אל ההיגיון החוקתי. בכך הוא גם חושף את מגבלותיו: הציבור הרחב, שמבקש להרגיש הכרה ולא רק להבין עקרונות, עלול למצוא את עצמו מרוחק מהשפה הזו. אבל דווקא בשל כך הספר הזה חשוב: הוא מכריח אותנו לחשוב על מושגים כמו "ערכיה של מדינת ישראל", "רוח מגילת העצמאות" ו"שלטון החוק" לא כקלישאות אלא כעקרונות שנבחנים בכל פסק דין, בכל הצבעה בכנסת, בכל שיח אזרחי.

דווקא עכשיו, כשיש מי שרוצה להוציא את ברק מהסיפור הישראלי זה הזמן לחזור אליו. לא כדי להסכים איתו בכל שורה, אלא כדי להבין את השפה שהוא מציע לנו כדי לדבר על עצמנו כציבור. מי שרוצה להבין לעומק את הפערים, את המתח, וגם את התקווה שמונחת בצמד "יהודית ודמוקרטית", ימצא כאן תשתית הכרחית כזו שלא נבנתה על סיסמאות אלא על דקדוק, זהירות, והבנה עמוקה של ההיסטוריה והמשפט.

הספר על אמיל / מאיה בנבנישתי
הוצאת פטל
183 עמודים

כשהתחלתי לקרוא את הספר על אמיל, נפתח בי חלון ישן. מצאתי את עצמי שוב בדרום בשולי עיר קטנה, התקופה שלימדתי בבית הספר הדמוקרטי בערד, בין שבילים מאובקים ונוף שאין בו צל, אבל יש בו חירות. הכרתי את הנערים והנערות האלה. הכרתי את השיחות, את השתיקות, את הדרך שבה מבט יכול להסגיר יותר מכל סיפור.

נעמי מגיעה למקום כזה – תיכון מבודד בשולי המדבר כזעזוע שקט. היא לא מחפשת תשומת לב, אבל לא יכולה להתחמק ממנה. הנוכחות שלה מטלטלת משהו באיזון של הקבוצה המקומית: בנות שכבר יודעות "איך צריך להתנהג", בנים שחוששים לחשוף רגש, מורים שמרגישים שהם נעים בין אידיאולוגיה לבירוקרטיה.

ובתוך כל זה אמיל. דמות עגולה, סקרנית, קצת זרה בעצמו.
הקשר ביניהם נבנה באיטיות, מלוּוה בריחוק, במתחים, בכניסות ויציאות מחיי היומיום. זה לא סיפור אהבה "מהסוג הרגיל", אלא מערכת יחסים שמחזיקה בתוכה כמיהה, התמסרות, חוסר הבנה, וגם אפשרות להשתנות. כל אחד מהם מושך את השני החוצה מעצמו לפעמים בעדינות, לפעמים בכאב.

לצד הקשר הזה, הספר מתאר בדיוק רב את חיי התיכון במרחב מבודד: חוויית הפנימייה, המרחבים הפתוחים, המסדרונות שבהם לא תמיד יודעים אם אתה תלמיד או חבר או פשוט מישהו שצריך רגע שקט. הכיתה היא רק חלק מהתמונה. יש סודות, רכילויות, השפלות, וגם רגעים נדירים של חסד.

מה שמחזיק את הספר זו לא העלילה בלבד, אלא היכולת של מאיה בנבנישתי להקשיב. היא לא מסבירה לנו את הדמויות שלה, אלא נותנת להן לדבר לפעמים בלי מילים. יש לה שפה רזה ומדויקת, שיודעת מתי לעצור. היא כותבת בגובה עיניים אבל לא מתוך ויתור, אלא מתוך כבוד.

וזה אולי מה שנשאר בי אחרי הקריאה: התחושה שמישהו זוכר מה זה להיות בן שש-עשרה במדבר. בלי להנמיך, בלי להאדיר, בלי לפחד להישאר עם סימני שאלה פתוחים.