מרחב זמן שאבד / מיכל פרי
הוצאת כתב
141 עמודים

יש לי חיבה למשוררים שהם גם אמנים פלסטיים. תמיד טענתי ששירה זה ציור במילים, היכולת לתמצת לכדי שורות בודדות עולם לם של תחושות ורגשות.

הספר הזה של מיכל פרי שהוא בעיני ספר שירה רגיש להפליא ונוגע להפליא משלב את שניהם.
בין השאר מופיע כאן ציור של משה גרשוני עם הטקסט שמצמרר "לא אבא ולא אמא" ומעבר לציור הזה יש עוד ציורים נהדרים של המשוררת שמתארת אביה, פעם אחת יושב לבשו על מיטה ופעם אחרת עם המשוררת.
והכריכה, כל אלגנטית ויפה, איור מינימליסטי של פרפר מלא בצבע ודמות נשית בקווים מהוססים וילדיים מניפה ידיים והחיבור הזה הוא מיוחד והמינימליזם הזה בכריכה דווקא מאזן את העושר הטקסטואלי שמדבר על זמן שלא יחזור.

הספר עוסק במרחבי הזמן האישי והאינטימי של המשוררת, וברגעים שצריך לנצור ולזכור ולא לאבד אותם במרחבים גם אם פיזית מה חשוב לא נוכח הוא כן נוכח בתודעה שלנו ובזכרון.
וזו המשפחתיות, הפרידה מההורים, זקנה, שכחה, תחושה של אובדן קיומי ומוחשי.

עולם הדימויים של מיכל פרי בשיריה עשיר, הוא מחובר לטבע ולסובב אותו והכאב והגעגועי ניכרים בכל שיר ושיר.

מאוד אהבתי את הספר הזה. ספר שתענוג לשקוע בו, להתמסר אליו ולקרוא אותו בטעימות קטנות.

..חוּטֵי בָּשָׂר קְשׁוּרִים בִּי,
זוֹ דְּמוּת הַשִּׁגָּעוֹן הַנּוֹכֵחַ בַּכֹּל.

הַמַּמָּשׁוּת, נִדְבָּךְ וְעוֹד נִדְבָּךְ מִסְתַּלֶּקֶת.

יַלְדָּה גּוּפָהּ שַׁבְרִירִי עֲטוּפָה מַרְבַד עֲנָנִים,
קְשׁוּרָה בְּכַבְלֵי-זְמַן אֶל עוֹלָם נְטוּל רַחֲמִים.

עַנְנֵי נְחֹשֶׁת שָׁטִים בִּשְׁמֵי תְּכֵלֶת.
מִטְרֵי אֵשׁ וְגָפְרִית נִתָּזִים מֵאֵינְסְפוֹר מְכוֹנוֹת מִלְחָמָה.

שְׁתִיקַת מֵתִים מְנַעְנַעַת אֶת הֶעָלִים.

יַלְדָּה צוֹחֶקֶת, מְשַׂחֶקֶת בְּתוֹךְ אֵפֶר.

עֶגְלַת תִּינוֹקוֹת מִדַּרְדֶּרֶת בְּמוֹרַד הָרְחוֹב.
תִּינֹקֶת נְטוּשָׁה בַּעֲרִיסַת מוֹתָהּ.

אֲנִי רוֹאָה נַעֲרָה הוֹלֶכֶת בִּשְׂדוֹת עָפָר,
כֻּתֹּנֶת דַּקִּיקָה לְעוֹרָהּ,
מְלַקֶּטֶת פְּרָחִים אֶל חֵיקָהּ.

אֲנִי רוֹאָה נַעֲרָה מְשִׂיחָה אַהֲבָה,
עֵינֶיהָ אוֹסְפוֹת בְּכִי טִפָּה טִפָּה.

…לְעוֹלָם לֹא אָקִיץ מֵהַחֲלוֹם

הוּא רַק יִתְפּוֹגֵג לַחֲלוֹם נוֹסָף,
לְעָנָן חֲסַר מַמָּשׁוּת

הַמַּעֲנִיק תְּחוּשַׁת מוּצָקוּת,

כְּמוֹ אוֹתָם גַּלֵּי יָרֹק צְפוּפִים
בִּפְרִיחַת אָבִיב.”

בהמתנה למעצר באישון לילה / טאהיר חמוט איזגיל
הוצאת שוקן
224 עמודים
מאנגלית: אורה דנקנר

לצערי לא מספיק הכרתי את סיפורם של האויגורים, זה לא נושא שחקרתי מספיק או התעניינתי בו מספיק והספר הזה בהחלט האיר את עיני לסיפור שלהם ולמאבק שלהם אל מול הממשלה הסינית.

האויגורים הם עם טורקי שרובו נמצא במחוז שינג'יאנג בצפון מערב סין ורובם מוסלמים סונים וההסטוריה שלהם די מרתקת.

הספר הזה בא לספר את סיפורם של האויגורים בעשורים האחרונים וההתעמרות הקשה שהם עוברים תחת שלטון סין בין השאר באמצעות בירוקרטיה נוקשה, מאסרים ללא משפט, מעקבים, מחנות לחינוך מחדש ועוד ועוד.

אנחנו לומדים על מה שעבר על העם האויגורי דרך עיניו של המחבר, טאהיר חמוט איזגיל שנאסר ונכלא, היה במחנה לחינוך מחדש ומשפחתו סבלה גם היא ודרל סיפורו אנחנו לומדים היטב מה שעבר על משפחתו ואנשים בסביבתו וגם עליו.
הספר עוקב צעד אחר צעד בטלטלות שהוא עבר עד שלבסוף הוא הצליח לעזוב והיום הוא חי בוושינגטון.

טאהיר מספר בצורה מאוד חדה ולא מתחנפת על הדיכוי של עמו ועל הדרך בה הממשלה הסינית מתעמרת בהם, על המעקבים, החיים בפחד ובאי הוודאות, חברים שנעלמים ומשפחה תחת טרור שלטוני, הגבלות וקשיים.

ספר זה מתאר היטב איך אומה שדורשת בדלנות ועצמאות סובלת עקב כך מממשלה חסרת רחמים ושלטון אכזר.
זה לא ספר קל לקריאה והתיאורים מדכאים למדי ועדיין מדובר בספר חשוב ומעניין שנותן זרקור לעם אומלל וסובל.

כדאי לקרוא את ההקדמה המרתקת של ג'ושוע ל' פרידמן, המתרגם לאנגלית של הספר שמכיר את העם האויגורי ואת המחבר.

בתוך הספר משובצים שיריו של המחבר שידוע בקרב עמו כמשורר חשוב ועכשיו כשהוא בארצות הברית הספר שלו והמסר שלו חשובים וראויים לקריאה.

הספר של פאקינג רובי כצנשטיין מפתח תקווה / דודי סלומון
הוצאת קינמון
238 עמודים

מעולם לא הייתי בטיול הגדול, הלכתי ישר ללמוד, אז קשה לי לקרוא ספר כזה מנקודת מבט של תרמילאי.
אני גם גר בפתח תקווה אז אני יכול לקרוא את הספר מנקודת מבט של פתח תקוואי.
מה שבעצם אני רוצה לומר שממש נהניתי מהספר הזה והייתי קצת עצוב בו זמנית.
מצד אחד מדובר בספר נהדר, זורם, כיפי, יש בו הומור משובח וכתיבה חכמה שלאט לאט מצליחה להביא אותך לנקודה שהמחבר רוצה שתגיע אליה.
אז באמת מדובר בספר נהדר.
מצד שני הוא מעציב ומדכא כי הוא שובר איזו מן אוטופיה של מציאות חילופית טובה יותר, מרעננת יותר שבו מטיילים חוזרים עם פנים זוהרות ומספרים לכל מי שרוצה לשמוע איך הטיול הגדול ניקה להם את הראש.

הכתיבה של דודי סלמון, תיאור הטיול שלו שמתחיל בקצב גבוה ולוקח אותנו לאורך כל המזרח הרחוק, מהודו, נפאל, סרי לנקה, תאילנד ועוד והמסע הזה הוא כיפי ומעציב ומשמח ומרגש ובסופו של דבר אנחנו מגלים את החלום והתנפצותו.
בסופו של דבר אנחנו חוזרים למציאות שהיינו בה, לראות שכלום לא באמת השתנה לא בו כאדם ולא בעולם שסובב אותו.
התחושה היא שאתה ממצה מהר מאוד את החוויה ומכאן אתה מגלה שהכל זו מן אשליה אחת גדולה.

אני נתקלתי בלא מעט ספרים מאוד בינוניים שנכתבו על הטיול הגדול ועל חוויות. חלק מהן הפכו לרבי מכר אבל הכתיבה נשארה במקום מאוד שטחי ולא מרגש או לא מעניק לקורא איזה חומר למחשבה.
כאן זה כן מתרחש, אותו חומר למחשבה, אותו ערך מוסף שאני מחפש בספרים כאלו.

אני רוצה לפרגן לכריכת הספר שהיא פשוט נפלאה וכל כך מרעננת.
הכריכה הצהובה החזקה, האיורים והטיפוגרפיה הופך את הספר הזה לכיף אחד גדול ולבולטות על מדף הספרים וכריכה כזו גורמת לך לרצות לקטוף את הספר מהמדף ולדפדף בו. בין מאוד כריכות מרדימות, משעממות וגנריות זו קופץ לעין כמו ממתק מרענן.

ספר נהדר.

נקסוס / יובל נח הררי
הוצאת דביר
395 עמודים

אני קצת אמביוולנטי ליובל נח הררי, מצד אחד הוא אחד ההסטוריונים הפופולרים בעולם והספרים שלו נחטפים ונמכרים כמו לחמניות וכשהוא מדבר על העבר ועל תהליכים התפתחותיים בתולדות האנושות זה די מעניין כי זה נותן לנו מידע אובייקטיבי ומעשיר אותנו ואת זה הוא יודע להעביר מצוין כי הוא עשיר בידע וזה קורה גם כאן בספר הנוכחי.
כל החלק שמתאר את תולדות המידע הוא סופר מעניין ואנחנו עוברים עם הררי מסע מרתק שמתאר לנו איך המידע נוצר, איך הוא התפתח ואיך האדם למד לנצח את דרך העברת המידה בדרכים שונות.

כמובן שמידע יש לו קטע שהוא יכול להיות שגוי ולייצר לנו סיפורים שהם לא נכונים והם מוטעים והמידע משתבש עם השנים במיוחד כאשר הוא עובר מפה לאוזןואנחנו עוברים לאט לאט למידע גדול יותר שעובר דרך הדפוס ומשוכפל לכמויות גדולות יותר של אנשים וכך יותר ויותר אנשים קוראים משכילים ומעבירים את המידע הלאה.

האם אנחנו יכולים לסמוך על המידע? האם המידע מצהיר על אמת אובייקטיבית? זו שאלה משמעותית גם בספר וצריך להבדיל בין העברת מידע לבין האמיתות שלה כמו בסיפורי התנך למשל שהמידע עובר אבל האם הוא אמת? זו פרשנות ולא עובדה.

האדם ניצל את היכולת להעביר מידע כדי לייצר מניפולציות ולהשפיע על אנשים והדת ניצלה את זה וזה נושא מעניין שעולה בספר על הדרך בה משטרים ניצלו את השליטה במידע.

בקטע הזה בו הררי מדבר על ההסטוריה של העברת המידע ועל הדרך בה היא עברה מניפולציה על ידי משטרים טוטליטרים ולא רק זה מעניין.

אבל הבעיה שלי עם הררי ועם הספר הזה זה שהררי לא בא ממקום אובייקטיבי ולמעשה לאט לאט הוא עובר תהליך אבולוציוני אישי מהסטוריון לעתידן.
הררי בא להזהיר אותנו ממה שעתיד לבוא, מסכנות ההשפעה של הבינה המלאכותית בעידן הרשתות החברתיות על העברת המידע וכאן זה כבר לא ניתוח הסטוריוני של מידע חדש לקורא אלא שיח על מה שיכול לקרות ודיעה אישית שלו לגבי זה ואני חושב שבספר כזה יש לזה פחות מקום.
העולם מתפתח ומשתנה, וחלק מזה זה גם הדרך בה אנחנו צורכים מידע ולומדים לעכל אותו.
לאדם הקטן אין שליטה והוא לא יודע מה יקרה בעוד חמש שנים.

אני פחות אוהב את האבולוציה הזו של הררי ופחות אוהב את הגישה הזו של בוא נזהיר את האנושות מפני מה שעתיד לבוא.
אם הייתי רוצה לקרוא ספר על עתידנות זה משהו אחד אבל אני פחות אוהב הפחדות או אזהרות מפני משהו שאין להו באמת שליטה עליו.

אפשר לסכם את זה כך.
זהו ספר מאוד מעניין והררי יודע לכתוב ויודע להעביר את מה שהוא רוצה ואם היה מתייחס לבינה המלאכותית כעוד שלב באבולוציה המידענית מבלי לייצר איזו תחושת הפחדה לגבי העתיד הייתי שלם יותר עם הספר.
מעבר לכך בהחלט כדאי לקרוא אותו

הנאום הריק / מריו לבררו
הוצאת תשע נשמות
172 עמודים
מספרדית: ארז וולק

מריו לבררו הוא לטעמי סופר לא מספיק מוערך כאן, הספר הזה היה צריך לקבל הרבה יותר מקום ממה שהוא קיבל אבל אני חושב שיש משהו בכתיבה שלו שהיא כמעט נסיונית, משהו שקשה לעכל. זו כתיבה שהיא זרם תודעה שמתחיל ביומן אישי, כאילו הספר הזה לא היה אמור להכתב בצורה שהוא נכתב ומשהו קרה, משהו יצא מתוך משהו ונוצר טקסט מאוד מאוד ייחודי.

אשפר אולי להתבונן על הספר הזה כמעט כמו על כתיבה אינטואיטיבית, המילים נכתבות מהבטן ויוצאות החוצה את הנייר ומשם כבר אנחנו נחשפים לעולם פנימי שלם של המחבר אבל איך זה מתחיל בכלל?

זה מתחיל מסדרת תרגילים גרפולוגים שמטרתם לשפר דרך התרגול היבטים בחייו, את כתיבתו, חיוניותו ועוד.
מה שמתחיל כתיעוד תרגילי כתיבה יבשים למדי הופך לאט לאט לעולם שלם של דימויים ומחשבות של הסופר והכל עולה על הדף, הכל מתערבב ללא איזה קו קוהרנטי מנחה וזה מרתק להישחף לעולם פנימי כה עשיר של סופר שנמצא במן מצב של מחשבות קיומיות, שגרות יומיומיות, הכלב המשפחתי, מערכת היחסים עם אשתו.

פתאום לשעמום יש עומק, פתאום השעמום מייצר חוויה טקסטואלית ומתוכה אנחנו מייצרים משמעות, ומתוך התרגילים האלו אנחנו נפתחים למיהו מריו לבררו, מה עובר לו בראש, מה מעסיק אותו ומהו הקיום עבורו.

מריו לבררו מוכיח לנו בטקסט הנסיוני והמיוחד הזה כמה מרחבים יש בריק, בכלום, וכמה הכתיבה היא מקום שאין לו גבולות ואפשר לייצר חוויות מרתקות של הבנת נפש האדם דרך כתיבה לא מתוכננת שפשוט יוצאת מתוך משהו אחר.

ספר מאוד אחר, מאוד מיוחד ואני מאוד נהניתי ממנו, הוא זרם לי באופן מיוחד, דווקא מתוך זרם התודעה הזה והכתיבה הכמעט אינטואיטיבית הרגשתי מחובר לסופר.
זה ספר ששווה לחזור אליו.

זמן מיד שנייה (קצו של האדם האדום)/ סבטלנה אלכסייביץ'
ספרית פועלים
471 עמודים
מרוסית: פולינה ברוקמן

חיכיתי להגיע לספר הזה הרבה זמן, זה הספר הראשון שיוצא לי לקרוא של זוכת פרס נובל לספרות , הבלארוסית סבטלנה אלכסייביץ וכל הספר הרגשתי שאני בחווית קריאה יוצאת דופן.
סבטלנה אלכסייביץ' היא הרבה יותר מסופרת, היא מתעדת, זה ז'אנר דוקומנטרי של ספרות שבו כמעט אין לה התערבות, מלבד פה ושם הערות שלה הבמה כולה של האנשים אותם היא מקליטה ומתעדת את סיפוריהם.
התוצאה היא ספר אותנטי בצורה בלתי רגילה, תחושה שאתה יושב וצופה בתיעוד מסעיר של עולם הולך ונעלם דרך המילים, דרך האנשים שאת סיפוריהם היא בוחרת בקפידה.

הספר הזה, הדרך בה היא מתעדת והסיפורים האלו, הסגנון הספרותי הייחודי כל כך הוא בין השאר מה שהביא לה את פרס נובל לספרות המוצדק כל כך.

התחושה שעולה מהספר היא מלנכולית, הסיפורים, המרואיינים מציגים צער מכך שמה שהיתה ברית המועצות הגדולה הולכת ומתמוגגת אל מול עיניהם.
תחושה של כאב ותסכול.

הדמויות המתועדות בספר מספרים את סיפורם איך זה לחיות תחת משטר טוטאליטרי, משטר קומוניסטי ומשום מה התחושה היא גם ממה שעולה בספר המופתי הזה שאותם אנשים כל כך התרגלו לחיים האלו שהם מתקשים לרצות משהו אחר שאולי ייטיב עמם וזה אולי מסביר למה הרוסים מקבלים שוב מנהיגים כמו פוטין ששואף להחזיר את רוסיה לגדולתה כברית המועצות.

זה מזכיר לי אדם מבוגר שעובד באחת העבודות שלי, רוסי, איש צבא לשעבר בדרגה גבוהה בצבא האדום שהשיחות איתו מזכירות לי מאוד את האנשים המתועדים בספר של אלכסייביץ, אותה ערגה לעבר, אותו תיעוב של המערב, אותה תחושת געגוע לרוסיה הגדולה, הגאווה שנמחתה, מן תחושת ריקנות שעוטפת אותם.

זה דיסוננס כי מצד אחד מתוארים חיים קשים מאוד ומצד שני תחושת גאווה עצומה לרוסיה הגדולה וכאב עצום שכל זה נגמר.

איזה ספר נפלא, כזה שאפשר לחזור אליו מדי פעם ולקרוא בו שוב.
למרות העובי והכבדות שלו מדובר בספר מאוד חשוב, תיעוד מרתק של חברה שהשתנתה.
מרתק בתורה בלתי רגילה.

לכל דבר יש מקום / תמיר אסטרוגו
הוצאת קתרזיס
64 עמודים

האדום הזועק בכריכה של ספר השירה הזה סקרן אותי, משך אותי אליו. כשאני מתבונן על ספרי השירה שיש אצלי וצריך לבחור מה לקרוא לכריכה יש משמעות, משיכה, סקרנות, אמירה.
בדרך כלל אני מתייחס לכריכה כשאני כותב על ספרי שירה וכאן קצת נשארתי עם מחשבות למה הרקע המושפט והזועק הזה, מה המשמעות שלו.
בשירים לא מצאתי לזה פתרון ובדרך כלל אני מוצא הקשר אבל זה בהחלט משך אותי ובתחרות הגדולה על מדף הספרים מה שזועק מתוך הערימה הוא זה שאתה מושך ומסוקרן אליו.

זה ספר שירים מאוד מגוון, הוא עוסק בנושאים רבים ומהווה בעיני מן סוג של ספרים שבאים ואומרים לנו "בואו ותכירו את המשורר" בואו ותכירו מיהו ומהי האישיות שלו ומה הוא אוהב והספר הזה בהחלט מפגין את זה. ומה שמורגש לי מקריאת הספר זה שהמשורר מחובר מאוד לטבע, הוא חי ונושם את הטבע וזה משהו שמאוד מאפיין קיבוצניקים (כמוני) שחיו במטעים, בשדות, שהתעוררו לפני השמש למטעים ולשדות (במקרה שלי למכסחת הדשא).
אז הקיבוץ נוכח מאוד בספר הזה והשירים מבטאים איזה געגוע, זכרון, זכרון ילדות, זכרון מהצבא, זכרונות אהבה.
נראה שזכרונות הם חלק חשוב בספר אבל לא רק.
תמיר אסטרוג כותב שירים קצרים, בשפה פשוטה, שירה שכל אחד יכול להתחבר אליה והיא כנה מאוד וישירה ועכשוית וזה מגיע ויכול להגיע לכל אחד שרוצה להתרגש משירה פשוטה וכנה.
התחברתי אליו והוא מעניין ובהחלט כדאי לקרוא אותו.

בֵּיתִי שֶׁבְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ

מַשְׁאִיר מֵאָחוֹר צֵל אֳרָנִים

שֶׁתַּחְתָּיו רַקָּפוֹת צָצוֹת בֵּינוֹת

לִסְלָעִים 

וְעֵדֶר פָּרוֹת מְלַחֵךְ עֵשֶׂב.

כָּךְ אֲנִי צוֹפֶה בְּיָפְיוֹ

מִבֵּין שִׁבּוֹלֵי חִטָּה בִּשְׂדוֹת הָעֵמֶק

לְקוֹל  צְהָלוֹת סִיקְסָקִים

מִדְרַךְ נוֹף וּכְסוּת שֶׁלֶג בָּאֹפֶק.

יֵשׁ שֶׁאֲנִי רוֹאֶה בַּז דּוֹאֶה, מַשְׁקִיף מִמַּעַל,

כְּאוֹמֵר לִי: הַבֵּט, הִנֵּה גַּם

גַּגּוֹת אֲדֻמִּים סְפוּגֵי מִלְחָמוֹת וְעָמַל.

————-

עץ הקלמנטינות / תמיר אסטרוגו

עוֹד לֹא יוֹדֵעַ שֶׁפֵּרוֹתָיו

כְּבָר הֵחֵלּוּ לְחַשֵּׁב קִצָּם לְאָחוֹר.

זְבוּב פֵּרוֹת נָשַׁק לָהֶם.

יָמִים לֹא רַבִּים יַעַבְרוּ וְהֵם יִפְּלוּ

קְמוּלִים לְרַגְלָיו,

יִסָּפְגוּ לְאִטָּם לְתוֹךְ הָאֲדָמָה,

וּבִמְקוֹמָם יָצוּצוּ פְּרָחִים לְבָנִים,

מַדִּיפֵי נִיחוֹחַ עָתִיד חָדָשׁ

שֶׁנִּפְתַּח.

וְאַתָּה,

פְּרִי זִכְרוֹנְךָ אָפוּף צַעַר,

קוֹל עָמֹק הַנִּשָּׂא לְכִוּוּן אֶחָד,

הָרָחוֹק.

כל השטויות האלה / עז אל־דין שוכרי פישר
ידיעות ספרים
254 עמודים
מערבית: ברוריה הורביץ

מצרים היא מדינה שעברה הרבה מאוד שינויים במאה הנוכחית, שתי הפיכות שבאו דרך האזרחים ונסיון להשתחרר משלטון דיקטטורי ודתי, האביב הערבי ועדיין נראה שהמדינה הזו מקבלת כל פעם מחדש דיקטטור ששולט בה ומנהל אותה והיא תקועה בשמרנות הערבית ובחוסר היכולת להפתח למערביות.
כמו הרבה מדינות ערביות הדור הצעיר צמא למשהו אחר, שואף למשהו אחר והספר הזה משמיע קול מסוים דרך סיפור מרתק למדי של אותו דור.

עז אל־דין שוכרי פישר מקדיש את הספר בפתיחתו ללא מעט אנשים שנהרגו ונכלאו ונדרסו, לכאלה שכלואים עד היום ובתוך כל הכאב והתסכול יש את אותה שאיפה לחופש ולשלטון אחר.
זה ספר שלמרות המסרים החברתיים שבו הוא כתוב בהמון הומור וחן והיה תענוג לקרוא אותו ואת הסיפורים שבו.

הספר מספר על אמל, עורכת דין שהשתחררה מהכלא המצרי לאחר פעולות שעשתה נגד המשטר והיא מתכננת לעזוב את המדינה תוך יומיים.
אמל מתעוררת בוקר אחד לאחר שבילתה במסיבה כשלצידה נמצא עומר, נהג מונית שבילה איתה במסיבה.

האירוע המוזר והלא מתוכנן הזה בין שני הצעירים מביא אותם לספר אחד לשני את סיפורים האישי.
סיפורו של עומר הוא סיפור קורע לב על ילדות קשה ואב בכלא, על המאבקים הפוליטים וההתארגנות בכיכר תחריר, בעצרות המחאה האלימות ודרכו אנחנו לומדים על מצרים ששואפת לשינוי, שצעירים בה נעים בין תקווה לייאוש ומחפשים נחמה, נלחמים איפה שאפשר והסיפורים הם מרתקים, מעניינים ומאוד מרגשים ועצובים.

מערכת היחסים בין עורכת הדין לנהג המונית הצעיר בזמן שהם ביחד במיטה או מחוצה לה מייצרת דיאלוג מעניין בין שניהם ונעה בין הסיפורים של כל אחד לבין מערכת היחסים המינית, והאקראית הזו.

זהו ספר עם מסר חברתי נוקב על החברה הערבית והחברה המצרית וביקורת חריפה על השלטון.
מרתק מאוד.

שישיית אטלס / אוליבי בלייק
הוצאת כנרת זמורה
462 עמודים
מאנגלית: דפנה קאסל

אף פעם לא הבנתי מה הופך ספר לסנסציית טיקטוק, אני ביליתי תקופה בהאשטג של בוקטוק והמסקנה שלי זה בעיקר "מזל" ספר מסוים תופס והאחר פחות וזה עניין של האם הוא צובר צפיות או לייקים או מקבל במה אצל קוראים אחרים וכך מתגלגל לו העסק הזה.
ציינתי את העניין הזה כי הספר הזה הפך ל"סנסציית טיקטוק" כך כתוב בכריכה.

עכשיו נדבר על הספר, בעיני הוא מיועד בעיקר לבני נוער ולא סתם בני נוער עפים עליו בטיקטוק וכותבים עליו ביקורות, הם קהל היעד העיקרי שלו אבל גם מבוגרים יכולים להנות ממנו.

העולם בו נמצאת העלילה הוא עולם בו כוחות קסם הוא לא דבר נדיר במיוחד ופעם בעשור מוזמנים ששת הגברים והנשים (במקרה הזה אנשים צעירים), עילויים במיוחד, והם מתחרים ביניהם על מקום בחברה האלכסנדרונית, אגודה סודית ויוקרתית שמי שיתקבל אליה כוחו יתעצם.
הם אמורים לעבור שנה של מיונים ובסופו של דבר וכאן הקאץ' רק חמישה מתקבלים ואחד נשאר בחוץ.

הספר עוסק בשנה הזו ובכל אחד מהמתמודדים המועמדים ובעיקר ההתמקדות היא בדיאלוגים ביניהם ובהכרות איתם.
רוב הספר עוסק בזה והוא בסדר, מעניין ברובו אבל לא מה שציפיתי מבחינת העניין והמתח.
מה שמעניין בספר הזה אלו הדמויות וההתעמקות בהם ובמניעים שלהם להצטרף לאגודה או לחילופין לא להצטרף ובדינמיקות ביניהן.

בספר יש איורים של הדמויות, בכל חלק בספר אנחנו רואים גם את הדמויות מאוירות בשחור לבן.
איורים יפים שגורמים לך לנסות לזהות מי כל דמות בסיפור.

לסיכום: ספר פנטזיה חביב לנוער, אין יותר מדי אקשן ויותר התעמקות ברגשות ובנפש הדמויות, סוג של אמירה פילוסופית וכן, גם לא מעט מיניות.
נראה לי שבני נוער יאהבו יותר ממני.

ואני אעלה באש / רונית ידעיה
הוצאת קתרזיס
138 עמודים

רונית ידעיה אוהבת לאתגר את הקוראים בספריה ואת עצמה, בשפה מאוד אחרת, מאוד מייצגת את הסופרת ואת הכתיבה שלה שהיא גורמת לקורא להבין שיש כאן משהו אחר, הספרות שלה אמנותית, נסיונית, לא מתחנפת לקורא ואני אוהב את זה, אני אוהב שכקורא גורמים לי להתבונן ברבדים הקטנים של היצירה, בעומקים שלה ולא מגישים לי את הטקסט בכפית.

לאחרונה אני גם מגלה על עצמי שאני נמשך לספרות נשית.
ספרות שנכתבת על נשים ועל ידי נשים והן גורמות לי כגבר לראות את הדברים אחרת, אולי להתבונן מבעד לעדשה או לחור מנעול בעולם שזר לי ורונית ידעיה שגם את ספריה האחרים שיצא לי להתייחס אליהן אהבתי פה לוקחת אותי לאתגר אחר.

יש כאן 4 סיפורים לא ארוכים מדי אבל כל אחד פנינה ספרותית שהדמויות בהן, נשיות, מבוגרות, עסוקות במשבר קיומי שגורם להן להתבונן על חייהם ולנסות להיאבק על דמותן בעולם הזה.

כל סיפור שונה כמעט בסגנונן ועדיין אפשר להבחין בטביעת האצבע של המחברת שמקשרת ביניהן, טביעה של כותבת מיומנת מאוד.

בכל הסיפורים יש אלמנט של בדידות בין אם בדידות קיומית, חיפוש אחרי אהבה, חיפוש אחרי כל דבר שיתן לקיום שלהן משמעות.
הן חיות בין העולם הפיזי לבין עולם שהן מנסות לברוא לעצמן וזה מייצר קשר מרתק בין העולם החיצוני לעולם הפנימי של הדמויות.

הסיפור " החתול שמיל" היה חביב עלי במיוחד כי יש כאן סיפור אהבה בין האישה לבין החתול שלה, חתול זו חיה עצמאית ובודדה וברור שיש כאן איזו מן השלכה דמיונית למערכת יחסים לא אמיתית ולא רציונלית שנובעת מבדידות קיצונית.

זה בהחלט ספר מרתק, כתיבה נסיונית ומסעירה שהיא כמו אמנות טובה ומודרנית, היא חוויה לפני הכל ומשאירה אצלך תחושה שבא לך לחזור ולהבין טוב יותר במבט שני מה חווית.

מאוד מיוחד.