אני עוקב אחרי לינוי אשרם המון שנים, עוד לפני האולימפיאדה בה זכתה בזהב. אשרם היא פורצת דרך, הדרך שלה לתהילה התבטאה בעבודה קשה וצניעות יוצאת דופן.
הספר הזה שהוא אלבום זכרונות ומן אוטוביוגרפיה פשוטה ומהודרת שמחולקת לקטעים קצרים בה מספרת אשרם על הדרך שלה. על איך היא הגיעה לספורט ההתעמלות אמנותית והאנשים שליוו אותה בדרך.
אשרם מספרת על האנשים שליוו אותה, על הכשלונות והקשיים וכמובן על אותה אולימפיאדה ולא רק היא, על תחרויות רבות אחרות וקשה שלא להתרשם מהאישיות שלה, מהאופי המיוחד שלה ומהעובדה שהיא באמת היתה פורצת דרך, אישה, שגם היום, כמה שנים לאחר שפרשה מספורט מקצועי היא נוכחת, היא מקדמת, היא מהווה השראה לכל כך הרבה נערות צעירות שחולמות להצליח.
הספר הזה מיועד לדעתי קודם כל להן, לאותן נערות וילדות צעירות שעוסקות בספורט ולא משנה איזה ספורט. אבל לא רק להן, לכל מי שרוצה להבין הצלחה מהי.
אני חושב שנמשיך לשמוע עליה והספר הזה שבסך הכל כתוב בשפה הפשוטה של אישה שכתיבה היא לא התחום שלה אבל האותנטיות והדרך בה היא מספרת את סיפורה זה העיקר ולשם היא מכוונת ואל האנשים הנכונים שצריכים לקרוא את זה היא גם תגיע.
משבר הקפיטליזם הדמוקרטי / מרטין וולף הוצאת מטר 511 עמודים מאנגלית: עופר קובר
מרטין וולף, הפרשן הכלכלי הבכיר של Financial Times, אינו זקוק להצגה לחובבי כלכלה ופוליטיקה. ספרו "משבר הקפיטליזם הדמוקרטי" נכתב מתוך תחושת דחיפות אמיתית, כמעט תחושת שליחות, והוא מהווה ניסיון להציע אבחנה מדויקת של המחלה הפוליטית והכלכלית שפוגעת בלב ליבו של העולם החופשי. אך יותר מכך – מדובר באזהרה מהדהדת: הדמוקרטיה, כפי שאנחנו מכירים אותה, אינה מובנת מאליה, והקפיטליזם, כפי שהוא מתנהל כיום, הופך יותר ויותר לגורם שמכרסם ביסודותיה.
הספר פורש יריעה רחבה ומרשימה, היסטורית ואנליטית, המתארת כיצד שיתוף הפעולה ההיסטורי בין שוק חופשי למשטר דמוקרטי החל להתערער בעשורים האחרונים – עד שנוצרו סדקים של ממש. וולף סוקר לעומק את השפעת הגלובליזציה, עליית האליטות הכלכליות, חוסר השוויון הגובר, משברי האמון במוסדות המדינה, והפופוליזם שממלא את הוואקום – תופעות שמובילות לדבריו את המדינות הדמוקרטיות אל עבר פי תהום.
זהו ספר רחב-יריעה, כתוב בביטחון של מי שצפה מקרוב בהתפתחות השיטה הכלכלית הגלובלית. אך דווקא מתוך עמדת הפרשן המרכזי, וולף לא מהסס לבקר את האוליגרכיזציה של השוק, את קריסת האמון הציבורי, את ריכוז הכוח אצל קומץ תאגידי-טכנולוגי, ואת ההתפוררות השקטה של ערכים דמוקרטיים בסיסיים כמו שוויון, שקיפות, ואחריות שלטונית.
למרות הכותרת הדרמטית, זהו לא מניפסט מהפכני, אלא ניתוח שקול ומאוזן – אולי אפילו שקול מדי לעיתים. וולף מציע תיקונים למערכת ולא מהפכה: יותר רגולציה, חיזוק מוסדות הדמוקרטיה, השקעה בחינוך, שיקום המוביליות החברתית, וצמצום כוחן של האליטות. האם זה יספיק? זו שאלה שהוא משאיר פתוחה במידה רבה, והקורא נדרש לחשוב בעצמו.
לצד עושר הרעיונות וההקשרים, חשוב לציין: זהו לא ספר קריאה קליל. וולף כותב בבהירות יחסית לז'אנר, אך עדיין מדובר בטקסט תובעני. מי שאינו מגיע עם מידה מסוימת של בקיאות במונחים כלכליים או רקע במדיניות ציבורית עלול להרגיש שהוא הולך לאיבוד בפרקים מסוימים. חלק מהחזרות, העומס העובדתי או ניתוחים טכניים עשויים לדלדל את רמת העניין לקורא שאינו מתמסר לחלוטין לחומר.
ובכל זאת – זהו ספר חשוב מאוד, בעיקר עבור מי שמתעניין בכוחות הגדולים שמעצבים את עולמנו כיום. הוא מספק תמונת עומק של התהליכים שמובילים לקיטוב הפוליטי, לזעם הציבורי, לאובדן הדרך של המערב, והוא עושה זאת בלי להיגרר לפופוליזם בעצמו. בעולם שבו נדמה שמדינות מתנדנדות בין קפיטליזם חזירי לדמוקרטיה נחלשת, קריאה בספר הזה היא תזכורת לא רק למה קורה – אלא גם למה זה קורה, ואיך אולי עוד אפשר לשנות.
חושך / סיגרי סנדברג הוצאת אסיה 170 עמודים תרגום: דנה כספי
יש ספרים שפורצים את הדרך כמו חרמש בשלג. כאלה שדורשים להאט, להתרגל לחושך, ולהתמסר לתנועה איטית של מחשבה. "חושך" של סיגרי סנדברג הוא בדיוק ספר כזה – יצירה חמקמקה ומורכבת שמתקיימת בשוליים שבין מסה, יומן אישי, הגות ופואטיקה. זהו לא סיפור מסע רגיל, וגם לא רק דיון פילוסופי על לילה קוטבי – אלא ניסיון כן, לא פטור מהיסוסים, להתקרב אל האימה השקטה שמביאה עמה החשכה.
סנדברג, עיתונאית וסופרת נורווגית, יוצאת אל תוך החורף האיסלנדי בשיאו – זמן שבו החושך שורר כמעט כל היום. זה מסע שנראה מבחוץ חסר תכלית: לא נופים דרמטיים במיוחד, לא עלילה גדושת אירועים. היא נוסעת, הולכת, שואלת, מקשיבה, חושבת. ככל שהיא מתקדמת צפונה, נדמה שהמסע אינו לעבר יעד, אלא לעבר מעמקי נפשה שלה.
לאורך הדפים, סנדברג מתמודדת עם שאלה אחת: מהו החושך? התשובות שלה אינן חד משמעיות – לפעמים החושך הוא מפלט, לפעמים הוא איום, לעיתים הוא מטאפורה לאובדן, ולעיתים פשוט מצב קיומי שנוכח בכל. היא חוקרת אותו כילדה שגדלה בפיורדים הצפוניים, כאישה בעולם שמקדש אור, תפקוד, ודיבור – וככותבת, שמנסה לנסח את הבלתי ניתן ללכידה.
במהלך הקריאה קשה שלא להיזכר בספר "אישה בקוטב" מאת כריסטיאנה ריטר. ריטר, שנשלחה בשנות השלושים לאי שומם באוקיינוס הארקטי לחיות עם ציידים נורווגים, תיארה את השנה שבילתה שם – מוקפת שלג, קור וחושך מוחלט – ביומן מסע פיוטי להפתיע. אך בעוד ריטר חוותה את המקום כמעט כזירה להישרדות, סנדברג חוזרת אליו כמי שמבקשת להאזין למה שרובנו מנסים להדחיק.
שתי הנשים נושאות על גבן שיח אחר – זה שמבקש לדעת מה קורה לאישה כשנשלל ממנה אור, חברה, שגרה. ריטר כתבה את המפגש הראשוני עם הזרות הפראית, והפכה אותה לחוכמה פשוטה: על החיה שבאדם, על היופי שבסבלנות, על הצורך להיכנע למרחבים. סנדברג, לעומתה, פועלת ממקום מודע ומפוכח יותר – החיפוש שלה אחרי החושך הוא כמעט רוחני, אבל גם פסיכולוגי ופוליטי. היא לא רק מתארת את מה שהיא רואה, אלא מה שהמבט שלה עצמו מייצר.
השיח ביניהן, אף שמעולם לא נפגשו, נוכח לכל אורך "חושך". סנדברג מזכירה את ריטר לא אחת, קוראת בה, מתווכחת איתה, שואלת אם ייתכן שדווקא באפלה נוצר מרחב נשי אחר – מרחב שבו מותר להיות לא ברורה, לא רציונלית, לא ממושמעת. ייתכן שכאן נולד החיבור העמוק בין שני הספרים: לא בתיעוד הקוטב, אלא בניסיון לתת מקום לרגשות שעולם האור מנסה לעיתים להסתיר – אבל החושך מגביר.
אזכור קצר ראוי גם ללונגיירביאן של היידי סבראייד – טקסט עכשווי יותר, שנכתב מנקודת מבט נשית בלב עיירה צפונית מבודדת. סבראייד חוקרת את השפה ואת האידיאולוגיה שמתחת לשקט הקוטבי, ויוצרת הד עדכני לשאלות שריטר וסנדברג כבר ניסחו. אך במכלול הזה, נדמה שהחיבור האורגני ביותר מתקיים בין "חושך" ל“אישה בקוטב” – כאילו השנייה פתחה את השער, והראשונה חזרה אליו כדי לשהות שם עוד רגע, ולשאול מה זה עושה לנשמה.
התרגום של דנה כספי מדויק ונעים, לא מאבד את האיפוק והעידון של המקור. גם ההוצאה לאור – אסיה – עשתה חסד עם הספר: עיצוב מינימליסטי, כיסוי צנוע, הד לפשטות של החורף.
"חושך" הוא לא ספר של פתרונות. הוא ספר של קיום – גולמי, רוטט, מתבונן. ספר שמזכיר לנו שהעדר אור הוא לא בהכרח ריק – לפעמים הוא נוכחות אחרת, שמאפשרת סוף סוף לשמוע את עצמנו.
אם היה צריך להמציא תת-ז'אנר חדש שיאגד לתוכו גם מסע בזמן, גם ישראליות שמרגישה לא מתאמצת מדי, גם פנטזיה שמתחפשת לריאליזם וגם הומור עם תובנות, שעוני נוכחות של יואב אבני משתייך בדיוק לשם, מבלי להתנצל על כך לשנייה.
זה לא ספר "כבד", לא מהסוג שמנסה להוכיח לך שהוא גאוני או מהפכני. ובדיוק בגלל זה – הוא עובד. אבני כותב רומן הרפתקאות שכולו זרימה, קפיצות בין תקופות, טכנולוגיה עם קריצה, וניחוח ישראלי מובהק שלא מרגיש מתאמץ להיות "קולע" או "שייך". זה פשוט שם, באוויר, בשמות הדמויות, בצורת הדיבור, ברחוב שאתה מזהה בלי שיכתבו את שמו.
העלילה לוקחת את בועז – גיק הייטק מפוטר ומעט אבוד – ומושיבה מולו שלוש דמויות שמגיעות משלוש תקופות היסטוריות שונות: שוטרת משנות ה-80, מרגל צרפתי מהמאה ה-19, ורועה צאן מקראי. לא, זו לא התחלה של בדיחה. זה פשוט תרגיל מדויק בכתיבה שמצליחה לחבר בין תקופות בלי ליפול לקלישאות. כל דמות מביאה איתה לא רק תקופה, אלא עולם, נקודת מבט ושפה, וזה שהן מצליחות לדבר ביניהן (ובעיקר איתנו) – זו כבר אמנות.
מהר מאוד מתברר שהופעתן של הדמויות קשורה לתקלות בזמן – כנראה כתוצאה ממערכת בינה מלאכותית ממשלתית שפועלת "קצת יותר מדי טוב". מכאן מתחיל מסע חקירתי שהוא גם בלשי, גם רגשי, וגם פילוסופי בקטנה – אבל בלי הטפות. הסיפור מתגלגל מהר, הדיאלוגים שנונים, והאירוניה שקטה אבל חדה.
כמו ספריו הקודמים של אבני (שלושה דברים לאי-בנה למשל), גם כאן יש תחושה של משחק – אבל משחק חכם. הוא בונה עולם שמרגיש מוכר אבל מוזר, מצחיק אבל מהורהר, ישראלי עד העצם אבל כזה שאפשר לקרוא גם באמריקה ולהגיד "זה מגניב, אבל אין לי מושג מה זה שוק הכרמל".
ולמרות המסע בזמן וההתרחשויות הסהרוריות – זה ספר על כאן ועכשיו. על משמעות ההווה, על איך אנחנו מגדירים את עצמנו מול מה שהיינו ומול מה שהיינו יכולים להיות.
אז אם אתם מחפשים ספר שהוא גם מהנה, גם חכם, גם לא שגרתי – שעוני נוכחות שווה את הזמן שלכם. פשוט אל תשכחו להחתים כרטיס כשאתם נכנסים אליו.
הצל או המעשה המופלא בפטר שלמיל / אדלברט פון שאמיסו הוצאת עם עובד 106 עמודים מגרמנית: אילנה המרמן
זה נראה כמו סיפור ילדים. יש בו גיבור תמים, דמות מסתורית, עסקה על טבעית, ואפילו שק קסמים שמפיק זהב בלי סוף. אבל כבר אחרי כמה עמודים ברור שזה לא סיפור לילדים – אלא משל קיומי על מחיר הזהות, על ניכור, על מה אנחנו מקריבים כדי להיות מקובלים, ומה נשאר מאיתנו כשאנחנו מוותרים על עצמנו.
פטר שלמיל, גיבור הסיפור, מוכר את הצל שלו לאיש לבוש אפור שמופיע לפתע ומציע לו עסקה: צל תמורת עושר אינסופי. בהתחלה הכול נראה כמו הצלחה. הוא מתעשר, אבל עד מהרה מגלה שהחברה לא מסוגלת להכיל אדם שאין לו צל. אנשים נבהלים ממנו, בורחים ממנו, חושדים בו. הוא נהיה מושא ללעג, פחד, דחייה. ובסופו של דבר – לבד.
זה לא רק סיפור על צל פיזי, כמובן. הצל הוא האלמנט שמלווה אותנו תמיד, גם אם איננו רואים אותו. הוא מייצג את החלקים האפלים יותר, הפחות "מוצגים", שאי אפשר לנתק מהם בלי לאבד משהו מהמהות האנושית. שלמיל עושה את הוויתור הזה בתחושת רווח, אבל לא מבין שהוא בעצם התנתק מעצמו.
במובן הזה, זה ספר חכם מאוד. הוא מתלבש על סיפור פשוט ומושך, אבל מגיש בתוכו שאלות עמוקות: עד כמה הזהות שלנו תלויה במה שאחרים רואים? האם אפשר "להחליף" את הצל במשהו נוצץ יותר – כסף, מעמד, יוקרה – מבלי לשלם מחיר עמוק יותר?
מה שמרשים הוא שלא מדובר בטקסט כבד או מתפלסף. השפה (גם בתרגום המצוין של אילנה המרמן) נגישה, הדמויות חדות, ויש אפילו רגעים של הומור דק. אבל התחושה הכללית היא של עצב, של אדם שמתפרק לאט מבפנים. לא מתוך טרגדיה גדולה – אלא מתוך בחירה קטנה שהולכת ומכרסמת.
הספר נכתב בתחילת המאה ה-19, אבל התחושות שהוא מעורר רלוונטיות מאוד גם היום. בעולם שמודד אנשים לפי הישגים, תארים, עוקבים וכסף – קשה שלא להרגיש לפעמים כמו מישהו שמכר משהו חשוב בדרך. לא תמיד יודעים מה בדיוק, עד שהוא כבר לא שם.
הצל או המעשה המופלא בפטר שלמיל הוא ספר על אדם שביקש להשתייך, אבל גילה שהוא הפך לשקוף. סיפור שיש בו פיוט וגם חרדה, עדינות לצד כאב. ספר קטן בגודלו, גדול בתחושת הבטן שהוא משאיר.
המתים שותקים / ארתור שניצלר הוצאת אפרסמון 123 עמודים מגרמנית: גדי גולדברג
יש סופרים שלא צריכים להרים את הקול כדי ללחוש לתוך הנפש של הקורא. ארתור שניצלר הוא אחד מהם. הכתיבה שלו שקטה, מדויקת, ובו-זמנית מצליחה להחזיק בתוכה מתחים אדירים – בין יצר לאשמה, בין אמת לשקר עצמי, בין החיים לבין הידיעה שכל זה זמני מאוד.
הספר הקודם שקראתי מאת שניצלר "העלמה אלזה" בהוצאת ספרית פועלים הותיר עלי רושם חזק מאוד וגם כאן לא התאכזבתי.
שניצלר, אחד מהקולות הגדולים של תחילת המאה ה-20 בווינה, היה גם רופא וגם חוקר של נפש האדם. הידע הזה עובר אצלו לסיפורת בלי שהכתיבה תרגיש כבדה או טכנית. להיפך: הוא חופר עמוק, אבל עושה את זה בשפה פשוטה, נגישה, כזאת שכל אחד יכול להתחבר אליה – אם רק מוכן להקשיב באמת.
"המתים שותקים" מאגד ארבעה סיפורים שונים, שבכל אחד מהם שניצלר בוחן רגעי קצה – סיטואציות שבהן מסכה נופלת, אמת מתפוצצת, והאדם מוצא את עצמו עומד חשוף.
המתים שותקים – הסיפור הפותח והחזק ביותר בקובץ. זוג מאהבים פוגע באדם בתאונה קטלנית. אבל האסון הוא רק ההתחלה: תחת פני השטח נחשפות תחושות האשמה, הפחד, וההתפוררות של מה שנראה היה עד לאותו רגע כקשר בלתי ניתן לשבירה. שניצלר לא כותב כאן דרמה סוחפת אלא רישום עדין של דינמיקה אנושית מתפוררת. התוצאה מצמררת דווקא בגלל האיפוק.
סגן גוסטל – סיפור כמעט כולו מונולוג פנימי של קצין צעיר שמבלה לילה בווינה. החוץ – הסמטאות, האורות, הצללים – הופך מראה של נפשו הפצועה. זה סיפור על גבריות שברירית, על פחד מפני חוסר ערך, על הקרב הפנימי שמתחולל מאחורי החזות החיצונית. למי שאוהב ספרות שחופרת עמוק בלי להכריז על זה – זה סיפור אדיר.
פרחים – סיפור קצר מאוד, כמעט קטע רגשי. לא הרבה קורה בו במובן החיצוני: קבלה של זר פרחים מפעילה אצל המספרת שרשרת זכרונות ואובדן. אבל שוב, אצל שניצלר – מה שנראה קטן, נושא בתוכו משקל רגשי עצום. אפשר לקרוא את הסיפור הזה בשלוש דקות, אבל הוא יישאר בראש הרבה אחר כך.
ההתנבאות – הסיפור המיסטי ביותר בקובץ. גבר שמקבל נבואה קטנה וגורלית, ומכאן מתגלגלת שרשרת החלטות והתרחשויות. זה הסיפור הפחות מדויק מבין הארבעה – קצת יותר גולמי מבחינת עיצוב דמויות – אבל מעלה רעיונות חזקים על חופש רצון, פחד, ואמונה עצמית.
בסך הכול, "המתים שותקים" הוא ספר שמתאים במיוחד למי שמוכן לקרוא לא רק מה שכתוב – אלא גם מה שלא נאמר. הקסם של שניצלר הוא בזה שהוא סומך על הקורא: שהוא יבין את הרמזים, ירגיש את החנק שמאחורי המשפטים, יזהה את הסדקים שמתרחבים.
זו לא ספרות שמחפשת להרשים. זו ספרות שמבקשת לגעת – ובמובן הזה, היא לא פחות מאמנות עדינה.
יש משהו כמעט לא הוגן בציפייה שספר ביכורים יעמוד בסטנדרט של כתיבה משוכללת, רגישה ובוגרת. "י' כמו ים" של גולי פורת לא רק עומד בציפייה הזו, אלא מתגלה כיצירה שיש בה עומק רגשי, עידון תיאורתי, ויכולת נדירה להאיר את אזורי הדמדומים שבין שייכות לזרות, בין אהבה לבדידות.
הספר עוקב אחר שירה, צלמת ישראלית שעקרה לאמריקה ומנסה להכות שורש במקום שאינו נושא את שפתה. זהו סיפור של מהגרים, אבל במובנים עמוקים יותר זה סיפור על קרקע שאינה יציבה, על הניסיון לעגן את הזהות במשהו מתמשך – בזוגיות, בילדים, בזיכרון, במבט של מצלמה. גולי פורת בוחרת לספר את הסיפור במילים מדודות מאוד, כמעט מצולמות בעצמן, כשהשפה מחזיקה מתח תמידי בין הפשטות לבין הסערה שמתחתיה.
האוירה ב"י' כמו ים" נבנית לאט, כמעט בהיסח הדעת. זו אינה דרמה רועמת אלא נימי סיפור שמתוחים מתחת לפני השטח. המרחק מהבית, השפה החדשה שפורמת את הזהות, ההתמודדות עם הורות, עם קשרים שמאבדים אחיזה – כל אלה שזורים בטון איטי אך מדויק, שמצליח להעביר לקורא את תחושת התלישות כאילו היתה אויר לנשימה.
עמית, בן זוגה של שירה, הוא דמות שמגלמת את הפער התרבותי ואת הכמיהה להיטמעות. הוא שייך יותר למקום החדש, מדבר את השפה אחרת, נושא חלום אחר על חיים באמריקה. הקשר ביניהם, שהיה אמור להיות עוגן, הופך בהדרגה למקור נוסף לניכור ולתחושת זרות. השיחות המדוללות, הוויתורים הקטנים, התחושה שדברים נשארים בלתי נאמרים – כל אלה מצטברים ויוצרים מרחק רגשי כבד, שמכרסם באמון ובאהבה.
כאשר אימה של שירה חולה, זו לא רק מחלה שמזעיקה אותה הביתה – זו הזדמנות אחרונה לגעת בשורשים שהולכים ונפרמים. הבחירה לשוב לישראל אינה החלטה פרקטית בלבד; היא בקע רגשי עמוק, צורך להיאחז במקום שבו המילים מובנות, שבו החיבורים לא דורשים תרגום. החזרה אינה מוצגת כהתאוששות או כניצחון, אלא כהכרה בשבר ובוויתור – ועם זאת, גם כמעשה של נאמנות לעצמה.
הכתיבה של גולי פורת ראויה לציון: מאופקת אך לא קרה, רגישה אך לא מתייפייפת. היא יודעת מתי לעצור רגע לפני הדרמה, מתי לתת לשתיקה לדבר. הסיפור נמסר דרך תודעתה של שירה, במין זרם מודעין רך, שמערבב עבר והווה, זיכרונות וחלומות, בלי לאבד את תחושת הכיוון.
זהו ספר שבמרכזו לא עלילה גדולה אלא דמויות חיות במלוא שבירותן. שירה ועמית, וביניהם הילד הקטן, הם מיקרוקוסמוס של ניסיון אנושי לחיות בין עולמות. אין כאן פתרונות פשוטים או סיומות הרמטיות; יש קבלה מפוכחת של העובדה שברוב המקרים, אנחנו ממשיכים לשאת את שברינו הלאה, כמו ים שחוזר ומכה על חוף זר.
"י' כמו ים" הוא ספר עדין אך חזק, ספר שקט שמותיר הד ארוך. הוא מצליח לגעת בשאלות כבדות – זהות, אהבה, בית – בלי להכביד, ובלי לנסות להציע תשובות קלות. עבורי, זו אחת התכונות המרשימות ביותר בספרות: היכולת להישאר עם השאלה, להאיר אותה, ואז להניח לה לשקוע לאיטה בלב הקורא.
"סוכן בצללים" הוא הספר השלישי בסדרת הריגול של אלכס גרליס שיוצא לי לקרוא, ומבחינתי מדובר בעוד הוכחה שמדובר באחת מסדרות הריגול המשובחות שזמינות היום בעברית — סדרה שמספקת בדיוק את מה שהיא מבטיחה: אסקפיזם חכם, קצבי, ומלא אווירה, כזה שסוחף אותך החוצה מהיומיום לשעות של קריאה לא מתאמצת אך לא רדודה.
גרליס, שביסס לעצמו שם בקרב חובבי הז'אנר, בונה כאן שוב סיפור שמתרחש בלב ליון שבצרפת הכבושה, בימים שבהם הגבול בין בגידה לנאמנות הפך דק להכאיב. אחרי פשיטה אכזרית של הגסטפו על פגישה חשאית של מנהיגי המחתרת, נשלחים ג'ק מילר וסופיה פון נאונדורף — צמד סוכנים בעלי דינמיקה טעונה אך יעילה — לנסות ולאתר את הבוגד מבפנים. הסכנה מוחשית, החבלים נכרכים מכל עבר, והאווירה כבדה כמו אבק הפצצות ברחובות.
זה ספר שיודע את המלאכה. העלילה מתקדמת בקצב מדוד — לא דוהרת עד איבוד אווירה, ולא משתהה עד חוסר סבלנות. הדמויות אמנם לפעמים נעות בגבולות הצפוי (הסוכן הקר רוח, הסוכנת החכמה והרגישה, הנבל האכזר), אבל הן עושות זאת באלגנטיות ובתחושת אותנטיות מסוימת, לא כדמויות קרטון. גרליס משכיל לשלב דמויות היסטוריות אמיתיות, כמו קלאוס ברבי, לתוך הסיפור הבדיוני, מבלי להעמיס על הקורא גודש מיותר של עובדות.
התרגום של אילן פן עושה עבודה טובה. הוא קולח ומעביר היטב את האווירה הדרוכה והמאיימת של הסיפור, גם אם פה ושם מרגישים שבאנגלית המקורית היה אולי מתח נוסף בין השורות.
"סוכן בצללים" אינו מנסה לחדש מהפכות בז'אנר הריגול — וזה דווקא חלק מהקסם שבו. הוא מספק בדיוק את מה שחובב ספרי הריגול מבקש: סיפור מעניין, מהודק, עם מינון נכון של אקשן, דרמה ואנושיות. לא יצירת מופת ספרותית, אבל בהחלט מנת אסקפיזם עשויה היטב, שתגרום לכם לרצות להניח הכל בצד ולהישאב למבצעי חבלה וחשיפת מרגלים במשך ערב אחד או שניים.
תולדות האנושות, השולטים בהיסטוריה / יובל נח הררי הוצאת דביר 265 עמודים עיבוד וכתיבה משותפת / דויד ואנדרמולן עיבוד ואיור / דניאל קסנאווה צביעת איורים / קלייר שמפיון
הכרך השלישי בסדרת הקומיקס "תולדות האנושות – היסטוריה מאוירת" בוחר בדרך לא שגרתית לספר את סיפור האנושות: שעשועון טלוויזיה סאטירי, שבו כוחות היסטוריים שונים מתמודדים על התואר "השולט האמיתי בהיסטוריה". כל כוח – מזל, כסף, מלחמה, דת ואחרים – מציג את מועמדותו מול צוות שופטים וידוענים, ומגבה את טענותיו בעובדות היסטוריות, מחזות דרמטיים והומור בועט.
מדובר בניסיון מבריק להפוך תובנות עמוקות על ההיסטוריה למופע ראווה חזותי. הררי ממשיך לפרק את האשליות הגדולות שמרכיבות את התרבות האנושית – מיתוסים, דתות, מוסדות כלכליים – ומגיש אותן כאן כוויכוח תוסס וציני, עטוף באסתטיקה צבעונית ואגרסיבית. הפורמט לא רק משעשע אלא גם מעורר מחשבה: האם יש באמת שליט יחיד להיסטוריה, או שמדובר בשדה קרב של נרטיבים?
עם זאת, דווקא העיצוב הנועז פוגע בקריאות. הדחיסות הוויזואלית, כמות הטקסט, עומס הבדיחות, והמעברים החדים בין סצנות – יוצרים תחושת הצפה. קשה לעקוב אחרי העלילה או להבין לעומק את מהלך הטיעונים. הסגנון מנסה להחזיק יותר מדי רעיונות, והתוצאה לעיתים מבולגנת.
יש רגעים מבריקים לאורך הקריאה, ודמויות המשנה מצליחות להמחיש רעיונות מופשטים באופן שנון. אבל התחושה היא של מסע אינטלקטואלי שהפך למופע קרקסי: מסקרן, צבעוני, חכם – אך גם מתיש.
בסופו של דבר, הספר מתאים למי שמכיר את משנתו של הררי או מחפש דרך פרובוקטיבית לעורר דיון היסטורי. הוא פחות מתאים למי שמחפש עלילה סדורה או חוויית קריאה רגועה. זו יצירה נועזת, אבל לא תמיד נגישה – כזו שמעוררת עניין, אך גם שואלת בלי להרפות: מי באמת שולט בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו?
החוף הרחוק ביותר / אורסולה לה גווין הוצאת הכורסא 244 עמודים תרגום: תומר בן אהרון
המשכתי עם סדרת ארץ ים בעיקר בגלל ההבטחה – אותה איכות ספרותית שזיהיתי כבר בספר הראשון. הפעם, ב"החוף הרחוק ביותר", אורסולה לה גווין כבר לא מתעסקת רק בכוחו של הקוסם גד (המכונה גם "נץ") אלא מתבוננת בכוח עצמו – מהותו, הפיתוי שבו, ומה שנשאר מאחור כשמנסים לאחוז בו לנצח.
זהו ספר אפל בהרבה מקודמיו, כמעט נזירי במבנה שלו – מסע ימי שיש בו דממה, מוות, המתנה. ולצד זה, דווקא כאן, בצל השכחה, הכאב והקִרבה לעולם המתים, נולדת אולי ההגדרה המדויקת ביותר לאנושיות.
גד כבר אינו נער. הוא הארכימג – סמל לסמכות, חוכמה ואיזון. אבל דווקא בזקנתו הרוחנית, כשהוא אמור לשלוט לחלוטין בכוחות הקסם, הוא נדרש למסע שממנו אין חזרה – לא רק מרחבית אלא קיומית. לצידו עולה דמות חדשה: ארן, נסיך צעיר שמבקש להבין את מקומו בעולם, והופך לשיקוף אחר של גד עצמו – בבגרותו, בחולשותיו ובשאלות שעוד אין להן תשובה.
הקסם נעלם מארץ ים. לא נגנב – פשוט הולך ומתפוגג, כאילו נשכח. זה מיתוס שבור, אגדת קסמים בגרסה דהויה, שמתמודדת לא רק עם אויב פיזי אלא עם התפוררות ההגדרות הבסיסיות של החיים. האם יש משמעות לשיר אם איש כבר לא זוכר אותו? האם אפשר להילחם בריקנות?
מה שמרשים בספר הזה זו דווקא היכולת של לה גווין לא לנסות להרשים. אין כאן דרקונים רבים או קרבות מזהירים. מה שיש – זה שקט. הליכה איטית, צעד אחרי צעד, באוקיינוס אפל שמוביל לארץ המתים. זהו ספר על סף התהום – תהום ההכרה בסופיות, בתעתועי הזהות, ובעובדה שכוח אמיתי הוא גם היכולת לוותר.
אם הספר הראשון היה מסע חניכה, הרי שזהו מסע פרידה. גם מהקסם, גם מהעבר, ובעיקר מהאגו. וגיבור אמיתי, כך מראה לה גווין, הוא לא זה שמנצח – אלא זה שיודע לשאת את המחיר.
כמו בספרים הקודמים, גם כאן התרגום של תומר בן אהרון מדויק ומכבד, והכריכה – יצירה של ממש – מצליחה ללכוד את האווירה המהורהרת של הסיפור. זהו לא רק ספר פנטזיה. זו הרהור ארוך על מוות, משמעות, והתבגרות. והכי חשוב – הוא לא מנסה לרגש בכוח, אלא מציע לקורא לצלול, לאט, אל תוך שאלה אחת פשוטה: מהו דבר ששווה לשמר, גם כשכל השאר נשכח?
