הטיוטה השביעית / ניר ברזל
הוצאת פרדס, 2025
152 עמודים

יש ספרים שלא צועקים את מה שיש להם לומר, אלא מתעקשים ללחוש – בקול צלול, בעברית מדויקת, בציניות שניכרת דווקא מתוך ריסון. הטיוטה השביעית, רומן הביכורים של ניר ברזל, עושה בדיוק את זה: הוא בוחן את המרחק שבין זהות לבין סיפור, בין קול אישי לבין שכתוב מחושב, ובתוך כך חושף כמה קל למחוק את הקווים המפרידים ביניהם.

דן הגלעדי, גיבור הספר, הוא איש מספרים – רואה חשבון שמנהל חיי בורגנות נוחים, עם קשרים סבוכים עם ילדיו, ויחסי עבודה עם חברת הייטק נוצצת בשם קוואסקו. אל שגרת יומו נכנס מחדש חבר ילדותו, חיים קבסקי – אדם שולי למראית עין, מתרגם מתבודד, שבעמל רב שוקד על כתיבת רומן ריאליסטי. כשדן נחשף לטיוטה של קבסקי, קורה משהו: לא התפעלות פשוטה, אלא תהליך מורכב של משיכה, השתלטות והפנמה.

דן, מבלי להצהיר על כך, מתחיל לעבד את הטקסט של קבסקי דרך עדשותיו שלו. הוא "משפר", מייעץ, מציע ניסוחים, ובעיקר – מאמץ לעצמו חלקים הולכים וגדלים מתוך הסיפור. במובנים מסוימים, הוא רואה במילים הכתובות אפשרות לנסח מחדש גם את חייו שלו, לשכתב את עצמו לאורן. לאט ובשקט, נוצר טשטוש כמעט בלתי מורגש בין הסופר למפרש, בין המקור למעבד – טשטוש שדן אינו ממהר לברר, כי הוא משרת אותו היטב.

ברזל משרטט את התהליך הזה ברגישות ובתחכום. אין כאן דרמה רועשת, אלא הצטברות של מחוות, שיחות, תיקונים קטנים, שמוליכים את הקורא להבנה שבעצם מדובר במהלך מוסרי לא פשוט. קבסקי לא מתנגד – אבל גם לא באמת נוכח. ודמותו של דן, שהחיים אט אט חושפים בה סדקים, נחשפת כמורכבת, לא רק כרודפת הצללה אלא גם כאבודה בתוך רעיונות על משמעות, שייכות וסיפור אישי.

ראוי לציין את העברית של ברזל – יש בה בהירות מהסוג הנדיר: כזו שלא מחפשת להרשים, אלא פשוט להיות מדויקת. הדיאלוגים יושבים היטב, התיאורים מאופקים אך פועלים, והמשפטים נשמעים כאילו נכתבו כדי להישמע – לא רק כדי להיקרא.

במרכזו, הטיוטה השביעית הוא ספר על בעלות – לא על רכוש, אלא על גרסאות של אמת. זהו סיפור על היחסים שבין יצירה לקשר אנושי, בין המילים שאדם כותב לבין אלה שמשכתבים אותו. ברזל מצליח להאיר את המתח הזה בלי להכביר מילים, ובלי לשפוט. ספר מעודן, מבריק, שנכנס מתחת לעור ומותיר שם שאלה פתוחה.

המזבח שבגן/ שירה כהן
הוצאת כהל
40 עמודים

כבר ממבט ראשון, הכריכה של "המזבח שבגן" מאת שירה כהן מנסחת את המתח הפנימי שבו הספר כולו פועם: דמות עתיקה, כמעט ארכיאולוגית, ניצבת במרכז, מוקפת בצבעים מתערבלים, סוערים, בשרניים. נדמה שהכריכה מבקשת ללכוד את מהות השירה של כהן — עמידה שקטה אל מול סביבה רגשית ואישית מסחררת. "מזבח", מילה טעונה בטקס, בקרבן, בדם, מוצבת "בגן" – מקום תמים לכאורה, ילדותי, ראשוני. מהלך השירים עוקב אחר המתח הזה, בין תום לטראומה, בין חרדה ליופי, בין שבר לנחמה.

כהן, שביססה קו שירי אישי ומובחן, כותבת כאן שירה ישירה, חפה מעידון יתר, אך מלאה ברגישות עיקשת. יש בשירים עיסוק חוזר באימהות, בזוגיות, באובדן, בכאב של חיים יומיומיים ובכמיהה לחמלה בסיסית. כך למשל בשיר "סף-חזקה", שבו היא כותבת: "מרוב חרדה על מה שיכול לקרות לילדים / לא הבאתי לעולם ילדים". המשפט הזה, חשוף ובלתי מתנצל, מגלם את האומץ שבספר – לא להסתיר את החרדה, אלא להעניק לה קול שירי.

בשירים אחרים, כמו "שיר סתיו" או "לחם", עולה תחושת שבר פמיניסטי אך לא סיסמתית; כאב נשי שאינו דורש חמלה אלא הבנה. ישנה גם נימה מיתית־יומיומית, המחברת בין עולמות פנימיים לסיטואציות מוכרות — כמו חרדת קיום מול בנק או זוגיות.

"המזבח שבגן" הוא ספר שירה נוקב, כן, ולעיתים כמעט לא נעים — לא כי הוא צורח, אלא דווקא כי הוא לוחש אמת בעוצמה. הוא כתוב בקול של אישה שמסרבת ליפות את הכאב ומזמינה את הקורא לשבת לצידה, בגן ההקרבה שלה, ולהקשיב.
מומלץ.

ביישנות וכבוד / דאג סולסטד
ספרית פועלים
138 עמודים
מנורווגית:דנה כספי

במרחק כמה עשרות עמודים בלבד, דאג סולסטד מצליח לעשות את מה שספרים רבים בני מאות עמודים רק מנסים: לחשוף את הריק הקיומי של האדם בן הזמן הזה – ובפרט של מי שעדיין נאחז באידיאל כלשהו, כשהעולם כבר משך ממנו את הקרקע.

"ביישנות וכבוד" הוא ספר על מורה – אבל לא פחות מכך, זהו ספר על אדם שכבר לא מבין את מקומו בעולם.

אני זוכר שלפני יותר מעשור לימדתי בתיכון תולדות האמנות והרגשתי שאני מלמד בעיקר את עצמי. את התלמידים לא עניין המקצוע או תוכן השיעור אלא רק מה יהיה במיקוד לבגרות. התחושה שלי היתה של ייאוש, חינוך שמלמד איך לעבור מבחן ולא איך לתת לתוכן ולידע לחלחל לתלמידים ולשפר את חייהם.

הגיבור, אליאס רוקלה, מורה לספרות בתיכון באוסלו, נקלע ביום רגיל לשיעור ספרות על איבסן. רגע שנראה כמעט טכני – עוד ניסיון להעביר חומר לתלמידים שכבר מזמן ויתרו על הקשבה – מתפוצץ לרסיסים. אליאס נשבר. הוא לא צועק, לא משתולל. הוא פשוט לא מצליח להחזיק עוד את הסיפור של עצמו. השיעור קורס – והוא איתו.

ומכאן, מתחיל מסע. לא מסע פיזי – אלא שיטוט בעיר שמקביל להתפוררות פנימית. אליאס הולך, חושב, נזכר, מנתח. כמעט בלי דיאלוגים. כמעט בלי קצב. רק תודעה חדה מדי, ביישנית מדי, שמסרבת לקבל את ההתרוקנות של כל מה שפעם היה בעל ערך.

סולסטד משתמש בדמות המורה לא רק כדי לתאר את מצבו של איש חינוך נורווגי, אלא כדי לסמן את קריסתו של מעמד שלם.
המורה, שבעבר היה מקור לידע, השראה, דוגמה – עומד מול כיתה שלא מבינה על מה הוא מדבר, ולא רוצה להבין.
התלמידים משועממים, מתנכרים, לפעמים עוינים – ובעיקר משקפים לו את מה שהוא כבר חושד בו בעצמו:
שאין לו עוד מקום.

מערכת החינוך, כך נדמה, כבר לא שואלת שאלות. היא עסוקה בניהול, בציונים, בהישרדות. לא בהגות, לא באסתטיקה, לא בספקות הגדולים. כל מה שאליאס גדל עליו, כל האידיאלים שמהם נבנה – נעלמו מהשיח.
וכשאין מקום לשיחה על ערכים – מה נותר מהכבוד העצמי של מי שבנה את עצמו עליהם?

הביישנות בספר אינה מגדרית, אינה חברתית – אלא קיומית. זו רתיעה עמוקה מלהיות חלק מהעולם הזה, כפי שהוא מתנהל.
היא נובעת ממודעות עצמית חריפה, חונקת, כמעט אכזרית.
אליאס רואה את עצמו כפי שהוא, בלי פילטרים, בלי נחמה. הוא מודע לכל כישלון, לכל זיוף, לכל ניסיון כושל להחזיק פנים של סמכות או משמעות.

הכבוד, מן העבר השני, הוא לא עוד "כבוד" במובן הגברי או ההיררכי – אלא החיפוש הנואש אחר זכות הקיום.
האם עדיין מותר לי להרגיש שיש ערך למי שאני?
זו שאלה שבבסיסה מונחת לא רק בושה, אלא גם גאווה עמוקה שלא רוצה להיכנע לציניות.

הכתיבה של סולסטד מהודקת, מדויקת, חסרת רחמים. אין כאן חמלה ספרותית או רגעי התרפקות.
הוא כותב כמו מי שחייב לשמור על פנים חתומות כדי לא להתפרק.
אבל דווקא בגלל זה, הרגש שבו חזק פי כמה – כי הוא מגיע ממרחק, כמו הדהוד של כאב שלא העז להרים קול.

סולסטד, מהסופרים הבולטים בנורווגיה מאז שנות ה־70, ידוע בכתיבתו האינטלקטואלית והפוליטית, ובבחירות אמיצות: בין אם כתב על ניכור קיומי, על אידיאולוגיה קומוניסטית שקרסה, או על דמויות שוליים – תמיד היה נאמן לחקירה של האדם כיצור שבור אך עקשן.
הוא כתב את הספר הזה בגיל 52, בערך בגילו של הגיבור – ומרגישים את הקרבה.

"ביישנות וכבוד" הוא רומן קטן בגודלו, אבל כואב, חכם, וחד כתער. הוא לא נותן פתרונות – אבל מציב מראה כנה לאדם שמסרב לשתף פעולה עם עולם שמזלזל בו.

זהו ספר שמציע לא ליפול לרחמים עצמיים – אך גם לא לאבד את התחושה שעדיין ראוי לשאול:
איפה נשאר לנו מקום להיות עדינים, חושבים, ואפילו – פשוט נוכחים?

המודל של פיקמן, המוזיקה של אריך זאן / ה.פ. לאבקראפט
הוצאת קתרזיס
80 עמודים
תרגום מאנגלית: דוד ישראל ארונשטם

יש ספרים שאתה מחזיק ביד, והם מיד מבהירים לך – אתה לא הולך להרגיש כאן נעים. לא תתרגש, לא תזדהה, לא תסיים אותם בתחושת התעלות.
הספר הזה, שמאגד שני סיפורים של לאבקראפט, הוא בדיוק כזה.
הוא לא עוסק ברוע קונקרטי, לא בשטן, לא במפלצת שצריך להילחם בה – אלא בפער שבין המוח האנושי לבין מה שמעבר לו, ובשאלה הבלתי פתירה: מה קורה כשאנחנו מעיזים להסתכל עמוק מדי.

הסיפור הראשון, המודל של פיקמן, מתמקד בצייר מהולל ומוקצה כאחד, ריצ'רד פיקמן, שנעלם מהעולם באורח מסתורי. חברו, המספר, משחזר את הביקור האחרון שערך בסטודיו של פיקמן – מקום שבו האמנות כבר לא מחקה את המציאות אלא מתמזגת איתה, או בוראת אותה.
לא מדובר רק באימה אסתטית, אלא באיום ממשי: מה אם היופי שאנחנו מעריצים נובע ממקור שאנחנו לא באמת רוצים להכיר?

הסיפור השני, המוזיקה של אריך זאן, מהלך בתחביר אחר – כמעט כולו מרומז, אטום, חלומי. בחדר עליית גג בבית עקום בפריז, מנגן זקן חרש מוזיקה קמאית, פראית, שנדמה שהיא מנסה לעצור משהו מלחדור פנימה.
אין פה תיאור מובהק של איום, אין אפילו סוף "ברור" – אבל התחושה היא של גירוד מתמשך, כמו שמיעה של תדר שלא נועד לאוזן אנושית. זה לא פחד שצורח – זה פחד שלוחש, והוא מדויק יותר.

תרגומו של דוד ישראל ארונשטם שומר על הקצב המהוסס, העקיף, של לאבקראפט – כזה שלא רץ לפואנטה, אלא בונה את הפחד כמו שצייר בונה רקע לאיקונוגרפיה גותית.
השפה עשירה, לפעמים ארכאית, לפעמים רזה בכוונה. היא לא מעוניינת לקלוע לטעם של הקורא – היא משרתת את האקלים של הסיפור.

הוצאת קתרזיס ממשיכה כאן את הקו שלה: ספרים קטנים, מדויקים, שמזמינים מפגש קצר אך עמוק עם ספרות גבולית – בין הזיה לרוחניות, בין פנטזיה לאימה מטפיזית. הבחירה לכלול שני סיפורים דווקא אלה לא מקרית – שניהם עוסקים ביצירה (ציור ומוזיקה) ככוח מסוכן, בלתי נשלט, שמחבר את האדם למשהו שמעבר לתודעה.

באופן אישי אני ממש אוהב את הפרויקט הזה ואת התרגומים הנהדרים וממשיך לחכות לספרים הנוספים בסדרה.

איפה אפי? חיפוש במהירות האור / מרטין הנדפורד
הוצאת שוקן
מאנגלית: אורה דנקנר
איורים: מרטין הנדפורד

אני כאמן מאוד אוהב את איפה אפי, הפרטים הקטנים באיורים של הנדפורד הם נפלאים וכיף להתבונן בסגנון ובדמויות הרבות ובעולם הצבעוני והחי של ספרי "איפה אפי".

הספר הזה קצת לוקח את הפורמט למקום אחר ומרענן יותר, 11 כפולות עמודים.
כל אחת מהן כוללת שני איורים נפרדים אך קשורים נושאית. הייחוד כאן הוא בכך שניתן להניח את הספר שטוח בין שני משתתפים, כך שכל אחד יחפש את אפי בצד שלו – מעין דו-קרב ויזואלי .​

הפורמט הזה מציע דרך התחרות את מהירות החיפוש ומי מוצא יותר ומציב אתגר חדש ומעניין.

אני כבר אומר שזה לא קל. אמנם עיינתי בו לבדי וללא אלמנט התחרות אבל האתגר הוא גדול ואני גם שואל את עצמי האם חובבי איפה אפי יתחברו לקונספט.

אני פשוט נהנה בספרים אלו מהעושר הצבעוני ומהחיות הרבה שיש בו, מהאיורים הנפלאים והדמיון העשיר של מרטין הנדפורד.

כיף של ספר.

שיעורים בפיתוח קול / דורית רביניאן
הוצאת עם עובד,
184 עמודים

לפעמים ספר נופל לידיך בדיוק כשהקרקע מתחילה לבעבע. שיעורים בפיתוח קול של דורית רביניאן הוא לא רק ספר על אהבה משפחתית, כאב, זרות ובגידה באינטימיות – הוא גם חקירה ספרותית אמיצה של עצם פעולת הכתיבה ושל הגבולות השבריריים שבין המציאות לבדיה.

הספר בנוי משני חלקים: הראשון, סיפור בדיוני בן 17 פרגמנטים – תיאטרליים, מרוכזים, חדים – על שחקנית ישראלית צעירה שלומדת משחק בניו יורק וחוזרת לישראל בעקבות אשפוזו הפתאומי של אחיה. השני, ממואר מרתק שבו רביניאן עצמה מתייצבת מול הקוראת, חשופה וצלולה, ומשתפת בגילוי לב כמעט חסר תקדים במה שעבר עליה לאורך חמש שנות כתיבה של רומן שלא ראה אור – ובסיבות שהובילו אותה להפוך אותו, בסופו של דבר, ליצירה הזו.

כאן מצטיירת הוירטואוזיות של רביניאן – לא רק כסופרת שמלהטטת עם שפה, אלא כיוצרת שבוראת תוך כדי הרס, שכותבת את עצמה מחוץ לטקסט ובחזרה אליו. הבחירה המבנית של הספר – פרוזה ואחריה ממואר – נושאת עמה מסר כפול: מצד אחד, הקריאה הרצינית ליצירה כאובייקט ספרותי שלם. מצד שני, חבלה מכוונת באשליית "הרומן" לטובת חקירה של מה לא נכתב, מה הושתק, מה נמחק.

הסיפור הבדיוני עוסק בקשר בין אחים – מורכב, טעון, רווי געגוע ואשמה. רביניאן מצליחה לשרטט את הקשר הזה בצורה לא סנטימנטלית, אלא חיה ונושכת, בעיקר דרך היעדרים שבו. השחקנית-הגיבורה מלאה כעסים לא מדוברים, תשוקות נכזבות, קנאה וגאווה. האח – חידתי, שותק, נוכח-נפקד. החלקים הסיפוריים אינם מחפשים "עלילה" במובנה הפשוט, אלא בונים פסיפס רגשי, פנימי, כמו סולו קולי שנפרס צליל אחר צליל.

אבל המהלך הספרותי החזק באמת מגיע בפרק הממוארי. שם, רביניאן פורמת את עצמה מול הקוראת. היא חושפת את המאבק הפנימי שכרוך היה בעצם ניסיון הכתיבה – החרדות, הספקות, החרדה ממניפולציה רגשית, מהשתקה, מהצפה. היא מדברת על הרומן הלא-נשלם שגנזה, על השאלות האתיות שהובילו להחלטה לא לפרסמו כמות שהוא – ובעצם, על האומץ לבחור מחדש איך לכתוב אמת.

זהו רגע ספרותי נדיר שבו יוצרת מוכנה לוותר על "יצירה שלמה" לטובת אמירה כנה. היא בוחרת לשתף בתהליך, במקום להציג תוצאה נקייה. בכך, היא לא רק מספרת סיפור – היא מזמינה אותנו, הקוראים, להשתתף בבחירה המוסרית והאסתטית שמרכיבה כל טקסט.

לקרוא את שיעורים בפיתוח קול כקורא ראשון של רביניאן – זו כניסה אחורית כמעט ללב העשייה שלה. זו לא דלת הכניסה הקלאסית של גדר חיה או סמטת השקדיות בעומריג'אן, אלא פתח צדדי ואינטימי, לא מלוטש במובן הקונבנציונלי – אבל חד, מורכב, מטלטל. ומבחינתי – פתח שגרם לי לרצות לקרוא אותה עוד.

זו אינה יצירה שמחפשת לרצות, אלא יצירה שחותרת לאמת – גם אם היא שבורה, גנוזה, מחוקה למחצה. בעידן שבו רבות מהיצירות נמדדות בכמה הן "זורמות", רביניאן מבקשת מאיתנו להאט, להקשיב, ולעבור איתה שיעור בפיתוח קול – לא רק שלה, אלא גם שלנו.

חתולה אורחת / טקשי היראידה
הוצאת כתר
149 עמודים
מיפנית: עינת קופר

לא צריך לאהוב חתולים כדי להתחבר לספר הזה – אבל זה בהחלט עוזר. אני, בכל אופן, אוהב חתולים. אוהב את הדרך שבה הם בוחרים בך – לא כי הם צריכים אותך, אלא כי הם רוצים להיות שם, לידך. באותה מידה של חופשיות, נגיעה והתרחקות, כתוב גם חתולה אורחת של טקשי היראידה – ספר שמתגנב אליך לאט, יושב לידך בשקט, ואז מתמסר.

הסיפור פשוט: זוג צעיר, משורר ואשתו, שוכרים בית בשכונת מגורים בטוקיו. הם עובדים מהבית, שותקים רוב הזמן, והימים נמתחים בין קפה לקפה. ואז מגיעה חתולה. לא שלהם – של השכנים. אבל היא בוחרת לבקר דווקא אצלם. לשהות. לצפות. לשהות עוד.

הספר הזה מתרחש במרווחים. בין משפט למשפט, בין צעד לצעד של החתולה, בין מבט אחד של הזוג לשני. זוהי ספרות יפנית במיטבה – כזו שמכבדת את השקט, את ההשהיה, את מה שלא נאמר. זה לא רומן של עלילה, אלא של אווירה. של נוכחות. החתולה – צ'יבי – הופכת לדמות מראה עבור הזוג, וכל מה שנאמר עליה הוא בעצם אמירה עליהם. על המתח שביניהם, על השגרה, על האובדן שאולי היה, ואולי עוד יבוא.

אני אוהב את הדרך שבה הספר הזה משתף פעולה עם מה שהתרבות היפנית יודעת היטב: שחתולים הם לא רק חיות מחמד, אלא סמלים – של מעבר, של חירות, של זמן. מה שלא זז מהר, אבל משתנה.

חתולה אורחת הוא ספר קטן במילים וגדול בתחושות. לא ספר דרמטי, לא סיפור אהבה – אבל כן תזכורת עדינה לכך שלפעמים דווקא מישהי שבאה רק לבקר, יכולה להשאיר אחריה שובל של הבנה חדשה.
כמו חתול. כמו שיר.
כמו זיכרון.

רווח של חמש / טלי כהן צדק
הוצאת שתים
223 עמודים

יש ספרים שנכתבים בתזמון נכון, ויש ספרים שנכתבים לפני הזמן – אבל כשהם יוצאים, המציאות משיגה אותם והופכת אותם לכמעט דוקומנטריים. רווח של חמש שייך לסוג השני. הוא פורסם לפני המלחמה של 7 באוקטובר, אבל נדמה שהוא נכתב על הרגע הזה ממש: הרגע שבו אם מסתכלת על הילד שלה, ורואה מולו את הצבא, את עזה, את האפשרות שהוא לא יחזור.

הספר עוקב אחר נתי, אם לשלושה ממושב בצפון, שבנה הבכור, עידו, מתקרב לגיוס. כשהיא מזהה דפוס של סבבי לחימה בעזה המתרחשים כל חמש שנים, היא מפתחת רעיון בלתי נתפס: לזרז את פרוץ הסבב הבא – כדי שייגמר עוד לפני שעידו ילבש מדים. מה שנשמע כמו פרנויה הזויה – מקבל לפתע קווים מאוד ריאליים.

כשהמדינה במצב מלחמה מתמשך, וההנהגה לא מספקת ביטחון, גם לא אשליה של ביטחון – האימה הזו כבר לא נראית קיצונית. כל אם בארץ הזו, בשקט של הלילה, שואלת את עצמה איפה הילד שלה, מתי הוא עונה, למה אין קליטה, והאם הוא יחזור. הספר הזה פשוט עושה עם זה צעד אחד קיצוני קדימה – אבל בלי ציניות ובלי פאתוס.

הכתיבה של כהן צדק פשוטה, דיבורית, לא מנסה להרשים. כל הספר בנוי כמונולוג פנימי של נתי, פונה לעידו, כמו מכתבים שלא יישלחו. זה לא סגנון שיתאים לכל אחד – לפעמים חסר קונפליקט חיצוני, לפעמים הרעיון קצת נמתח – אבל התחושה היא של אותנטיות גמורה. כאילו מישהו שפך בפניך את לבו, בלי עריכה.

וזו בדיוק הנקודה החזקה של הספר: לא המתח – אלא הכאב. לא השאלה מה היא תעשה – אלא מאיפה היא פועלת.

רווח של חמש הוא ספר שמפגיש אותנו עם שאלה אכזרית, אך הכרחית: עד כמה רחוק מותר ללכת כדי לשמור על מי שאתה אוהב? והאם אפשר לשפוט אמא שמרגישה שהמערכת הפקירה אותה, ושאין לה ברירה אלא לקחת את גורל בנה בידיה, גם אם המחיר הוא מחר מלחמה.

זו לא שאלה תיאורטית. זו שאלה יומיומית היום.

ספר קשה, בועט, לא תמיד נעים – אבל חשוב. מומלץ במיוחד עכשיו, כשכולנו חיים על הקצה, וכל אם בישראל הפכה בעצם לדמות בתוך הסיפור הזה.

2ב' האגדי / לישי טננבאום
ספרי ניב
262 עמודים

הספר 2ב' האגדי אינו רק ממואר אישי של מפקד טנק – הוא תיעוד חי ונושם של שבר, של אחיזה בקרקע בוערת, ושל אומץ אנושי במובנו הפשוט והכואב ביותר. לישי טננבאום, אזרח, בעל ואבא לשתי ילדות, התעורר ביום שבת, 7 באוקטובר, למציאות שלא ביקש. בתוך שעות, מצא את עצמו שוב על צריח הטנק, מפקד על צוות שנשלח אל לב התופת ברצועת עזה.

הספר, שנכתב מתוך ניסיון לאחות את הפצעים הפנימיים של הלוחם שחזר אך לא שב באמת, מציג סיפור נטול ליטוש. זה אינו ספר גבורה במובן הקלאסי, אלא תיאור ישיר, כמעט יבש לעיתים, של מה שקרה בטנק 2ב' – בין מטענים מתפוצצים, בין התחפרות בקרב מתמשך לבין שיחות קצרות על חיים, פחד, ואנשים שלא שבו.

טננבאום מצליח לזקק חוויות קשות לכדי פרוזה נגישה, אבל לא מתחנפת. הוא לא מחפש רחמים ולא מייצר מיתוס; הוא כותב כדי להבין. וכמו רבים מהלוחמים של 7.10, גם הוא ממשיך להילחם – רק שהפעם בשקט, בשעות הקטנות, מול זיכרונות שמסרבים לשתוק.

2ב' האגדי ראוי לקריאה לא רק כעדות אותנטית, אלא כחלון לעולמם של לוחמים שחצו את הקווים – לא רק הגיאוגרפיים, אלא גם הנפשיים. זה ספר על הגוף בשדה הקרב – אבל לא פחות על הנפש אחריו. על הטראומה שמתקתקת מתחת לפני השטח, על החיפוש אחרי משמעות, ועל הכוח הלא מובן מאליו לספר.

זה לא ספר שמרחמים עליו – זה ספר שמכבדים אותו. כי הוא נכתב בדם קר.

דרקולה / בראם סטוקר
הוצאת סלע מאיר
427 עמודים
תרגום: אורי רדלר

לפעמים ספר תופס אותך לא דרך הדלת הראשית אלא מהחריץ שמתחת. לא כי הוא שואב אותך — אלא להפך, כי הוא דוחף אותך החוצה, אבל אתה חוזר, שוב ושוב, כמו נמשך באיזה מגנט חלש, עיקש, אל תוך האפלה שלו.
כך הייתה הקריאה שלי ב"דרקולה" — קריאה איטית, מקוטעת, מלווה בהפסקות מרובות, לפעמים של ימים שלמים ואף יותר מכך. ועדיין, למרות הכול — ואולי בגלל — הסיפור החזיק אותי כמו ציפורן חדה בעורף.

מדובר ביצירה מכוננת, לא פחות, של ספרות האימה, שהשפעתה ניכרת עד היום כמעט בכל תיאור קולנועי או ספרותי של ערפדים. אבל הקריאה ב"דרקולה" של בראם סטוקר, במיוחד במהדורה החדשה והמהודקת של סלע מאיר בתרגומו של אורי רדלר ז"ל, אינה פשוטה כלל. לא רק בגלל אורך הספר או השפה הגותית–ארכאית, אלא בעיקר בשל הבחירה הסגנונית לספר את הכל דרך מכתבים, יומנים, קטעי עיתונות ודיווחים — אמצעי שמרחיק את הקורא מהדמויות אבל בו זמנית חושף אותן באופן אינטימי כמעט מציצני.

הסיפור מתחיל במסעו של ג'ונתן הארקר, עורך דין צעיר, אל טירתו של הרוזן דרקולה בטרנסילבניה — נסיעה שמיד מקבלת נופך מטריד, כמעט מסויט. כל פרט קטן — הדממה, האור המועט, מבטי האיכרים — לובש משמעות מרמזת, קודרת.
כשהרוזן מופיע, השעון נעצר. יש משהו בדמות הזו, באיפוק שלה, בחיוך הדקיק, שגורם לך כקורא להרגיש שאתה נוגע במה שאסור.

ומכאן העלילה מתפזרת ללונדון, לניסיונות החקירה, לגיבורים שמנסים להבין מול מה הם עומדים. יש כאן מסע מרובה דמויות — מינה וג'ונתן, לוסי, ד"ר סיוורד, פרופסור ואן הלסינג — כולם יחד יוצרים רשת של קולות ונקודות מבט, בלי קול מספר עליון. והבחירה הזו, על אף שהיא מאטה את הקצב ודורשת ריכוז לא קטן, מצליחה לשמר את תחושת הערפל. אנחנו לא יודעים יותר ממה שהדמויות יודעות. אין אמת מוחלטת. רק פחד.

מה שמהדהד לאורך הספר הוא לא רק האימה עצמה — אלא המאבק. המאבק בין החושך לאור, בין עולם ישן שמסרב למות לבין אנגליה הוויקטוריאנית עם רכבותיה, רופאיה ומכשיר ההקלטה שלה. המאבק הזה מתרחש גם בגוף, גם בנפש. לוסי, למשל, נקרעת בין שני עולמות. דרקולה לא רק שותה דם — הוא מדביק, משחית, מטמא.

הקריאה בתרגומו של אורי רדלר מחזירה אותך לנשימה של סוף המאה ה-19. הוא לא מפחד לשמר את הלשון הגבוהה, את המבנים התחביריים הכבדים. לפעמים זה עייף אותי, לא אשקר. אבל יש בזה גם יופי — תחושת טקסטורה, עומק, נאמנות לרוח התקופה. רדלר גם הוסיף הערות שוליים מועילות מאוד, שעוזרות לקורא להבין הקשרים תרבותיים והיסטוריים בלי להרגיש שהוא טובע.

ובסוף, כשהמסע אל הלב של דרקולה מגיע לשיאו, כשדמויות קורסות תחת עייפות, ספק, קנאה, כאב — אתה מרגיש שאתה גם שם. לא מהופנט, לא נשאב. פשוט מלווה.

"דרקולה" הוא לא ספר שצריך לקרוא ברצף אחד. הוא דורש סבלנות, ויתור על הרגלי צריכה מהירים. אבל הוא משלם בריבית.
לא בזכות הפחד — אלא בזכות האופן שבו הוא מציב אותך מול הפחד. לא צורח — לוחש. לא רודף — מזמין.
ובזמן שאתה מחפש בו את הסכין, אתה מגלה שהוא שם מראה.