זונה בוונציה / אלרי כרמון
הוצאת תשע נשמות
129 עמודים

לנובלה הנהדרת הזו יש ניחוח של חו"ל ולא רק כי היא מתרחשת בוונציה אלא כי הכתיבה וההשראה שניכרת מסגנון הכתיבה של אלרי כרמון היא חד משמעית לא מקומית וזה הופך את זה בעיני למרענן ביותר לראות סגנון כתיבה כזה בספרות מקור.

וונציה היא עיר של ניגודים, מצד אחד היא מתהדרת בעבר מפואר, בסיפורים, ברומנטיקה אינסופית ומצד שני היא עיר מטונפת שסובלת מתיירות יתר ועדיין הניחוח שלה וההילה שלה מתנשאת מעל הכל.

אל המקום הזה, אל העיר הזו שבה באים זוגות לחוות רומנטיקה, להחיות את מה שהיה, באה בחורה צעירה בתחילת שנות השלושים לחייה וזה לא הביקור הראשון שלה בעיר הזו במטרה לפגוש את גבר חלומותיה ולהיות לו לזונה פרטית, ללכוד אותו ברשתה והיא תעשה הרבה בשביל זה.

אבל הרבה מעבר לכך היא מחפשת את האהבה בחייה, את הרומנטיקה ואת התשוקה ואנחנו חיים את מחשבותיה, נעים איתה בין בריאליזם לפנטזיה, בין המציאות לתשוקה ולחלום.
בחיפוש אחר הזהות שלה, אחר מי שהיא רוצה ואחר מה שהיא רוצה או הגבר שהיא רוצה.
היא עוקבת אחרי הגבר הזו דומיניקו, חווה את העיר ואת מה שיש לה להציע, חוזרת למי שהיא היתה כאן בישראל ומנסה להטמע במרחב העירוני הזה של העיר הקסומה הזו שנמצאת בשקיעה מתמדת ואיטית.

בעיני מדובר בספר מאוד מיוחד, נובלה שכתובה ביד טובה ועל ידי סופרת כשרונית מאוד שיודעת להביע את עצמה ויודעת להפיח חיים בדמות הספרותית שהיא יצרה והתוצאה היא נובלה איכותית מאוד, יצרית מאוד, כתיבה כמעט חסרת גבולות ועכבות, שפה בוטחת גם אם קצת בוטה וזה נאמר לטובה.

בקיצור, מומלץ מאוד.

גניבות ספרותיות / נעה אבנד
הוצאת שתים
166 עמודים

סיפורים קצרים הם ז'אנר ספרותי שהרבה כותבים בתחילת דרכם מתחילים דווקא איתו, לכאורה יותר פשוט לכתוב סיפור קצר שיש בו עלילה ממוקדת מאוד ויש פחות התמודדויות עם צורך לייצר עומק לדמות.
אבל רק לכאורה מדובר בז'אנר קל, לפחות בעיני מדובר באתגר הכתיבה הקשה ביותר שכן זו אמנות מורכבת מאוד ולייצר סיפור קצר טוב דורש מיומנות גבוהה מאוד ואני לא מדבר רק על עילויים בתחום הכתיבה הזו כגון אליס מונרו או סלינג'ר ובביצה המקומית שלנו כותבים כמו אתגר קרת שיודעים היטב איך לגשת לסיפור הקצר ולהפוך אותו לבית ספר לכתיבה.

בדרך כלל בקובץ כזה אני נתקל בסיפורים לא אחידים ברמתם, יש סיפורים נהדרים לצד סיפורים חלשים, זו אמנות ולפעמים זו טעות להתחיל דווקא עם זה.

כאן, בקובץ הסיפורים הזה של נעה אבנד יש תמה מרכזית והיא זוגיות ומורכבות במערכות יחסים.
המחברת לא חוששת לגשת לסיפורים בכתיבה עכשוית, תוססת ובוטה וכן דווקא הנקודה הטובה שכן זה נותן חיים מסוימים בכתיבה ובסיפור ואני לא אחד שחושש מכתיבה כזו ומשפה מינית מדי.

נקודת המבט היא כמעט תמיד נשית ויש בזה משהו מובן שכן הכותבת היא אישה ונוח למדי לתת את נקודת המבט המוכרת והברורה אבל מעבר לזה הסיפורים פחות נגעו בי, היה לי קשה להתחבר לתוכן העלילות והרגשתי קצת מנותק ולא מחובר עד הסוף לתוכן הסיפורים.

במקרה הזה סגנון הסיפור הקצר לא תפס אותי כקורא ואני עדיין חושב שלמחברת יש כשרון כתיבה ודווקא הייתי רוצה לראות את הסגנון הזה בעלילה יותר עמוקה ורחבה כי יש כאן בסיס טוב ומסקרן אותי לראות לאן זה יוביל את המחברת.

דגנרט / הוד הלוי
הוצאת אפרסמון
155 עמודים

ספרות המקור של הוצאת אפרסמון מאופיינת בהמון יצירתיות ובכתיבה מעוררת מחשבה, כשיש כל כך הרבה ספרות מקור שלא מתרוממת למחוזות מספיק מעניינים מגיע ספר כזה שמראה שיש כאן כשרונות כתיבה ובהוצאה הזו מוצאים את הפנינים האלו של ספרות מקור מעניינת, חדשנית ומעוררת מחשבה.

דגנרט אמנם הוא ספר הביכורים של הוד הלוי אך ספרות אינה זרה לו שכן הוא מתרגם ותיק מצרפתית ותרגם לא מעט מטובי הסופרים בשפה הזו ומורגש היטב שלכתוב הוא יודע.

התקופה היא אינטיפאדת הסכינים, בערך באמצע העשור הקודם, תקופה בה מחבלים בודדים תקפו פעמים רבות אזרחים ברחובות, תקופה הזכורה כתקופה חסרת בטחון, חשדנית וטרור בלתי צפוי.
גיבורנו הוא סמי, גבר בשנות החמישים לחייו, אלמן, התאלמן אחרי הגירושין, ילדיו שהתבגרו כבר לא חיים איתו והוא די בודד.
במקצועו סמי הוא צלם עיתונות וטלויזיה, נמצא באירועים המרכזיים ומן הסתם גם תעד אירועי טרור שונים, פיגועים ועוד.

אל סמי נכנס לחיים בחור בשם הוד שמגיע לארוחת חג עם בתו גאיה, בנו יוני ובמקביל באותה התקופה, בראש השנה נחנך מיצג חדש בכיכר רבין, מן שעון חול ענקי שאמור לסמל וללוות את השנה.

האירוע של כניסת הוד לחייו של סמי הבודד ילווה באקט אלים ומטורף שיסבך מאוד את שניהם, למסע שכולו טירוף, שחרור ואימה ושאותו ואת שיאו הקוראים יגלו לבד.
עבורי הרבה מעבר לתקופה זהו ספר גברי על בדידות בגיל המעבר ועל חיפוש אחר ריגוש מסוים שחוצה גבולות ואף מוסר.

ספר מרתק שכתוב היטב ואף סוחף. בעיני הקשר לתקופת טרור הסכינים טיפה רופף אבל העיסוק בכל מה שקורה מעבר והמסע שעובר סמי עורר בי עניין רב ותחושת אימה שאנחנו חיים בחברה אלימה מאוד, יצרית מאוד, גברית מאוד.

מעניין וסוחף

צמח מדבר / לירון רחל ארז
הוצאת קתרזיס
60 עמודים

התגוררתי בדרום, בסביבת המדבר כמה שנים טובות ואתה מטייל לך בין החולות והסלעים השוממים ומגלה בין הצמחים שצומחים שם המון עומק כי אתה מבין שמי שמצליח לצמוח מהסלעים הוא צמח חזק, הוא צמח שורד, צמח בעל כושר השרדות אחר.
אבל בתוך העוצמה הזו של להצמיח שורשים בשממה יוצאים פרחים יפים והקונטרסט הזה בין החספוס והכח לבין העדינות והיופי מאפיין מאוד צמחים מדבריים ומאפיין גם אנשים שצמחו שם, שלמדו לפתח את השורשים שלהם לקרקע ולהתחבר למסורת ולכאב ומצד שני להצמיח פרחים יפים ולהיות אינדבידואל ועצמאי.

כשאתה מתבונן בכריכה אתה רואה בדיוק את זה, הקקטוס הבודד, הדוקרני שמצמיח שורשים לאט אבל הם חזקים מאוד והפרח היפה והעדין שמעליו שאותו קל לקטוף אך זה לא הורס ופוגע בכוח שנטוע עמוק באדמה ושומר על מי שאתה ומצמיח פרחים חדשים.

השירים של לירון רחל ארז לוקחים אותנו למסע התבגרות נשי, מסע התבגרות של משוררת דרומית שמתארת לנו את הכוחות הטמונים בצמחיה אישית במדבר, בחיבור לשורשים המשפחתיים, לדת, למסורת לנשיות, למשפחתיות, כל אלו קיימים בספר השירים היפה הזה, שכוחו הוא בפשטותו, ביכולת שלו לחבר אותנו לחוויה של המשוררת וביכולת לגעת בנו הקוראים.

דובשנייה / לירון רחל ארז
אֲנִי אִשָּׁה שֶׁל מִלִּים,
תַּפְקִידִי לֹא בַּמִּטְבָּח.
רַק דָּבָר אֶחָד זָכַרְתִּי מִשִּׁעוּרֵי הַבִּשּׁוּל עִם סָבְתָא:
אֶת הַמִּלָּה "לֹא" תָּמִיד טוֹבְלִים בִּדְבַשׁ.
בְּעוֹלָמָהּ, הַמִּטְבָּח הַגָּדוֹל,
אֵין זֶה סַכִּין שֶׁיָּגֵן עַל אִשָּׁה,
אֶלָּא דְּבַשׁ דָּבִיק
שֶׁנִּמְרַח בְּרַכּוּת עַל יָדַיִם פּוֹלְשׁוֹת,
שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ בִּמְקוֹמָן
וְלֹא יַחְפְּנוּ.

צמח מִדבר / לירון רחל ארז
בָּעוֹלָם הֶחָדָשׁ אֲנִי
צֶמַח מִדְבָּר,
שׁוֹאֵף לְקִרְבָה,
לִכְרִיכַת עֲנָפַי בְּצֶמַח אַחֵר.
צְמֵאָה
לְטִפְטוּף הַמַּיִם,
לִנְגִיעוֹת עֲדִינוֹת.
כָּל קַקְטוּס שֶׁשּׁוֹאֵף לְלַטֵּף
תָּמִיד יִמְצָא דַּרְכּוֹ לַעֲקֹץ.
וַאֲנִי בִּכְלָל
נוֹלַדְתִּי חַמָּנִית.

גיבורים לבד מול החמאס / יואב לימור
כנרת זמורה הוצאה לאור
268 עמודים

לפני כמה זמן כתבתי שלדעתי יצאו הרבה ספרים על ה7.10, על האירוע הטראומטי שעברנו כעם, כמדינה, וכתבתי שאת הספרים שאקרא בנושא אבחר בפינצטה כי לא כולם יהיו טובים ומעניינים ודעתי האישית היא שעוד מוקדם לספר הכל כי המערכה לא הסתיימה ורוב החטופים לא חזרו וכשהכל יסתיים והכל יתגלה ויתבהר יהיה כל כך הרבה מה לכתוב.

אבל ספר כזה כמו של יואב לימור זה בדיוק מה שאני מצפה לקרוא בתקופה הזו ממה שעברנו, סיפורים, עדויות שגורמים לנו להרגיש שסביבנו יש אנשים שהופכים את העם שלנו למה שהוא באמת, מדינה קטנה מלאת עוצמה וכח ואנשים שברגעי האמת מתגייסים לטובת אחרים, מקריבים את חייהם וחושבים לא רק על עצמם אלא איך לקום, להתמודד ולעשות למען האחר.

הרבה מאיתנו איבדו ביום הנוראי ההוא חברים, קרובים, אנשים חשובים, משפחות, ילדים, כולנו איבדנו מישהו, לכלולנו יש חבר או חברה, הורים או מכרים שחוו משהו ביום הזה ולהרבה מאיתנו יש חיילים, מילואימניקים, חיילות שיצאו להלחם והראו גבורה יוצאת דופן.

הספר הזה הוא ספר עדויות,הוא מתאר סיפורים בגוף ראשון מלבד הסיפורים על אלו שמתו ביום ההוא.
העדויות מרגשות עד דמעות, מרוממות את הנפש ומחזקות, עדויות מהקיבוץ, עדויות מהנובה, עדויות מאופקים ומשדרות, עדויות של חיילים, של נערים ונערות, עדויות של אנשים שפשוט יצאו מהבית והצילו מבלים מהמסיבה, הם יכלו להשאר בבית אך בחרו לצאת וחלקם אף איבדו את חייהם.

יואב לימור פשוט מביא את סיפורים, לא מתחכם, לא מעבר לעדות, פשוט סיפורים שצריך לשמור ולתעד ולזכור וגם להזכיר וללמוד על האנשים האלו, זו המורשת שלנו, אנחנו צריכים להנחיל אותה הלאה לתלמידים בבית הספר, לחברים, לטירונים בצבא, במכינות הצבאיות, בתנועות הנוער, בבתי הספר למנהיגות.

אם כבר ספרים על ה7.10 אז ספרים מהסוג הזה, עדויות, גבורה ואומץ שניקח איתנו כצידה לדרך.
מרגש.

חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות / מולי מלצר
ספרי עליית הגג
230 עמודים

מודה שאני מכיר באופן מאוד חלקי את חנוך לוין, למדתי חלק ממחזותיו בבית הספר אבל כאחד שלא הולך הרבה לתיאטרון לא באמת הייתי במחזה שהוא כתב, קראתי טקסטים שהוא כתב פה ושם וחלק משיריו המוכרים אני מכיר כמובן אבל זהו.
כאדם שקורא הרבה אני יודע קצת על סיפור חייו ומכיר חלק מהמונולוגים במחזותיו אבל נראה שחסר לי המון ידע עליו ועבורי לפחות חשיפה לאופן הכתיבה שלו ולדרך בה הוא ניגש למחזות שלו היו עבורי הכרות קצת יותר מעמיקה עם חנוך לוין.

קשה לי לומר כמה הספר הזה תורם למי שבאמת מכיר את מחזות חנוך לוין לעומק, האם הספר הזה נותן ערך מוסף לאישיות של האיש, למה שהוא התעניין בו ולגישה שלו לתיאטרון ואני מתייחס בסקירה זו רק לדרך שלי להיחשף לראשונה בצורה יותר מעמיקה לחנוך לוין המחזאי והאיש.

מולי מלצר מלווה את חנוך לוין שנים רבות, כ15 שנה הם עבדו ביחד.
אך מלצר המשיך לעבוד עם כתביו של חנוך לוין שנים רבות לאחר מותו וזה נותן מקום להעמיק יותר עם הטקסטים שלו, אבל הספר הזה לא ספר אקדמאי ומלצר מכנה את הספר הזה "בין מסה לממואר"
כלומר יש כאן ניתוח בסגנון קצת אחר שהוא לא אקדמאי ובספר אין הערות שוליים או ביבליוגרפיה שיטתית.

מלצר גם אינו איש תיאטרון וההתייחסות של מלצר לכתבי לוין הם מבחינת הטקסטים.
וכן, אפשר להבחין שיש כאן נימה יותר אישית בגישה של מלצר הוא פשוט בא לתת לנו הכרות נוספת ושונה קצת עם חנוך לוין האדם וחנוך לוין המחזאי.
מלצר מתייחס לכמה דברים ביחס לדמויות של חנוך לוין לדוגמא סלידתו מפסיכולוגיה והעובדה שלדמויותיו של חנוך לוין ען עבר והוא לא מתייחס לעבר שלהם ולתהליכים שהם עברו בחיים אלא רק להווה, לכאן ועכשיו.

מכיוון שאני מכיר את רוב המחזות באופן שטחי היה לי קצת קשה להתחבר לספר אבל נהניתי מהחשיפה הזו ומהקריאה הדי מעניינת ושוטפת של מלצר והחיבור האישי שלו למחזאי הגדול שהתפרסם מחוץ לישראל בעירא לאחר מותו, על אישיותו הצנועה והנחבאת אל הכלים והסירוב שלו לראיונות.
נראה שלוין בניגוד לדמויות היחסית חד מימדיות שלו היה דמות מאוד עמוקה ומעניינת והיה לי מעניין לראות את הפן העריכתי בגישה של מלצר והגישה שלו בעיקר אל השפה והמילים בכתיבה של לוין.
בסה"כ ספר מעניין ומעשיר.

מהתחלה / דויד גרוסמן
הספריה החדשה
105 עמודים

את גרוסמן גיליתי מאוחר, למעשה את כל הקריאה החשובה שלי התחלתי מאוחר כך שכל חוויית הקריאה המשמעותית שלי התחילה בסביבות גיל ה30 שלי.
לפני זה קראתי ספר או שתיים בחודש אבל מאז שהתחלתי לקרוא יותר ואף לכתוב על ספרים כך גם נחשפתי לסופרים חשובים וגרוסמן הוא אחד מהם ואני מודה על כך.
הכתיבה שלו נהדרת והספרים שלו תמיד מעוררים בי תחושות ורגשות והוא בעיני הסופר הישראלי החשוב ביותר כיום והיה גם כזה כשסופרים גדולים אחרים שהלכו בינתיים לעולמם התהלכו בינינו.

אבל לשתי הנובלות היפות האלו, תחילת דרכו של גרוסמן, אותם לא הכרתי ועבורי זה ממש נחמד להיחשף לכך כשההוצאה הוציאה אותם לכבוד יום הולדתו ה70.

כמה יפה היה לקרוא את הנובלות האלו ולגלות שכבר אז מדובר בסופר אחר עם כתיבה עמוקה, חדה, עברית נהדרת ויכולת להכנס לעומק הדמות בצורה מעוררת השראה.
כאחד שקורא כל מני כתבי יד לפני שמתפרסמים ונחשף לאנשים שרוצים להיות סופרים בתחילת דרכם אני חושב לעצמי האם הם קוראים סופרים כמו גרוסמן, האם הם נחשפים לספרות שיש בה עברית כה טובה והבנה של איך מעבירים דמות ואיך מייצרים סיפור טוב באמת לפני שהם שולחים את מה שהם כתבו ויש לי ספק בכך כי גרוסמן בהחלט יכול להיות השראה והדוגמא לכך היא שהסיפורים שכאן הם בשלים מאוד, בוגרים מאוד ואין בהם בדל תחושה שמדובר בסופר בתחילת דרכו.

הסיפור הראשון "חמורים" מספר על חייל אמריקאי שערק מהמלחמה ויודע שאם הוא יחזור לארצות הברית מצופה לו עונש מאסר ועל כן הוא מסתובב לו באירופה, מגיע לאוסטריה לכיוון חבר שיש לו חוות חמורים.
הוא קונה כמות מוגזמת של לחם עבור החמורים ושותה המון אלכוהול.
לצד המחשבות על החמורים אותם הוא הולך לפגוש ואמחשבות על המלחמה האיומה (מלחמת ויטנאם) הוא לן לו בכפר אשר ממולו ההר עולה באש.

הנובלה השניה "רץ" מתרחשת כולה במהלך ריצה של חייל אשר במהלך הריצה עולות לו מחשבות על חייו, משפחתו, עברו וקצת כמו זרם תודעה אנחנו חווים את המחשבות שלו ונמצאים יחד איתו בנסיון להצמד למה שעושה לו טוב, לחיבור הזה בין הנופים מסביב שמשתנים בכל רגע ובחייו של הדמות שרצה ובכלל הסיפור הזה נראה כמו סיפור שהתנועה שבו מאפיינת לא מעט מהספרים הבאים של גרוסמן שיש בהם תנועה, בריחה ממשהו, חיפוש אחר מקום בטוח, מקום מפלט.

מאוד נהניתי מהנובלות האלו, מעומק הכתיבה של גרוסמן.
קריאה חווייתית.

חיי גירושים / דן רדלר
מנדלי מוכר ספרים ברשת
386 עמודים

דן רדלר הוא מחזאי, איש תיאטרון וסופר וזהו ספרו הרביעי והראשון שלו שיוצא לי לקרוא.
הסיפור הוא מרתק שתחילתו באהבה גדולה בין דניאל, יהודי שעלה לישראל מצרפת לבין מריה שהגיעה לצרפת מרוסיה כדי להשתקע בה וללמוד שם.
הפגישה הראשונה ביניהם שהיתה לגמרי במקרה התפתחה לאהבה גדולה בין השניים ודניאל משכנע את מריה לעבור איתו לישראל ולהשתקע בה ושם לגדל את משפחתם.

בנם יורי נולד ולאט לאט אנחנו חווים את הקשיים במערכת הזוגית, את הניגודים ואת המורכבויות והמחלוקות בין בני הזוג עד אשר עולים דיבורים על גירושים ועל הרצון של מריה לעזוב את ישראל
רגע אחד טראגי משנה את התמונה כאשר מריה נהרגת בתאונת דרכים כאשר נסעה במכוניתה. בנם המשותף יורי שהיה ברכב לא נהרג אך נפצע ואיבד את זכרונו.

משם העלילה מקבלת תפנית ומתפתחת וסודות מתחילים לצוף ולעלות. לגבי הקשר בין מריה לבין דניאל וכמו גם סיבת התאונה ומה באמת קרה שם. השאלות האלו מעיבות על הרצון של דניאל להמשיך את חייו ולשקם את בנו יורי שבינתיים לא זוכר כלום מעברו ולגבי זהות אימו.
במקביל עולה בתיאטרון הצגה חדשה שדניאל אמור לשחק בה ונראה שיש איזה חיבור בין תוכן המחזה לבין המציאות שבה חי דניאל והרצון שיחשוף מה קרה בינו לבין מריה.

ספר מרתק שמעלה נושאים חשובים ומרתקים כמו הגירה, יחסים במשפחה, אלימות והתעללות, ניכור הורי ועוד ועוד.
הכתיבה של דן רדלר מרתקת וסוחפת והספר מהנה לכל אורכו.
מומלץ.

מלקוס / שלומי יונה
הוצאת שתים
151 עמודים

ילדות קשה בשכונות עוני יכולה לעצב ולבנות אותנו אבל גם לדרדר ילדים למקומות קשים מאוד.
גרתי בבאר שבע הרבה שנים והייתי והסתובבתי בשכונות הקשות גם כחלק מהעבודה שלי, הכרתי בני נוער וילדים מסוגים שונים בערים דרומיות שונות, מדבריות כמו שמתואר בספר ואני לפעמים יכול לתאר בדמיוני, ממש לצייר חלק מהמקומות שמתוארים בספר וחלק מהשיכונים והאנשים.

הספר בעצם מחולק לסיפורים קצרים, חלקם קצרים מאוד שמתארים סיטואציות מחיי היום יום בשכונת עוני בעיר, במציאות קשה ומורכבת ומשפחה לא מתפקדת.
רוב הסיפורים מתוארים מנקודת מבטם של שני ילדים, אחים, ללא שמות.
אבל בספר הזה אין באמת עלילה רצופה אלא כל סיפור עומד בפני עצמו ומתאר לנו את חייהם של הילדים.
כשהבית לא מתפקד, האמא מוכה, האב מתעלל, אין חמלה, אין יחס והרבה קושי קיומי מורכב אנחנו חווים דרך הילדים את המציאות הזו את החיים עצמם ולומדים לדאוג אחד לשני.

האבא שמוקדש לו סיפור אחד הוא טבח בצבא, שם מעריצים אותו, בבית לא סובלים אותו.

הספר עצמו לא מנסה לייפות את המציאות או לעדן את השפה, הוא קשוח, הוא נטול חמלה והסיפורים דוקרים בבטן בכתיבה הכנה והאמיצה של שלומי יונה.

זהו ספר שנגמע במהירות ומצד שני משאיר בך מחשבות על אנשים, ילדים שהמציאות לא היטיבה איתם.
מה שנכון לשנות השמונים בו מתרחשים האירועים שבספר נכון גם להיום, לאנשים שחיים בעוני, בכאב, ילדים שחיים בהזנחה ומסתובבים ברחובות.

ספר טוב ומלא כאב בו זמנית.

מנוס מחופש / אריך פרום
הוצאת דביר
254 עמודים
מאנגלית: תמר עמית
נראה שככל שאנחנו מתקדמים עם האנושות ועם הטכנולוגיה והעולם מתפתח בקצב מטורף לכיוונים שאולי האנושיות תאבד שליטה.
הבינה המלאכותית נכנסת, השינויים הם מהירים והאנושות מגלה עוד ועוד יכולות מתקדמות ומתפתחת בקצב מזהיר, קצת שאולי יביא לסופה יום אחד ואולי יביא אותה לפסגות חדשות. ואכן יש דברים שהאנושות מתפתחת ומשתנה אבל יש דברים שנשארים קבועים ולא משתנים וזה האופי של בני האדם והקונטרסט הזה בין הרצון לחופש, לחירות לבין המשיכה של האנושות אחר שליטה טוטאליטרית, שלטון טוטאליטרי שמגביל את החופש שלהם.

הספר החשוב הזה של אריך פרום נכתב בראשית מלחמת העולם השניה כאשר אירופה ברובה היתה נתונה תחת שלטונות טוטאליטרים של שליטים אכזרים שגררו את האזרחים למלחמות עקובות מדם, שהגבילו את החירות שלהם ואת חופש הביטוי ובעצם האזרחים מרצונם נתנו לאותם שליטים כח בלתי מוגבל כמעט לשלוט על חייהם.

העניין הוא שפרום ראה את המציאות כמו שהיא נכון לתקופה בה הוא חי אבל פרום גם הבין היטב איך נפש האדם פועלת וזה לא משתנה גם כיום, יותר משמונים שנה לאחר כתיבת הספר אנחנו רואים שהאנושות נשארת מקובעת בכך וגם אם רוב אירופה השתחררה משלטונות דיקטטורים, פאשיסטים ומגבילי חופש אנחנו עדיין רואים איך כל פעם השלטונות האלו עולים מחדש הצורה זו או אחרת וקמים מנהיגים שמגבילים מחדש את חופש הביטוי. משתלטים על בתי המשפט ומשנים בצורה אחרת מבעבר אבל מניפולטיבית לא פחות את השלטון ונותנים לעצמם יותר כח על חשבון חירויות האזרח.

למה אזרחים במדינות שונות מאפשרות למנהיגים תאבי שלטון לעשות כך.

פרום מתאר היטב בספר הנהדר הזה שכל כך הרבה כתבו עליו וניתחו אותו והוא אחד הספרים החשובים בתחום ועבורי בעיקר מראה פרום בספר הזה שהאנושות אולי מתפתחת במקומות מסוימים אבל לא באמת משתנה כשמדובר באנושיות עצמה ובקושי של בני האדם להתמודד עם יותר מדי חופש ויותר מדי חירות שמייצרת גם בדידות ודכאון, הרצון לשייכות, להיות חלק מחברה וחלק מהכלל ולהמנע מהייחודיות שלו עצמו ומבידול של עצמו.

ספר חשוב של פרום והתרגום העדכני הוא בהיר וקריא ומעניין וזה בהחלט מסוג הספרים ששומרים בספריה הביתית וחוזרים לקרוא בהם מדי פעם כדי להזכר עד כמה שברירית נפש האדם ועד כמה אנחנו תמיד נמשכים מחדש לסמכותיות וכוחניות שמהווה אנטיתזה לרצון שלנו להיות חופשיים ואדונים לעצמנו.