יומנה של גברת כפרית / א"מ דלאפילד הוצאת תשע נשמות 191 עמודים מאנגלית: לי עברון
מאוד נהניתי מהספר השנון הזה שנראה שגם הרבה שנים אחרי שנכתב הוא עדיין מהנה ומלא חן. הרומן הנהדר הזה מתאר את קורותיה של אישה פרובינציאלית, עקרת בית ממעמד בינוני גבוה כפי שהיא מנווטת את האתגרים בחייה בין אם בתוך משפחתה וביתה ובין אם בכל מה שקשור לאנשים מסביבה בכפר האנגלי בו היא מתגוררת. הספר מתואר בצורת יומן שבו היא משתפת את החוויות שלה ולכן שמו של הספר.
הספר הנהדר הזה עוסק בכל מה שקשור למעמדות החברתיות והמגדריות בשנות העשרים של המאה הקודמת והספר שופך לנו אור על כל מה שקשור לתפקידים המאוד ברורים שהיו אז גם לגברים וגם לנשים ובמידה רבה זהו ספר פמיניסטי בהתבוננות עכשווית.
הכתיבה מלאת ההומור והחן והתיאורים הנהדרים של הגברת ביומנה מייצרים בעיני חוויית קריאה מאוד מהנה וכיפית וגם התרגום הנהדר של לי עברון עוזר לשטף הקריאה ולא הרגשתי לרגע שהספר לא מעניין.
הספר הזה נותן לנו הצצה לתקופה ההיא באנגליה ונותן לנו פרשנות על הנורמות החברתיות והתרבותיות באותה התקופה.
הסודות שהקרח שומר / אריקה פרנזיק הוצאת הכורסא 335 עמודים מאנגלית: תומר בן אהרון
הסודות שהקרח שומר הוא מותחן מעניין שמתאים מאוד לחורף ולימים קרים שבהם יש בנו רצון קצת לברוח מהדברים הכבדים שעוברים עלינו ולהנות מספרות קלילה וספר מתח טוב.
אבל הסודות שהקרח שומר הוא לא יותר מטוב, הוא כן עשוי טוב והסיפור בו מעניין אם כי לא מאוד אמין בעיני, הרבה דברים בעלילה עוררו בי תחושה של חוסר אמינות (ילדה קפואה שמתעוררת ומתחילה לדבר בשפה לא מובנת?) ועדיין כן קל להסחף אליו.
ואל צ'סטרפילד היא בלשנית שמתמחה בשפות נורדיות ישנות, תחום מוזר ומעניין אבל זה מה שמעניין אותה. אחיה התאום שחקר תופעות אקלים באיזור גרינלנד נהרג שם והאבל והגעגוע מכים בואל ומשפחתה. ואל מקבלת טלפון מעמית של אנדי ומבקש ממנה לבוא אל האיזור הקפוא ההוא לחקור ולעזור להם לפענח תופעה מעניינת ומוזרה שהם גילו. הם מצאו ילדה שקפאה בקרח, הצליחו להפשיר אותה והילדה המוזרה מדבר בשפה מאוד מוזרה ולא מוכרת להם.
ואל, שמעולם לא נסעה למקומות כאלו נוסעת לשם ומתחילה לחקור את העניין, מנסה לפתח קשר עם הילדה והספר מתפתח משם וחושף סודות נוספים ותגליות נוספות ומרתקות שעוסקות גם בילדה אבל גם בגורלו של אחיה.
הסודות שהקרח שומר הוא מותחן טוב עם פוטנציאל שעם עריכה טובה יותר ודיוק טוב יותר היה גם יכול להיות יותר מטוב אבל עדיין אפשר לקרוא ולהנות ממנו.
קיצור תולדות הספגטי ברוטב עגבניות / מאסימו מונטנארי הוצאת אסיה 132 עמודים מאיטלקית: אנדרי פנטצר ונעמה אברמוביץ
הספר הזה הוא מסוג הספרים שעושים לך תיאבון, גם כי מדובר על אוכל וגם כי מדובר על אחד המאכלים הפופולרים ביותר בהסטוריה של הקולינריה העולמית ואני שחובב ביוגרפיות וכבר קראתי ביוגרפיות של אנשים, של מחלות, של חפצים אבל עדיין לא של מאכלים שמחתי לקראת הספר הזה כי אני כמו רוב האנשים בעולם מאוד אוהב פסטה ומאוד אוהב עגבניות והשילוב של שני הדברים האלו תמיד מעלה חיוך על שפתי ומגרה את הקיבה שלי.
מאסימו מונטנארי הוא פרופסור להסטוריה של האוכל וחוקר אבולוציה של מזון שזה כבר מקצוע מעניין ביותר וגם הכתיבה שלו על אוכל היא מדויקת, מעניינת ומעוררת חשק להבין עוד ולחקור עוד ובהקדמה לספר הוא מדבר על אוכל במובן הפילוסופי שלה ועל אוכל כמקור לשורשים, זהויות ומקורות והחלק הזה בספר מרתק מאוד.
לאחר ההקדמה הזו מכניס אותנו המחבר לתוך המסע המרתק של ההבנה על מהי הפסטה הדרך בה המנה הזו עברה מתחילת דרכה ותהליך הייצור שלה, ההבנה איך מייבשים אותה ואיך היא הפכה למוצר להמונים שיצא מגבולות הטריטוריה הראשונית שלה והתפשט לעולם כמאכל כה פופולרי.
הפרקים המאוד קצרים שנותנים לנו מידע תמציתי ומדויק ולא מעמיסים עלינו סיפורים לא רלוונטים הופכים את הספר הזה למצוין שכן הוא קצר, מביא לנו מידע גם על ההסטוריה של המזון הזה וגם על הדרך בה בישלו איתו, התעסקו איתו, אכלו אותו והפיצו אותו והוא נקרא בתאווה ובתענוג גדול.
בעיני זה ספר נהדר ואסקפיסטי (איזו מילה נהדרת לשימוש בה בתקופה האחרונה בהקשר לספרות) פשוט נותן לנו את המידע שאנחנו רוצים לקבל בצורה מדויקת וקלילה.
גופת גבר לא מזוהה / יובל שמעוני הוצאת עם עובד 496 עמודים
יובל שמעוני הוא באמת וללא ספק אחד הכותבים הכי טובים שלנו, הוא יצר כאן רומן ריאליסטי רועש מאוד ומגוון בדמויות שלו שכאילו הוא ניסה לזקק את כל החברה הישראלית על תחלואיה ומורכבויותיה בספר אחד. אני כן רוצה לומר לפני שאכנס לעומק הסקירה שאני נזביתי בעיצוב הכריכה המדויק כי יש בו איזה מן תחושה מלנכולית של חברה מתה דרך רישום רגליים של גופה על רקע שדרה בעיר מוכרת ועל אחת האצבעות ישנו תג, כמו אלו ששמים על מתים על מנת לזהות אותם והתג הזה הוא צבעוני, מראה שמים, עננים, צבע, לא הכל אבוד, יש מקום לאופטימיות, לתקווה, יש צבע בתוך האפור המת והמלנכולי הזה וכך נכנסתי לספר.
והספר הזה שעלילתו מתרחשת בפאב ומתמקדת בכמה דמויות שנמצאות בו, בערב מסוים וברקע הפאב הפינתי הזה, הלא מרכזי רוחש ורועש ולכל אחד יש בו סיפור שמלווה אותנו ושמעוני לוקח אותנו הקוראים שנמצאים בנוכחים בפאב, כצופים, כסועדים ואנחנו חיים את מחשבותיהם, את חייהם, התלבטויותיהן ולרגע הספר לא משעמם, ולרגע הוא לא מונוטוני.
הספר מתחיל ברמי, הומלס וחייו המורכבים, איש שמרגיש שקוף, נוכח אבל לא נראה, אלוף המשלוחים לשעבר, איש שפותח וסוגר את הספר המרתק הזה.
נדב, בשולחן 6, עובד בהוצאת ספרים, נשוי, מרגיש שחייו הם החמצה, יש לו בעיות מעיים וחושש מאשפוז, הוא בא לפאב כדי להתנתק, לשכוח, להיות במקום אחר לרגע.
ליאת, המלצרית והסטודנטית, מתגוררת עם בן זוגה שחר, היחסים ביניהם עם עליות וירידות, מאוד אהבתי את הדמות שלה, בחורה צעירה עם חלומות גדולים.
מרוואן עובד המטבח מדארפור, דואג לבת הדודה שלו מנאל שהגיעה איתו ארצה ומספר שהיא אחותו,. מנאל היא מושא תשוקתו של רפיק עובד המטבח שמיציג את עצמו כרפאל. מאוהב במנאל וסובל מדחיה מצד הישראלים.
שמעוני משתמש בטריק מאאוד מעניין בספר שלי היה קשה לעקוב אחריו שכן יש לי גם ככה בעיות קשב וזה כמעט היה כמו לקרוא שני סיפורים במקביל, בראש כל עמוד רץ טקסט שנפרד מהטקסט העיקרי בסיפור והוא בעצם בא לתאר שיחות אחרות של יושבי הפאב וזה טריק מעניין מאוד שמייצר רעש ורחש ועניין והצלחתי לעקוב אחר חלקו אבל לזה פחות התחברתי.
הספר ריאליסטי מאוד, מלנכולי, הוא לא ספר מתח למרות שמו אלא הוא ספר שבא לתאר לנו מן חברה ישראלית גוססת, כואבת, שקופה, אנשים שחיים חיים לא מסופקים ולא מתגמלים ויש משהו שחסר להם בחיים וזה ניכר.
אם אתם צריכים לבחור ספר לקרוא בתקופה הזו אני חושב שהספר של מוטי פוגל חייב להכלל ברשימת הספרים שמתאימים במדויק לתקופה המורכבת בה אנחנו חיים, תקופה של טרור אכזרי בו אנשים נרצחו באכזריות. תקופה בה אנחנו מחבקים את המשפחות של החטופים, את משפחות הנרצחים. אבל המורכבות האמיתית נמצאת אצל המשפחות עצמם שמתמודדות עם הזכרון והכאב המלווים אותם יום אחרי יום, שנה אחר שנה.
מוטי פוגל, מבקר ועורך ספרות מוערך הוא גם אחיו של אודי פוגל שהוא ומשפחתו נרצחו באכזריות בידי מחבלים צמאי דם שחדרו לישוב איתמר וטבחו במשפחה. אבל הספר של מוטי לא עוסק ברצח, הוא לא הסיפור של הרצח ולא של הנרצחים או סיפור מותם. "לא ממואר" הוא סדרת מסות מרתקות, חלקן אוטוביוגרפיות וחלקן עוסקים בעקיפין או ישירות בזכרון, בזהות, במסע האישי של המחבר אל מול חייו ודרכו וגם בילדות בשומרון, ביחסים בין אחים ועוד.
המסות עצמן כתובות נפלא, יש בהן עומק מחשבתי והן מתפרשות על נושאים רבים מעולם התרבות הפופולרית דרך פילוסופיה, ספרות ומשפחה אבל לכולן חוט מקשר ומחבר וזה מוביל אותנו לאותה התמודדות אל מול האובדן והכאב, שאלות מוסר, זכרון ועוד.
עולם הספרות, התרבות וגם המסורת הן עולמות שמוטי פוגל מכיר היטב ולכן במידה רבה הבחירה שלו לעסוק בשאלות שהוא מעלה הן דרך אותן דברים שמחברים אותו ועוזרים לו להבין יותר טוב את השאלות שהוא מעלה וכך אנחנו נחשפים במסות לז'ורז' פרק, לסוגיות מהתנך, לקפקא, לבורחס, סופוקלס ועוד.
כך גם נושאי המסות או הכותרות שלהן, כולן עוסקות בעקיפין בהתמודדות עם השכול, נקמה, שבעה, קבורה, קורבנות, בשורה וגם התנחלות, ילדות, זמן ונחמה.
השפה של מוטי פוגל גבוהה ואפשר לחזור למסות שלו, להעמיק בהן, לדון בהן ולחשוב דרכן על התקופה הנוכחית, על המשפחות, על הזכרון והאובדן שלהם שילווה אותם ואותנו עוד זמן רב וכפי שמשפחת פוגל נחקקה בתודעה ובזכרון הקולקטיבי יש גם את הזכרון האישי של הקרובים והדרך בה הם יבחרו לזכור, לתעד ולתת מקום לכאב.
מוטי פוגל עושה זאת באמצעות כתיבה ועושה זאת נפלא. מן הסתם הספר הזה נכתב ויצא לאור לפני ה7.10 ועכשיו הוא הופך להיות ספר שהמשמעות שלו גדולה אף יותר.
אלוף יקותיאל אדם היה אחד הקצינים המוערכים בצה"ל בתקופתו ומותו בהיותו אלוף בתקופת מלחמת לבנון הראשונה היתה טרגדיה שכן הוא הקצין בעל הדרגה הגבוהה שמת בקרב. מאז קותי אדם מונצח לא מעט והנה יוצא ספר עליו, ביוגרפיה שמתארת את קותי הקצין, האדם, איש המשפחה ואת דרכו מתחילת השירות ועד מותו.
אני אוהב ביוגרפיות אבל מנסה להבדיל בין ביוגרפיה לספר הנצחה וכאן זה נראה יותר קרוב לספר הנצחה וזה בסדר. הכתיבה עצמה לא עשירה ומפורטת מדי ונראה שהיא אולי גם מיועדת לכך שצעירים יותר יחשפו לסיפורו של קותי ולמורשת הקרב שלו. אני באופן אישי הרגשתי שהספר לא מעמיק מדי ואולי ציפיתי ליותר.
אם נתעלם מכך נגלה סיפור חיים של אחד הקצינים החשובים שהיו לנו, אחד שהיה מעורב במבצעים רבים, איש שהיה מועמד לראשות המוסד וניהל את אחד האגפים החשובים שלו וליווה את ישראל בכל מלחמותיו עד מותו בטרם עת.
קותי הוא סיפור של פטריוט ישראלי, של אדם ציוני, ישר ולוחם מוערך. ספר שלמרות ההערות שלי שווה לקרוא אותו וכדאי להיחשף לסיפורו.
בחורף נביא רקפות / גל רגב הוצאת שתים 168 עמודים נושא היתמות מוכר לי, מוכר לי היטב, בגיל צעיר מאוד התייתמתי מאמא והשתניתי גם כילד וגם התעצבתי אבל גם הקשיים צפו בעקבות האובדן,. אמנם הסיפור האישי שלי לא דומה לסיפור של הילד אבל נושא היתמות מוכר ומה שבא בעקבותיו. גל רגב כותב ספר פיוטי ועדין שמסופר מנקודת מבטו של הילד שבספר אין לו שם וכך אפילו יכולתי להזדהות איתו יותר. גם לאבא אין שם וזהו גם ספר על אבהות, על הורות, על הביחד הזה, האובדן הוא לא רק של הילד, גם של האב.
גם לאב אין שם. והילד, הילד לוקח אותנו למסע פנימי מרגש ואינטימי של ילד שמתמודד בעקבות האובדן עם געגועים, כאב, התמודדות עם חוסר הצלחה בבית הספר וגם עם אהבה ראשונה.
לדמויות שונות בספר הוא נותן כינויים של חיות כמו המורה שלו שאותו הוא מכנה מר ארמדיל.
לספר אין מקום או זמן, אנחנו יודעים שהם מתגוררים בכפר ליד הים ובזה מסתכם הידע שלנו, איפה בדיוק ומתי? אינינו יודעים. המחבר ניטרל אותנו מכל מידע שעלול לגרום לנו לפרשנות של הסיפור ונותן לנו הקוראים להתחבר לחלוטין לדמויות, לעלילה ולרגש וזה עובד.
בחורף נביא רקפות הוא ספר צנום בגודלו, ספר כיס, פורמט קטן וספר קטן אבל כספר ביכורים גל רגב נוגע בנושא מורכב ובעיני לפחות נוגע בו בצורה יפה ורגישה.
יתמות, הורות, חברות, כל אלו באים לידי ביטוי וזה ספר מרגש ונוגע.
אני אוהב את כתיבתו של דרור שגב, הכתיבה שלו אותנטית, לא מתייפייפת, לא מתחכמת והוא יודע היטב איך להגיע לנפש הקורא ובמקרה הזה מדובר במשבר אמצע החיים של גבר ומצאתי את עצמי מזדהה איתו במובנים רבים.
בעיני לא מספיק כותבים ספרים שעוסקים במשברים גבריים מסוג זה, לא בספרות מקור לפחות וכגבר בסוף שנות הארבעים של חייו היו לי רגעים של חוסר נשימה גם פיזית וגם מנטלית שבהם הרגשתי שאני מתפרק, שהיכולת להתמודד עם העוצמות של התחושות והדברים שנופלים עלי היו גדולים עלי.
שאלת האושר, הסיפוק שמקום הבטוח בו אתה מרגיש טוב עם עצמך אלו שאלות שכל גבר שואל את עצמו גם אם לכאורה נראה שיש לו הכל ואז הכל עולה וצף, ההחלטות הקשות, הדברים שפספסת, האובדן של חבר, האובדן של בן משפחה, הקריירה ועוד ועוד.
נראה שרונן, גיבור הספר מוצף בדיוק במקומות האלו, נראה שיש לו הכל, קריירה, משפחה, חברים, אבל משהו לא מסתדר בתוכו, משהו מעיק עליו והשאלות הקיומיות מתחילות לצוף ולעלות.
האובדן של אודי חברו מהצבא, אובדן אימו ויחסיו הקרירים עם אביו. הכל נראה כל כך מוכר וקל להזדהות עם התחושות של גיבור הספר, קל כי כמעט כל גבר בגילאים האלו מתמודד עם התחושות והמועקות והשאלות האלו בשלב זה של החיים ולא משנה כמה מוצלח אתה או כמה פחות מוצלח.
קל היה לי להזדהות עם הדמות הראשית ולכן מאוד אהבתי את הספר וגם בין השאר בזכות הכתיבה המדויקת של דרור שגב שהוא סופר מוכשר ואותנטי שכותב בעיני לפחות מתוך תחושות ועומק רגשי גדול.
הסיפור של אדואר לוה כמו גם הסיפור של הספר הזה הם מרתקים בצורה בלתי רגילה. גם כאמן, צלם ואמן קונספטואלי נראה שהשפה האמנותית שלו גלשה גם לטקסטים המאוד מרתקים שלו והמאוד שונים.
אדואר לוה כתב את התאבדות והגיש אותו למוציא לאור ב15 לאוקטובר 2007. כמה ימים לאחר שהגיש את כתב היד נמצא אדואר לוה תלוי בביתו. הטקסט שכתב לוה עסק בהתאבדות של חבר נעורים ולי היתה תחושה שהטקסט שעסק בחקר חייו של אותו חבר ונסיונות להבין את מניעיו להתאבדות היו מן צוואה אישית ומקורית של אדואר לוה.
הספר המרתק והלא פשוט לקריאה הזה מביא לנו את דיוקנו של החבר בגוף שני, הוא מדבר אל החבר, חוקר את חייו ואת מניעיו ולאט לאט זה הופך להיות מן טקסט אישי מאוד שעוסק בפשר החיים ובפשר המוות, בנסיון להבין איך חייו של אדם מובילים אותנו את הקוראים לנסות לפתוח את חידת המוות כאילו הכל מוביל אותנו לשם דרך המסע הזה.
הספר של אדוארד לוה הוא אחד הטקסטים המקוריים והייחודיים שקראתי על התאבדות ועל מוות שכן דרך חקר חייו של החבר אנחנו מקבלים טקסט אניגמטי שיכול להסביר במובן מסוים את חייו של המחבר עצמו ואת ההתאבדות של המחבר עצמו ועם זאת מדובר בסופר שלא בא להאכיל אותנו בכפית אלא לתת לטקסט לשקוע בתוכנו ולכן אדואר לוה הוא לא סופר שמתאים לכל קורא.
כמו שהאמנות של לוה היתה נסיונית וחקרנית בדרכה גם גם הכתיבה שלו, כתיבה גבוהה, לא תמיד קוהרנטית, זרם של הרהורים ומחשבות שמתחברים לספר שיש לו בו זמנית את היכולת להשאיר את הקורא מרוחק ועם זאת למצוא גם בזה את המקומות שחודרים אליך ונוגעים בך. מן הרהור קר על המוות ועל החיים ועל המשמעות של כל אחד מזה שהוא בעצם הכל, ההתחלה והסוף.
סופר מיוחד ואני שמח שהספר הזה נפל לידי. מומלץ לאוהבי ספרות מיוחדת ושונה.
איפה אפי? הרפתקה כפולה במוזיאון / מרטין הנדפורד הוצאת שוקן מאנגלית: יעל קליפר
סדרת איפה אפי יכולה להעביר את הזמן בצורה נהדרת לילדים גדולים וקטנים אבל כאלו עם סבלנות שכן זה בכלל לא פשוט למצוא את ההבדלים בין התמונות בספר הזה.
זהו ספר דח מאתגר ואני ניסיתי וזה לא קל, העומס הויזואלי מאוד גדול וזה הופך את זה למאתגר מאוד אבל זה חלק מהכיף בסדרת איפה אפי.
הפעם אנחנו במוזיאון, מסיירים בין החדרים העמוסים ביצירות ואנשים ודמויות שונות ואפילו תקופות שונות ובכל עמוד אנחנו צריכים לחפש ולמצוא את ההבדלים, מה שונה בין תמונה לתמונה, לפעמים ההבדלים ברורים יותר ולפעמים קשים מאוד.
למי הספר מתאים? אני חושב שלילדים גדולים יותר עם סבלנות, אני יודע שכן האחיין שלי שהוא בן חמש לא התחבר אבל ילדים גדולים ממנו כן מצאו בו עניין אז חשוב לדעת עבור מי אתם רוכשים ספר מסוג זה.
