בטון מזוין / איתי שילוני
אפיק, ספרות ישראלית
115 עמודים

אין הרבה דברים קשים בחיים האנושיים כמו לצפות בדעיכתו האיטית של אדם צלול, חכם, איש עשיה, לדעת שלאט לאט הוא מאבד את צלילותו, את חדות מחשבתו ואת היכולת שלו לזכור דברים בסיסיים ואף למעלה מכך.

העיסוק בדמנציה נכתב רבות בעבר וימשיך להכתב והספר הצנום הזה מביא לנו את סיפורו של מהנדס שלאט לאט מאבד את זכרונו.
הקורא עוקב אחרי התהליך, אחר ההשתנות שלו, זכרונות שבאים, הולכים, נעלמים וחוזרים, תחושה של חוסר אונים בלהבין מחדש את העולם שסביבו.
את המציאות המשתנה במוחו, את הזכרונות ההולכים ונמוגים.

הוא עדיין איתנו, אבל לא לגמרי, הוא מתפקד, הוא נעזר במטפלת וגם מערכת היחסים איתה יש לה נוכחות בספר, נוכחות נכבדה.

הספר כתץוב בפרקים קצרים שעוזרים לקורא לראות את התהליך, לחוות את התחושות והשינוי יחד עם האדם המבוגר שכל חייו עשה ועבד ולמד ופתאום הוא לאט לאט נמוג, מחשבותיו מתערבבים עם המציאות המשתנה ושברי זכרונות מהילדות באים והולכים, הנסיון לזכור שוב את ילדיו ואת הדברים הבסיסיים של היומיום.

איתי שילוני הוא פסיכולוג קליני ומרצה באוניברסיטת רייכמן והוא כותב כאן ספר צנום בגודלו אך מלא חמלה ורגש על נושא שקשה לרבים מאיתנו ושכמעט כולנו חוששים ממנו במידה מסוימת עם ההתבגרות וההזדקנות.

ספר רגיש ונוגע שכתוב היטב.
הוא נקרא במהירות את הנושא הוא כזה שמלווה אותנו וילווה אותנו זמן רב ולכן הוא משאיר חותם.

ופתאום בוקר / נעמה דעי
הוצאת עם עובד
357 עמודים

נעמה דעי מיטיבה לכתוב, את זאת ידעתי עוד מספרה הקודם שגם עליו כתבתי, היא יודעת להכנס לנפש הדמויות שלה ולייצר רגש אצל הקורא, והדמויות שלה אנושיות וכואבות ואוהבות.
בסוף הספר, נעמה מודה לעורך יובל שמעוני שגילה לה שזהו בעצם ספר אהבה אבל אני חושב שכל קורא עם יכולת הבנה הרגיש שמדובר בסיפור אהבה.

אמנם לא מסיפורי האהבה הסטנדרטיים אבל מהסוג הזה של נפש שמתחברת לנפש ומייצרת איתו סימביוזה ביקום הכל כך מסובך וכואב שאנחנו חיים בו.
ולפעמים נפשות שונות כל כך זו מזו, במהות, בעולמות התוכן, בבחירות שלהן בחיים, דווקא הן מוצאות נחמה אחד עם השניה.

בעיני זה מה שיפה בספר הזה, העובדה שהכותבת עצמה מגלה דברים על הספר שלה רק בזמן העריכה מראה שלספר יש רבדים רבים ומשמעויות רבות ועומקים נסתרים וכל קורא מוצא בו משהו אחר.

זהו סיפורם של רועי ועדן, דמויות שונות מאוד אחד מהשניה, גם במהות, גם באופן בו הם חיים את חייהם ובבחירות שלהם אבל הפגישה המקרית ביניהם מולידה קשר מיוחד ואחר.

רועי בחר לנתק קשר עם משפחתו עקב סכסוך רציני, נטש הכל, עזב לארצות הברית והוא חוזר לתקופה קצרה לבקר את אחותו התאומה הסובלת מפיגור איתה הוא כן שומר על קשר.
בארצות הברית הוא מסגר ורתך, למד לבד, כלכל את עצמו לבד והתמודד לבד גם עם הניתוק מבחירה.

בבנין בו הוא שוכר, מסבלט דירה מתגוררת גם עדן, מורה לתנך, אם יחידנית לטמיר ביחסים מורכבים עם אביו של טמיר ששמו מאור שמתגוררת עם שותפתה לדירה מיקה. בניגוד לרועי אצל עדן יש משפחה גדולה עם יחסים מורכבים אבל לפחות יש שם יחסים.

הקשר ביניהם הולך ומתפתח והכתיבה של נעמה דעי נוגעת ומרגשת ועושה טוב בלב, אנחנו עוקבים באיטיות וברגישות אחר הדיאלוג והתקשורת בין הדמויות שמחפשות שניהם נחמה וקרבה.
התוצאה היא ספר נהדר, רגיש שכתוב נפלא.
מאוד אהבתי.

הרף / דיקלה יובל
הוצאת קתרזיס
68 עמודים

לא סתם על הכריכה המינימליסטית של הספר הזה יש תבליט של ברק.
ברק מופיע לשבריר שניה ונעלם הוא מאירועי ההרף של העולם הזה, הבזק של אור, הבזק אנרגיה בעולם אפרורי.
צריך להיות מרוכז כדי לתפוס אותו, להבחין בו ולהתבונן בו וזה רק לרגע והוא נעלם והברק הבא לא יהיה דומה לו.
מאוד דומה לרגעים האלו בחיים, לתפיסת הרגע שמתאים לצפייה בברק או לצלם שיודע להבחין ברגע המיוחד, לצלם אותו וללכוד אותו בעדשה, רגע שלא יחזור.

כך גם שיריה של דיקלה יובל, לכידת רגעים קטנים, רגעים שלוכדים אותם ומעבירים אותם דרך מסננת המילים והתוצאה היא שירים קצרים מאוד, כמעט הייקו, כמעט שירי זן אבל ללא המבנה המוכר של הסוגה אלא פשוט שירה קצרה, כמו רפרוף של פרפר, כמו זכרון חולף.

זה יכול להיות מהתבוננות עצמית על קמט מול המראה באמבטיה או מלמול תפילה או התבוננות רגעית בפועלים במרחב העירוני, ציפור חולפת בפארק או ריח הכעך.
לכל דבר יש נקודת מבט והיא חלק מאיתנו ודיקלה יובל עושה את זה בחוכמה, רגישות ומנקודת מבטה שהוא שלה והוא מיוחד וקסום ויצירתי וזה ספר שנורא נעים לדפדף בו, לקרוא את השירים ולעצור לרגע ולהתבונן המרחב שלנו ולקלוט את הדברים שלפעמים נראים לנו מובנים מאליהם אבל הם רגעים חולפים שלא יחזרו.
הרגעים החולפים של דיקלה יובל הם לא בהכרח הרגעים החולפים שלי אבל הם כן רגעים חולפים מוכרים כי הם חלק מהמרחב שכולנו מכירים השאלה היא במה אנחנו בוחרים להתבונן.

"מדליון אישה חלוד
נפלט אל החוף
מתפורר לרגלי"

"קו סלעים דק
בין צרפתית לרוסית
חוף יפו בת־ים"

"בין תקתוק השעון
לפעימות הלב
יושבת"

מומלץ לקרוא.

מלחמה גרעינית, תרחיש אפשרי / אנני ג'ייקובסן
הוצאת כנרת זמורה
332 עמודים

אני חושב שבעידן שאנחנו חיים בו שום דבר כבר לא יפתיע אותנו אבל ספר מהסוג הזה מתאר תרחיש מפחיד במיוחד ולקרוא בו עורר בי צמרמורת

אנני ג'ייקובסן היא עיתונאית חוקרת שעוסקת בעבודתה בתחומי הצבא, בטחון, לוחמה ועוד… ובספר הזה בעצם לוקחת אותנו המחברת למסע של תרחיש אפשרי ולא בדיוני בכלל שכן כל מה שהיא מתארת קיים ויכול להתרחש.
האם הוא יתרחש? אנחנו צריכים לקוות שלא שכן אם אירוע כמו שהיא מתארת יתרחש זוהי סופה של האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה ואולי גם סופה של הפלנטה.

הספר מתאר סיטואציה אפשרית בה צפון קוריאה מתחילה מלחמה גרעינית עם ארצות הברית שכמובן תגיב אבל זה לא יסתיים רק בזה שכן מלחמה גרעינית תמיט אסון קולוסאלי על העולם.
וכאן מתחיל מסע של דקה אחרי דקה במשך 72 דקות שבהם כל החלטה היא קריטית, ואנחנו הקוראים עוקבים במתח אחרי כל התרחשות, כל החלטה וזה מרתק, מסעיר ומפחיד עד מאוד.

במלחמה כזו אין מנצחים, יש מפסידה אחת, האנושות כולה. ג'ייקובסן לא רק מתארת את המלחמה שתתרחש אלא גם את תוצאותיה, היא מתארת בצורה מצמררת מה קורה באיזורים שבהם נופלת פצצה בעוצמה כזו שכן הפצצות שיש היום עוצמתיות בהרבה מהפצצות שנחתו על הירושימה ונגסאקי, והתיאורים המצמררים של נפילת הפצצה הזו לא אביא בסקירה זו שכן הן ארוכות וקשות מדי ואת זה תקראו בעצמכם אבל המחשבה על ההרס, האסון והמוות שהיא מביאה שלא לדבר על ההשלכות האקולוגיות לעתיד האיזורים בהם היא נופלת מפחידה עד מאוד.

די מדהים הידע בספר הזה, לקרוא על היכולות הגרעיניות של המדינות השונות שמחזיקות בנשק גרעיני ועל התפתחות הטכנולוגיה של הנשק הזה לאורך השנים עד לארסנל שיש היום למדינות מסוימות הוא מדהים.
המחברת לוקחת אותנו לא רק לתרחיש האפוקליפטי שלה אלא גם להסטוריה של התפתחות הטכנולוגיה של הנשק הזה וזה מרתק מאוד.

זהו ספר שנעשה בו מחקר רציני מאוד, מקיף מאוד עם ראיונות רבים ומקורות רבים והוא לא בדיוני, כל מה שכתוב כאן קיים ויכול להתרחש, ויכול להתרחש בכזו מהירות מפחידה שצריכה לעורר דאגה בכל אחד מאיתנו.

ספר מרתק במיוחד.

אושר / אמינטה פורנה
ספריית רות
361 עמודים
מאנגלית: דפנה רוזנבליט

אושר הוא סיפור אהבה רגיש, עדין ורב משמעויות שחלקן נסתרות וחלקן גלויות והוא נכתב בידי סופרת שזהו הספר הראשון שלה שתורגם לעברית ואני מאוד סקרן לקרוא עוד ממנה שכן הספר הזה חדר אלי ביכולת שלו לחבר אותי לעלילה ולדמויות שמראות שגם בשוני הכי גדול יש מכנה משותף וחיבור לא צפוי.

אמינטה פורנה הסופרת היא בעצמה דמות מאוד מעניינת עם סיפור חיים מאוד מיוחד וטרגי במובן מסוים.
נולדה בסקוטלנד לאב מסיירה ליאון ואם סקוטית ובשלב מסוים עברה להתגורר בסיירה לאון, אביה שהיה מעורב בפוליטיקה המקומית והתפטר נכלא בהמשך והוצא להורג כשהיתה בת 11.
הספר הזה אמנם עוסק במפגש מקרי בין שני דמויות שונות זו שמוצאות את החיבור אבל הנושאים שמקיפים אותו הם נושאים שהם חלק בלתי נפרד מחייה של הסופרת ומסיפורה האישי כך לפי הבנתי שכן הוא עוסק בנושאים כמו הגירה, סכסוכים באיזורי מלחמה ונושאים נוספים שאפשר לחבר אותם לביוגרפיה האישית של הסופרת וכשמבינים את זה הספר אף הופך למעניין הרבה יותר.

הספר מתחיל במפגש מקרי בין 2 זרים על גשר ווטרלו אטילה הוא פסיכיאטר מגאנה שמתמחה בהפרעות פוסט טראומה של ניצולים מאזורי מלחמה, בעבודתו הוא נתקל באנשים רבים באיזורי סכסוך מתמשך ומטפל בהם והוא מגיע ללונדון להשתתף בכנס אבל גם לחפש את אמה קרובת משפחה שבורחת מרשויות ההגירה ואת בנה שגם הוא נעלם.
ויש לנו את ג'יין, ביולוגית אמריקאית שעוסקת במחקר של חיות בר במרחב האורבני והיא כאן כדי לחקור את הרגלי המחיה וההתרבות של השועלים שחיים בתוך לונדון.
החיבור בין ג'יין לאטילה עוזר אחד לשניה והם מוצאים תמיכה הדדית במצוקות שלהם ובחיפוש האישי שלהם אחר המשמעות לשמה הם כאן אבל הנושאים שהספר עוסק בהם כגון הגירה, בדידות, חיפוש אחר המרחב המתאים לנו, אחר האושר, אחר המקום שיתן לנו בטחון, אהבה.
נראה שיש לא מעט דמיון בין השועלים הבודדים במרחב העירוני שאני תמיד שואל את עצמי מי פלש למרחב של מי, אנחנו למרחב של החיות או הם לשלנו?
השועלים אינם במקום הטבעי שלהם והם מחפשים את עצמם ומנסים לייצר מרחב בטוח עבורם במקום שזר להם, לא שונה בהרבה ממהגרים מאפריקה שבאים ללונדון .

לא שונה בהרבה מאטילה וג'יין שבעצמם עוסקים בחיפוש אחר קרבה ובטחון תוך כדי העיסוק שלשמו הם באו ללונדון אבל החיבור ביניהם גם יוצק משמעות עבורם.
ספר נפלא שמאיר עבור הקורא את האורבניות של לונדון באור קצת אחר.

כרגיל ההוצאה הנהדרת הזו בוחרת ספרים בפינצטה ומעניקה לקורא חוויית קריאה מעניינת ומעוררת מחשבה עם ספרות טובה ועמוקה.
מומלץ מאוד.

מחשבות על קולנוע / קוונטין טרנטינו
הוצאת תכלת
352 עמודים
מאנגלית: קטיה בנוביץ

כמה תענוג לקרוא על קולנוע מאדם שבאמת ובתמים אוהב קולנוע, בא לקולנוע מתשוקה ולא מאיזו נקודת מבט אקדמאית, יבשה וטכנית.

כשאנחנו קוראים את טרנטינו כותב על קולנוע התחושה היא שהוא מדבר איתנו, שזה שיח עם הקורא, הכתיבה היא בגובה העיניים, התיאורים הם בשיח פנים אל מול פנים, ממש כמו חבר שיושב מולך והתוצאה היא פשוט ספר שמתקשר עם הקורא.

זו לא ספרות עיון על קולנוע, זה ספר נטול ז'אנר וזה מה שאהבתי בו, טרנטינו זורק אותנו לעולמו הפנימי ולהשראות שליוו אותו בתחילת דרכו ובהמשך דרכו.
צריך לזכור שכבר כמה שנים טרנטינו חי כאן ממש בינינו, לפעמים יש תחושה שבמידה רבה הוא מייצג אותנו בעולם, מבין אותנו והחיבור שלנו אל הבמאי האדיר הזה, היצירתי הזה שונה מאנשי קולנוע אחרים, כך אני רואה זאת.

הספר נע בין ממואר של טרנטינו שמספר על חוויותיו באולם הקולנוע יחד עם אימו ואביו החורג, ממואר שמתלווה לפרקים השונים ודרכו אנחנו חווים את מה שטרנטינו ראה, צפה, חווה מנקודת מבטו וחלק אחר בספר ממש בא לקחת אותנו אל נקודות ההשראה שלו אל הדמויות שליוו אותו, צ'ארלס ברונסון, הארי המזוהם, רוברט דה נירו, סילבסטר סטאלונה ועוד רבים וטובים ונראה שטרנטינו קשור אליהם, מוקיר להם תודה על הדרך שהם התוו לו, על ההשראה ועוד.

טרנטינו כמעט שלא מתייחס לסרטיו, הספר הזה לא עוסק בסרטים שלו בכלל, הוא עוסק בתחנות בחייו, בסרטים שזכורים לו, בסצנות שחרוטות במוחו ובחוויות שהפכו אותו מצופה הדוק לקולנוען יצירתי ומופרע.

מחשבות על קולנוע זה ספר נהדר של אדם שיודע לכתוב ויודע לתקשר עם הקורא ועם הצופה באותה המידה.
מומלץ מאוד.

הים / מתאו גאולה, ג'וליה פסוונטו
הוצאת שוקן
תרגום: מאיה שוהם פלאי

המארז המרשים הזה הוא באמת נפלא, אני מודה שאת הפאזל לא הרכבתי, את זה אני משאיר לילד בר המזל שיקבל את זה ממני והוא יספר לי איך זה יצא אבל כשפתחתי את המארז וראיתי את השילוב של חלקי הפאזל הענקי עם הספר היפייפה והמעשיר הזה חשבתי לעצמי שהשילוב הזה בין קריאה בספר לבין הפעלה כגון פאזל עובד נפלא ביחד.

אבל אתייחס לספר שהוא אמנם דק יחסית אבל הוא בעיני חשוב לא פחות מהפאזל הענקי.
הספר מסביר בצורה מקסימה לילדים על הים ועל העושר שבו, הוא מפרט על כל האוקיאנוסים ועל החיים בהם, על החיים המעמקי הים ועל החיים בשוניות ונותן מידע מרתק שמלווה באיורים עשירים ומעניינים ובהמון יופי ויזואלי.

ילדים יהנו גם מספר מעשיר שמלמד אותם על הים וגם מפעילות משפחתית כיפית ומהנה של הרכבת פאזלים.

בעיני מדובר בחבילה נפלאה של פעילות משפחתית עם ההורים, למידה וקריאה.
מאוד אהבתי.

מוכר הספרים מפירנצה / רוס קינג
הוצאת שוקן
464 עמודים
מאנגלית: עמנואל לוטם

איזה תענוג היה לשקוע לתוך הספר הזה של רוס קינג וללמוד ממנו לא רק על התקופה ההיא ברנסנס אלא בכלל על הדרך שבה התפתחה תעשיית הספרים והנייר באותה התקופה.

רוס קינג הוא מומחה ידוע לתקופה ההיא והוציא תחת ידיו כמה ספרים עיוניים, ביוגרפים שעוסקים בתקופה ההיא באומנות, באדריכלות ועוד ועוד והפעם הוא לוקח אותנו לעולם העשיר של הפקת והפצת הספרים ובתוך זה ישנה גם מיני ביוגרפיה של אדם בשם וספסיאנו דה ביסטיצ'י.

וספסיאנו התחיל את עבודתו עם ספרים כבר בגיל 11 בשנת 1433 כעוזר בחנות ספרים ועלה אט אט במעמד שלו ובכישוריו.
יכולותיו לקשור קשרים קנו לו מעמד רב והוא אפך לשם דבר בתחום ודרכו ודרך עבודתו בתחוםפ מכירות הספרים והספרים שהוא הפיץ אנחנו למדים על איך עבדה תעשיית הספרים באותה התקופה, איך עבדה ההפצה שלהם, אך עבדו בצורה סיזיפית על כל ספר ועל כל העתק בתקופה שלפני הגעת המצאת הדפוס של גוטנברג.

וכאן גם נכנסת לתמונה המצאת הדפוס של גוטנברג ושינתה את עולם הפצת הספרים.
פירנצה נכנסה לעולם הזה באיחור משמעותי בעיקר בגלל המושל לורנצו דה מדיצ'י אך אי אפשר היה לעצור המצאה כזו מלחדור לכל מקום.

דרך הסיפור הנהדר הזה אנחנו מקבלים שיעור הסטורי מרתק שכתוב לעילא ולעילא ומעניין בצורה בלתי רגילה. גם על הרנסנס, גם על אורך החיים בפירנצה, גם על הפוליטיקה הפנימית שם והדמויות הרבות שחיו בתקופה, גם על תהליך הפקת הנייר והקלף וההסטוריה של תחילת מהפיכת הדפוס וכמובן על חייו של וספסיאנו.
לכל אלו היה מקום בספר העבה הזה והמיוחד שכתוב בצורה כל כך מעניינת ועשירה אבל גם נקרא לאט ובחלקים.

התענגתי לצלול לתוכו ולהנות ממנו ובעיקר ללמוד ממנו שכן רוס קינג מביא לנו את סיפורה של תקופה ונותן לנו הצצה לתחומים רבים שמתחברים יחד לפאזל אחד שלם.

מומלץ מאוד.

תנחומים לאמי / אסף רוט
ספרית פועלים
149 עמודים

הספר הוא בסוגת רומן המכתבים ואכן יש בו מן הסגנון הזה שכן הוא בן שפונה לאמו וכותב לה, מסביר לה על החלטותיו וארחיב על זה עוד מעט אבל בעיני זהו לא רומן מכתבים מהסוג שאנחנו מכירים אלא יותר סדרת מונולוגים ארוכה ומרגשת, נוקבת וכואבת של בריחה, נטישה ונסיון למצוא זהות מחודשת.

יחסים בין הילד לאמו בספר הם יחסים מורכבים, יחסים של דחיה וכמיהה לאהבה, כמיהה ליחס ואולי ההבנה שזה כבר לא יקרה ולכן בנימין, הילד שכותב את המכתב מחליט לנטוש, לנסוע לנסות להיות מי שהוא ולקבל את עצמו קודם כל.

בנימין הבן הצעיר הרגיש תמיד דחוי לעומת הבן הבכור, החייל, הגברי, מגשים את כל ההווייה הישראלית והולך לכאורה בדרך הנכונה, מסלול קבע בצבא.
לעומתו בנימין, כל כך שונה, הומו, מרגיש שונה, מרגיש דחוי לעומת אחיו ובמונולוגים האלו, בסדרת המכתבים הזו הוא מסביר לאמא למה הוא נטש, למה בנוסף לאובדן של אחיו הבכור אמא שלו הולכת לקראת אובדן נוסף, שלו, נוטש לפריז, גם לא הגיע ללוויה.

בדרך הוא חוזר לילדות לשורשים של מערכת היחסים העכורה הזו שכואבת לו כל כך.
הספר מציג לנו עוד סוג של אובדן, אובדן של נטישה מבחירה וחיפוש עצמי, זהות, רגש, הורות.

בנימין שבא ממשפחה מרוקאית, מזרחית שבה דמות הגבר יש לה משמעות מציג לנו שיש עוד צדדים, מציג את הדמות הדחויה והשונה ומחפש את שורשיו בפריז, את שורשי אימו, את המסורת ועדיין את זהותו האישית הייחודית לו וההתמודדות עם החלטתו לנתק קשר.

בימים קשים של אובדן וסקירה זו שנכתבה בערב יום הזכרון זו עוד דרך להסתכל על אבל, שכול וכאב, על נטישה שהיא לא מוות פיזי אבל כן במובן מסוים מוות רוחני.

כתיבה יפה ופואטית, גבוהה ולא מתחנפת וזו אחת הסיבות שאהבתי את הספר הנהדר הזה.

אזהרת שוליים / עירן הלפרין
כנרת זמורה הוצאה לאור
315 עמודים

לא חייבים לקרוא את הספר כדי להבין שעם ישראל מושך לשוליים ולקיצון והתוצאה היא שנאה יוקדת בין מחנות ללא שום איזון. צריך פשוט לחיות כאן ולהכנס לרשתות החברתיות וזה ברור לכולם. השאלה היא למה? למה זה קורה? למה אנחנו בתהליך עמוק של פירוק פנימי, פירוק שמוביל להרס החברה הישראלית ובסופו של דבר התוצאה היא הרס חברתי חסר תקדים שמוביל למשברים חברתיים, חוסר יכולת או רצון להבין את הצד השני, החלשות בלכידות החברתית שמובילה גם למשברים בסמל הכי גדול ללכידות החברתית שהיא כמובן הצבא.

עירן הלפרין הוא חוקר ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית והמייסד של מכון אקורד, שהוא מכון מחקר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, איש רב ידע בתחום שעוסק בבסיס הפסיכולוגי של סכסוכים חברתיים ופוליטיים והספר הזה הוא ספר מעניין וחשוב שכן בוא נותן לנו את הבסיס להבנה מה קורה כאן בעצם ומה אפשר גם לעשות? שזה לא פחות חשוב.

מה בעצם מוביל לשנאה הגדולה בחברה הישראלית? השנאה היא הבסיס להכל, הוא קשור לתהליכי עבר, למחנאות ולתחושת שייכול למחנה והרצון להיות חלק מקבוצה ונראה שבחלק הראשון של הספר הלפרין מדבר על שורשי השנאה ומחדד לנו את הראיה בנושא, מה היביל לשנאה כה חזקה שמשפיעה על איך אנחנו מתנהגים ואיך אנחנו מתבטאים כלפי אנשים שחושבים שונה מאיתנו.

הספר עזר לי להבין את תחושות השנאה והקיטוב הרב שיש כאן אך גם נותן לי תקווה שאפשר להגיע למקום טוב יותר דרך המרכז, דרך האיזון, דרך ההבנה שיש לנו רב המשותף מן המפלג ואלו הקולות שצריכים לתת את הטון.
הספר נכתב לפני ה7.10 אך עירן גם מתייחס בתחילתו לאותה שבת שחורה ואני כמי שחי פה רואה לצערי איך אירועי השבת ההיא רק הקצינו את השנאה אחד כלפי השני.

לא יצאתי מאוד מעודד מהספר, אני מודה.
לתחושתי הקיטוב עמוק מדי והשנאה עמוקה מדי ואני מרגיש את זה בשני צידי המפה.
אבל יש דרכים לגשר ויש דרכים ליצור וזה כשמנהיגים ואני לא מדבר על מנהיגים פוליטיים אלא על מנהיגות חברתית שבאה מהשטח יושבת ומדברת.
זה מה שאני למשל עושה במכון מנדל כשאני נפגש עם עמיתי, רובם אנשים שונים ממני ואנחנו מדברים ופותחים פתח לשיח ודיאלוג.
האם זה משפיע על הקצוות? בוודאי שיכול להשפיע אבל התהליך ארוך מדי ועמוק מדי.

ספר חשוב מאוד.