שלטון החוק בישראל / יצחק זמיר
הוצאת כנרת זמורה דביר
97 עמודים

קשה להפריז בחשיבותו של ספר קטן בממדיו הפיזיים אך רחב כל כך בתוכנו, כמו שלטון החוק בישראל מאת פרופ' יצחק זמיר. ספר שמצליח, במילים מדויקות ומאופקות, לזקק תמצית של רעיון דמוקרטי מהותי – רעיון ששואף להיות מובן מאליו, אך בישראל של השנים האחרונות הוא הופך למוקד למאבק ולוויכוח.

זהו לא ספר משפטי במובן הטכני או האקדמי. הוא נכתב אמנם על ידי שופט בית המשפט העליון בדימוס, אך הוא פונה אל הקוראים בגובה העיניים. לא צריך ללמוד משפטים כדי להבין את הספר הזה, אבל קשה לקרוא אותו מבלי להרגיש שהוא מלמד אותך משהו מהותי על המקום שבו אתה חי.

יצחק זמיר כותב לא רק מתוך ידע עמוק, אלא גם מתוך יושר פנימי. הוא מציג את עקרונות שלטון החוק – השוויון בפני החוק, עצמאות מערכת המשפט, אחריות שלטונית – לא כהפשטות מופשטות אלא ככללי משחק בסיסיים, שבלעדיהם אין באמת דמוקרטיה. הוא גם לא נרתע מלהראות מתי וכיצד הכללים האלה הופרו, ובמיוחד כיצד הם נמצאים תחת מתקפה כיום.

מה שהופך את הקריאה בספר למרגשת כמעט, זו התחושה שאתה שומע קול של אדם שנושא באחריות, קול שמביט נכוחה במציאות ולא מהסס לומר דברים ברורים, גם כשהם לא נוחים. זמיר לא כותב מתוך תסכול, אלא מתוך תקווה. מתוך אמונה שכאשר שומעים את הדברים בשם אומרם – מי ששירת את המדינה שנים רבות, מי ששילם מחיר על יושרו – אי אפשר להישאר אדיש.

הספר מוקדש לקורבנות השביעי באוקטובר, וההקדשה הזו מהדהדת בין הדפים. היא הופכת את הדיון בשלטון החוק למשהו מוחשי, כמעט אישי. כאילו לומר – לא מדובר כאן על תיאוריה. מדובר על חיים שלמים, על עתיד של חברה שלמה.

שלטון החוק בישראל הוא לא ספר פרוזה, ובכל זאת יש בו משהו פיוטי, במובן העמוק של המילה. הוא כתוב בעברית יפה ונקייה, בשפה שיש בה דיוק ויש בה לב. הוא לא סוחף אותך כמו רומן, אלא מחזיק אותך כמו מצפן. מזכיר לך, ברוך אך בנחישות, מה חשוב באמת.

וקשה לא להרגיש בסוף הקריאה, שדווקא מתוך קושי, מתוך מציאות מורכבת, צומחת אמירה חדה ונוקבת על מה צריך להיות – ואיך עדיין אפשר לשמור עליו.

נערות / ג'. מ. קוטזי
הוצאת עם עובד
178 עמודים
מאנגלית: אברהם יבין

לא קראתי את שני הספרים האחרים בטרילוגיה האוטוביוגרפית של קוטזי, אבל אני מאוד אוהב את הסופר הדרום אפריקאי הנפלא הזה וקור לא מעט מספריו ואני שמח שבסוף הצלחתי גם להגיע לממואר הזה.

התחושה בקריאת נערות היא של ספר שעומד בפני עצמו, ובו בזמן הוא חלק מסיפור חיים רחב יותר, מסע התבגרות של ילד בדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד, מסע של ניכור, של חיפוש זהות ושל התמודדות עם עולמות שמתרחקים זה מזה.

הילד שבמרכז הספר, בן דמותו של קוטזי, הוא ילד חכם, רגיש ובעיקר מאוד בודד. הוא חי עם משפחתו בעיירה ווסטר, מרגיש זר בין חבריו לכיתה, מרוחק מאביו, קשור אך גם מתבייש באמו. זה לא סיפור של ילדות תמימה – זהו סיפור של ילד שמתבונן בעולם בעיניים חדות, ביקורתיות, ילד שרואה את הפערים, את האלימות השקטה שמפעפעת בכל, את הדיכוי שבחברה שהוא גדל בה, גם אם הוא עדיין לא מצליח לתת לזה שם.

הילד הזה הוא לא גיבור גדול, הוא לא חווה הרפתקאות מרגשות, הוא לא משלים עם עולמו – הוא בעיקר מתבונן, מנתח, מתלבט. והספר הזה הוא בדיוק כזה: מאופק, חד, ישיר, מלא בהרהורים קטנים שמצטברים יחד לדיוקן של ילד שמרגיש תמיד מעט מחוץ למקום שבו הוא נמצא.

קוטזי, כהרגלו, כותב בשפה פשוטה אבל חותכת. הוא מספר סיפור אישי מאוד, אבל בתוך הסיפור האישי הזה נמצאת דרום אפריקה של שנות ה-50 – חברה גזענית, כוחנית, מלאה בחוקים לא כתובים שמכתיבים לאן כל אחד שייך. והילד הזה, דווקא כי הוא בן לקבוצה השלטת, דווקא כי יש לו כביכול את כל היתרונות, מרגיש שהוא שייך לשום מקום. הוא מתבייש באביו, הוא לא בטוח איך עליו להתנהג עם חבריו, הוא נע בין תרבות אפריקאנרית לתרבות אנגלית, לא מצליח להיטמע באף אחת מהן באמת.

זה לא ספר עם עלילה גדולה, אלא עם אווירה חזקה מאוד. קוטזי מצליח לגרום לנו להרגיש את הניכור של הילד הזה, את המבוכה, את הקושי. וזה כתוב כל כך טוב, כל כך מדויק, שאי אפשר להישאר אדישים.

אני אוהב ספרים כאלה, ספרים שלוקחים אותך עמוק לתוך תודעה של דמות, שנותנים לך לחוות את העולם שלה מבפנים, גם כשהעולם הזה לא נוח, גם כשהוא מלא בסתירות, גם כשהוא לא תמיד ברור. וקוטזי עושה את זה בכישרון אדיר.

אין פה רגעי שיא דרמטיים, אין פה סיפור סוחף במובן הרגיל, אבל יש פה כתיבה כל כך יפה, כל כך מדויקת, ויש פה אמת. ואלה הדברים שאני מחפש בספרים.

לראות את השמיים הכחולים / הדס קלדרון
הוצאת הקיבוץ המאוחד
134 עמודים
מצרפתית: סברינה בלהסן־נימצוביץ'

יש ספרים שהם יותר מסיפור. הם עדות, הם זעקה, הם לב פועם של כאב ותקווה. "לראות את השמיים הכחולים" של הדס קלדרון הוא בדיוק ספר כזה. זהו ספר שאי אפשר להישאר אדישים אליו, ספר שמהדהד בראש גם הרבה אחרי שמניחים אותו בצד.

אי אפשר לפספס את הדס קלדרון, אי אפשר היה לפספ אותה בתקשורת מהיום הראשון והעמידה שלה אל מול המצלמות והמאבק שלה על שחרור ילדיה ובן זוגה לשעבר.
האישה הזו אמיצה וחזקה ובעיקר, נוכחת ועכשיו מתגלה שהיא יודעת לספר את הסיפור שלה בעוצמה.

הדס קלדרון לא כותבת רק על מה שקרה ב-7 באוקטובר 2023. היא כותבת על איך החיים מתהפכים בשניות, איך רגע אחד מפריד בין עולם שלם לבין תהום שלא ניתן לשער את עומקה. היא כותבת על הפחד המשתק, על האובדן, על החוסר ודאות, על התקווה שמסרבת להיעלם גם כשנראה שהכול אבוד. היא כותבת על הקיבוץ שלה, ניר עוז, ועל האנשים שחיו שם—קהילה שאיבדה רבע מחבריה ביום אחד.

הספר נכתב מתוך שבר שלא ניתן לאחות, אבל הוא לא מתמסר רק לכאב. קלדרון מצליחה לכתוב גם על אהבה, על כוח, על הרצון להילחם, על מה שנשאר אחרי שהכול נלקח. היא כותבת על אמא שלה שנרצחה, על האחיינית שלה שלא חזרה, על שני ילדיה שנחטפו לעזה, על הימים הארוכים של חוסר ידיעה, ועל הרגע שבו הצליחה סוף סוף לחבק אותם שוב. אבל החיבוק הזה לא סוגר את הפצע, כי עדיין יש חטופים, ועדיין יש משפחות שמחכות.

הקריאה בספר הזה קשה, כי הוא אמיתי. כי אי אפשר לקרוא אותו מרחוק, הוא מכריח אותך להיות שם, להרגיש את החרדה, את הכעס, את הכאב. אבל לצד זאת, יש בו גם כוח עצום. כוח של אמא שלא נכנעת. כוח של מי שמסרבת לשתוק, מי שמדברת גם בשם אלה שלא יכולים לדבר יותר.

"לראות את השמיים הכחולים" הוא ספר שכולו לב. הוא תזכורת כואבת למה שהיה, אבל גם קריאה ברורה למה שצריך להיות. כי אסור לשכוח. כי יש עוד מאבק שנמשך. כי יש עוד תקווה, למרות הכול.

בסוף הספר הדס מזכירה את שמות כל החטופים והחטופות נכון לדצמבר 24 ומאז כבר הרבה השתנה.
הספר ראה אור לראשונה בצרפת ותורגם מצרפתית.
מומלץ.

שוחים בחשיכה / תומש ידרובסקי
הוצאת כתר
262 עמודים
מאנגלית: קטיה בנוביץ

יש ספרים שאינם מספרים סיפור חדש, ובכל זאת מרגישים כמו נשימה ראשונה אחרי זמן ארוך מתחת למים. שוחים בחשיכה של תומש ידרובסקי הוא בדיוק כזה – רומן על אהבה אסורה, על זהות מינית תחת דיכוי פוליטי, על שתי דרכים לחיות כשהעולם מבקש ממך לשתוק.

זה סיפורם של לודווק ויאנוש – שני צעירים פולנים שנפגשים במחנה קיץ בתחילת שנות השמונים, מתאהבים, ושבים לוורשה כשהלב שלהם פתוח, אבל החברה סגורה. סגורה מדי. זו פולין הקומוניסטית, שבה לא רק שמותר לאהוב רק בדרך אחת, אלא שכל דרך אחרת עלולה לעלות לך בחיים שאתה מנסה לבנות. מהר מאוד הקשר ביניהם הופך ממחסה לאיום – וכל אחד מהם בוחר דרך אחרת להתמודד עם הפחד: לודווק בוחר באמת, יאנוש בוחר בביטחון.

מה שמרשים בספר זה לא רק הסיפור עצמו, אלא האופן שבו הוא מסופר. ידרובסקי כותב באנגלית, שפה שאינה שפת אמו, אבל יש בכתיבה שלו עדינות שמעטים מצליחים לזקק. השפה שלו רכה אבל לא מתייפייפת, מלנכולית אבל לא מתחננת לרחמים. זו כתיבה שמודעת לעובדה שלא תמיד יש מוצא, ושגם כשיש, לא תמיד יש בו גאולה.

שוחים בחשיכה לא מתיימר לשאת דגל, אבל הוא כן ספר פוליטי. לא במובן המפלגתי, אלא במובן האינטימי ביותר – זה של הגוף, של האהבה, של הבחירה איך לחיות. הספר הזה שואל שאלה פשוטה ומחרידה בו זמנית: האם מותר לאדם לאהוב, גם כשזה בא בניגוד למה שהמדינה דורשת ממנו?

זו לא קריאה קלה. לא בגלל סגנון, אלא בגלל האמת. הספר הזה מחזיק מראה מול הקורא ושואל אותו מה הוא היה עושה במקום שבו אין בחירה בלי מחיר.

אני לא חושב שזה ספר לכל אחד. מי שמחפש עלילה שוצפת או רגעים של חסד יתקשה. אבל למי שמוכן להישאר קצת מתחת לפני המים, לבלוע את המלח, להרגיש את הלב פועם גם כשאין אוויר – זה ספר שיישאר איתו הרבה אחרי הקריאה.

מלכיצדק / ישי ויסמן
הוצאת תשע נשמות
149 עמודים

אם אתם מחפשים רומן אסקפיסטי עם סוף מנחם ודמויות שקל להזדהות איתן – "מלכיצדק" הוא כנראה לא בשבילכם. זה ספר שמכניס אגרוף בבטן כבר מהעמוד הראשון, ולאט־לאט מושך אותך פנימה אל תוך עיר הרוסה, מציאות מופרכת־אך־מוכרת, ושלטון שהוא תערובת של תיאוקרטיה, הייטק וסיוט פסיכדלי.

ישי ויסמן כתב כאן יצירה שמסרבת להתחנף לקורא שלה. היא חדה, מלוכלכת, לעיתים מבולגנת בכוונה, אבל כל פרט בה מחושב. העיר מלכיצדק – תל אביב אחרי קטסטרופה לא מוסברת – נשלטת בידי כת שמקדשת בורות, טשטוש תודעתי ודיכוי רגשי. נשמע מופרך? אולי. אבל כמה רחוק זה באמת מהעולם שאנחנו חיים בו?

ג'ו אייזיק, הדמות הראשית, הוא לא בדיוק גיבור. הוא מין בריון בירוקרטי עם עבר אפור־כהה ומקצוע של נבל: גובה חובות ואיש ביצוע של הממסד. אבל לאט לאט, דרך חקירה שהוא נגרר אליה בעל כורחו, הוא מתחיל לפקוח עיניים. או לפחות לנסות.

ויסמן לא מתעסק פה רק בדיסטופיה. הוא בונה אלגוריה – על האופן שבו חברה מוחקת את הזיכרון שלה, על איך שפה, אמנות ורגש הופכים לכלים מסוכנים בידיים הלא נכונות, או פשוט נמחקים לגמרי. יש כאן ביקורת חברתית חריפה שמזכירה לפעמים את אורוול, ולפעמים את קפקא, אבל בניחוח ישראלי מובהק. הסמטאות, האנשים, האלימות, הפחד – הכל מרגיש קרוב מדי.

הסגנון של ויסמן נע בין יבש ומדויק לרגעים של ליריקה כמעט סוריאליסטית. הוא לא מהסופרים שמכינים לקורא את השביל. אתה נזרק לתוך העולם הזה ומבין אותו תוך כדי תנועה. זה הופך את הקריאה למעט תובענית, אבל גם מתגמלת למי שמוכן להתמסר.

זה לא ספר מושלם. יש בו רגעים שהעלילה נמתחת מדי, ויש קטעים שמרגישים כמו רעיונות שטרם עברו זיקוק. אבל יש בו גם אומץ. תעוזה. קול ייחודי שלא מנסה לחקות אף אחד, ולא מנסה לרצות. הוא לא ימצא חן בעיני כל אחד, וטוב שכך.

בסופו של דבר, "מלכיצדק" הוא מראה עקומה, מעוותת, אבל מדויקת באופן כואב. הוא שואל אותנו מה קורה כשאנחנו מוותרים על המחשבה העצמאית, על הזיכרון, על הסיפור שלנו. והוא לא מספק תשובות. רק דופק על הדלת, חזק.

מומלץ – בעיקר למי שלא מפחד להסתכל ישר בעיניים של הסיוט.

להיות או לא / איריס קאופמן
הוצאת שתים
137 עמודים

אני חושב שזה אחד הספרים היותר מיוחדים שיצאו בהוצאת שתים, והוא כזה לא בגלל הסיפור שלו – כי אין פה בדיוק סיפור – אלא בגלל הדרך שבה איריס קאופמן כותבת על החיים שלה, על המחלה, על ההתמודדות, ועל כל מה שנלווה אליה. יש כאן עשר מסות שהן כמו מונולוגים אינטימיים, כמעט יומנים אישיים, שבהם היא מתארת איך זה להיות אדם שחי עם מחלה מסכנת חיים, אבל ממשיך לחיות, לזוז, לחשוב, לקרוא, לכתוב. לא תמיד באותו סדר.

זה ספר שדורש לעצור ולהתעכב. הוא לא סוחף בקריאה של כמה שעות, וגם לא אמור להיות כזה. קאופמן כותבת על הרגעים הקטנים והגדולים של המחלה – לא רק על הכאב הפיזי או ההשלכות הבריאותיות, אלא על האופן שבו היא משנה את הראייה על החיים, את הקשרים עם אנשים, את התפיסה של גוף ונפש. היא עוסקת באימהות, בזוגיות, בקשרים שהתרופפו ובאלו שהתחזקו דווקא בגלל המחלה, ובדרך שבה החיים יכולים להיות גם מלאי עוצמה ויופי, גם כשהמוות תמיד נמצא ברקע.

לכל אורך הספר ניכרת ההשפעה של המחלה כמטאפורה של סוזן סונטג, וזה לא מפתיע. סונטג נלחמה בעצמה במחלה קשה וכתבה על האופן שבו מחלות כמו סרטן וטרשת נפוצה עטופות בשכבות של משמעויות סימבוליות, כמעט מיסטיות, שהחברה מלבישה עליהן. קאופמן מתייחסת לזה בצורה חדה – היא מסרבת להיות "לוחמת" או "גיבורה", ולא מוכנה לקבל את ההגדרות שהעולם נותן לחולים כרוניים.

אבל הספר הזה לא עוסק רק במחלה. הוא עוסק בחיים. איך ממשיכים לקום בבוקר, איך מוצאים משמעות, איך מתמודדים עם חוסר הוודאות. קאופמן לא מנסה להמתיק את המציאות, אבל היא גם לא כותבת מתוך ייאוש. יש משהו מפוכח מאוד בכתיבה שלה, חד ומדויק, אבל גם חם ואנושי. היא מצליחה לקחת נושא כל כך טעון ולכתוב עליו בלי ליפול לקלישאות או לרגשנות מוגזמת.

בנימה אישית. גדלתי בצילה של אמא חולת סרטן שגם נפטרה מהמחלה. כל ילדותי מגיל שנתיים בערך עד גיל שמונה שלי שבו היא נפטרה חייתי בצל המחלה ששינתה את חיי.
הספר הזה נגע בי גם כי אני מכיר את איריס מהרשתות החברתיות וגם כי אני מכיר את ההתמודדות הזו דרך עיניו של ילד קטן שראה את אימו גוססת לאט לאט.

אני חושב שזה ספר חשוב. הוא לא יתאים לכל אחד, כי הוא לא קל, אבל הוא כן ספר שיכול לגרום לך לעצור ולחשוב. על מחלה, על בריאות, על משמעות, על הזמן שיש לנו. בהחלט מומלץ.

גם לזיכרון יש חלקי חילוף / נועם נגרי
הוצאת טנג'יר
310 עמודים

ספרים שעוסקים בזיכרון יש להם איכות ייחודית, כמעט מהפנטת. אני אוהב ספרים שחוקרים את תעתועי הזיכרון, את הדרך שבה אנחנו משמרים או מעצבים מחדש את העבר, ו'גם לזיכרון יש חלקי חילוף' עושה זאת בדרך מקורית ומרתקת.

זהו סיפורו של גבר בשנות השלושים לחייו שחוזר לבית ילדותו לאחר מות הוריו, ומוצא את עצמו מתמודד לא רק עם העזבון הפיזי אלא גם עם עזבון רגשי ורוחני שמסרב להתפוגג. תוך כדי שהוא מנסה לסדר את החפצים, להכניס סדר למה שנשאר, הוא מגלה שהבית עצמו מתנגד לנוכחותו, שהוא מרגיש נוכרי בתוך המקום שהכיר כל חייו. הזיכרונות עולים ומתערבבים עם המציאות, והוא מתחיל לשאול את עצמו עד כמה הם אמינים, עד כמה אפשר לסמוך על מה שאנחנו זוכרים.

בתוך כל זה נכנס שכן מסתורי – חוקר זיכרון שהודח מהאקדמיה, אדם שמקדיש את זמנו לשכתוב רגע מכריע מהעבר שלו. המפגש בין השניים מעלה שאלות על הדרך שבה אנחנו בוחרים לזכור, על האפשרות 'להחליף חלקי חילוף' לזיכרונות שלנו. האם אפשר לשכתב את העבר? האם אפשר לסדר אותו מחדש, כמו שמסדרים בית?

הכתיבה של נגרי עדינה ומדויקת, יש בה רגישות לפרטים, לאופן שבו מחשבות מתפתלות, מתפרקות ונבנות מחדש. זהו ספר שמצריך מהקורא לשקוע, להרהר, לקרוא בין השורות. יש בו יופי שקט, כמעט מהורהר, אך הוא מצליח לרגש ולגעת בדיוק בגלל הרגעים הקטנים, בגלל הדרך שבה הוא שוזר את הפרטי והאוניברסלי יחד.

כשקראתי את הספר הרגשתי במידה מסוימת שאני קורא מחדש את ז'ורז' פרק ואין לי ספק שנגרי הושפע ממנו.
נגרי, בדומה לפרק, שואל האם ניתן לשכתב את העבר, אך בעוד שפרק עושה זאת דרך משחקי מבנה וסיפורים מפורקים, נגרי מביא לכך נופך אינטימי ורך יותר, כזה שפועל מתוך תחושת חוסר ודאות מתמשכת אך גם מתוך כמיהה לפיוס.

'גם לזיכרון יש חלקי חילוף' הוא ספר מיוחד, כזה שלא קוראים בריצה, אלא כזה שנותנים לו לחלחל. חוויית קריאה עמוקה ומלאת מחשבה, מומלץ לכל מי שאוהב ספרים שחוקרים את הנפש האנושית ואת הדרך שבה אנחנו כותבים – ומשכתבים – את סיפור חיינו.

מומלץ מאוד, מיוחד מאוד.

המרוץ לתחתית / עמיר פלג
הוצאת גם וגם
337 עמודים

כחובב ספורט מושבע וכמי שעוקב אחרי התקשורת הספורטיבית כבר שנים, קשה לי להישאר אדיש כשעיתונאי כמו עמיר פלג, שידוע ביושרו ובנכונותו לומר את האמת בפנים, מחליט להניח את הקלפים על השולחן ולדבר על הריקבון שפשה בתקשורת הספורט הישראלית. פלג, שבמשך עשרות שנים היה חלק מהתחום הזה, לא מהסס לנקוב בשמות, לציין דוגמאות, ולפרק לחתיכות את המערכות שאמורות לדווח לנו על מה שקורה בעולם הספורט – אבל בפועל עוסקות בעיקר ביצירת מצגי שווא, בנפנוף בסקופים מפוברקים, ובמתן במה לאנשים שבינם לבין עיתונאות אין שום דבר משותף.

הספר מציג תמונה עגומה של הענף: מגישים חסרי מושג, שדרי רדיו שצועקים במקום לנתח, פרשנים שיורים אמירות שטחיות בלי טיפת הבנה מקצועית, ואינטרסים שמכתיבים את סדר היום הרבה יותר מאשר הרצון להביא לציבור מידע מהימן. מי שעקב אחרי כתבותיו של פלג לאורך השנים ימצא כאן את אותה השנינות, את אותה העין החדה שיודעת לזהות את הפייק ולחשוף את האמת שמסתתרת מאחוריו, רק שהפעם הכול מרוכז בספר אחד שמהווה מעין כתב אישום חמור על הדרך שבה התחום הזה הידרדר למקום שבו הוא נמצא היום.

פלג לא סתם מצביע על הבעיה – הוא מביא דוגמאות שמוכיחות עד כמה המצב הידרדר. מאנשי תקשורת ששוכחים מי משחק נגד מי בשידור חי ועד פרשנים שמכנים שחקנים בשמות הלא נכונים, הטעויות המביכות הפכו להיות עניין שבשגרה.

אבל מעבר לפן המקצועי, יש כאן גם סוגיה ערכית. פלג מדבר על חוסר האתיקה המשווע, על הבריתות הסמויות בין כתבים למקורבים, על כתבות מוזמנות, על עיתונאים שהופכים לדוברים בלי למצמץ, ועל הפיכת התקשורת לכלי שרת בידי בעלי אינטרסים. אלה דברים שכולנו יודעים ברמה כזו או אחרת, אבל לראות את זה פרוס בצורה כל כך מקיפה – זו חוויה מעוררת מחשבה, ובעיקר מעוררת דאגה.

הספר המרוץ לתחתית הוא קריאה חובה לכל מי שאוהב ספורט ולא פחות מכך – לכל מי שעדיין מאמין בכוחה של עיתונאות אמיתית. פלג כותב בסגנון חד, שנון, וללא פחד, בדיוק כמו בטוריו לאורך השנים. למרות הנושא הכבד, הקריאה קולחת ומרתקת, והשילוב בין אנקדוטות משעשעות לבין רגעים כמעט טראגיים בהתנהלות התקשורת הופך את הספר לחוויית קריאה מרתקת. עצוב לראות לאן הגענו, אבל לפחות יש מי שמוכן לומר את זה בקול רם. מומלץ בחום, גם אם זה לא ספר שיגרום לכם להרגיש גאווה גדולה בתקשורת הספורט שלנו.

מעבר לכך אני שמח לראות את ההתפתחות של הוצאת גם וגם, הוצאה שאני אישית מאוד אוהב ומקווה שימשיכו להוציא ספרות מעניינת ומעוררת מחשבה.

גלות / ג'וליה פרמנטו־צייזלר
הוצאת אחוזת בית
132 עמודים

ברומן הדוק ומדויק, ג'וליה פרמנטו־צייזלר מגישה לנו יצירה ספרותית שהיא בעת ובעונה אחת אינטימית ורחבה, חודרת לנפש הגיבור ומעלה שאלות מורכבות על צדק, זהות, וגלות – פיזית ונפשית. הספר נקרא בנשימה אחת, אך הוא מהדהד עוד זמן רב לאחר הקריאה, מותיר אותנו עם מחשבות על העולם שבו אנו חיים.

במרכז הספר עומד רובי ירושלמי, במאי קולנוע מוערך מתל אביב, שביום בהיר אחד מוצא את שמו מככב בכותרות, ולא מהסיבות שהתרגל אליהן. בעקבות חשיפות תקשורתיות על התנהלותו כלפי נשים לאורך השנים, הוא בוחר לברוח לדרום אמריקה, לעיירת חוף נידחת שמציעה לו מפלט, או לפחות כך הוא מקווה. אלא שהמציאות רודפת אותו – לא רק בדמות הכותרות שמתפרסמות בישראל אלא גם מתוך עולמו הפנימי, הזיכרונות, והמפגשים החדשים שמאלצים אותו להביט במראה.

לצדו של רובי ניצבת רומי הלר, דוגמנית ושחקנית בתחילת דרכה, שמערכת היחסים שלה איתו מסמלת את מערכת הכוחות בין היוצר למוזה, בין הוותיק לחדש, בין הגבר בעל ההשפעה לאישה שמנסה לפלס את דרכה. דמותה של רומי מורכבת: היא לא קורבן שקט, אך גם לא אוחזת בכל הכוח. היא נעה בין שאיפה לעצמאות לבין התלות הבלתי נמנעת במערכות הכוח של עולם התרבות. הקשר בינה לבין רובי שזור לכל אורך הרומן, והאופן שבו היא נבנית כדמות עצמאית, עם קול משלה, הופך את הספר לעוד יותר מרובד ומעורר מחשבה.

הכתיבה של פרמנטו־צייזלר חדה ומפוכחת, אך בה בעת מלאת חמלה. אין כאן האשמות חד־משמעיות או ציור שטוח של דמויות כטובות ורעות – אלא חקירה מורכבת של אדם שאולי חשב שהוא בשליטה, אך מגלה עד כמה חייו התנהלו מתוך אשליה. הספר עוסק גם בזיכרון הקולקטיבי והאישי, בשאלה האם ניתן לברוח מעברו של אדם, ומה קורה כשאין לאן לחזור.

אחד הדברים המרשימים ביותר בכתיבה של פרמנטו־צייזלר הוא הדיוק – גם בסגנון שלה וגם במבנה הרומן. אין כאן מילה מיותרת, והעלילה נעה קדימה בקצב חד, בלי לאבד עומק או רגש. הדיאלוגים טבעיים, התיאורים קולנועיים כמעט, והרגשות שמציפים את הדמויות נמסרים בכנות כובשת.

מעבר להיותו רומן אישי ופסיכולוגי, גלות הוא גם רומן חברתי. הוא בוחן את העולם שלאחר עידן ה-MeToo מנקודת מבט לא שגרתית ומעלה שאלות שיישארו פתוחות. לא מדובר בניסיון להכשיר מעשים או להקל על השיפוט, אלא דווקא בהזמנה לחשוב – על כוח, על חרטה, על האפשרות לתיקון, אם בכלל.

הרומן/ נובלה החד הזה הוא מסוג הספרים שמעוררים שאלות רבות אצל הקורא וככזה אהבתי אותו מאוד, שקעתי לתוכו ונהניתי מאוד מקריאתו.
זו לא קריאה קלה בהכרח אך היא קריאה נוקבת וחשובה ובעיקר, מאוד מעניינת.

מומלץ.

כאב במסווה אותיות / תומר קליין
הוצאת קתרזיס
68 עמודים

תומר קליין הוא כבר משורר עם מרחק לא קטן של כתיבת שירים וספרים וזהו ספר שיריו החמישיועבורי הראשון שאני קורא.
החוויה מקריאת ספרו של קליין היא חוויה של כניסה לנפש המשורר וכמו השם של הספר הוא עוסק בכאב והתמודדות עם משברים וקשיים במובנים רבים ובכתיבה חודרת ועוצמתית.

תומר קליין לא מתייפייף בכתיבה שלו, השירה שלו נוגעת ולא תמיד נוחה וגם לא תמיד קלה לקריאה.
גם לא בכתיבה שלה וגם לא בתוכן שלה.
השירה של תומר אינה מתייפייפת ואינה מבקשת להקהות את עוצמת החוויה, אלא להציג אותה כפי שהיא – גולמית, חדה וכנה.

כולנו מתמודדים עם כאב וקושי ודווקא בגלל זה הספר של קליין יכול לגעת בכל אחד ואחת מאיתנו, הכתיבה שלו היא אישית ובאה לתאר חוויות שלו אבל אני מוצא אותה קולקטיבית, אני מוצא אותה נוגעת בכל אחד ואחת מאיתנו וכולנו יכולים למצוא בשיר זה או אחר איזה חיבור רגשי חזק.

הפעם פחות הבנתי את הכריכה, בדרך כלל אני מנסה להתייחס אליה ולנסות לחבר את בחירת הדימוי בכריכה לנושאי הספר וכאן הפאטרן של הציפורים פחות התחבר אלי אם כי זו כריכה יפה ומעניינת אבל מבחינה רעיונית לתוכן הספר פחות הבנתי את החיבור.

למרות שהספר עוסק בכאב, אין בו ייאוש מוחלט. קליין משאיר מקום לשבריר של אור, ולו רק בעצם הכתיבה עצמה – היכולת להפוך חוויה כואבת לטקסט פיוטי היא עצמה אקט של תקווה. הקורא אינו רק צופה מן הצד אלא מוצא עצמו מהדהד את התחושות, מזהה רגעים מחייו שלו בתוך המילים.

---

פעמוני עכסן
הוכשתי על ידי המילים,
זעמן נשך בי ניב.
רעל יוד חדר לבשרי,
נטף בי ערש אותיות
אשר צמחו בי כקיסוס.
זר לראשי.
פעמוני עכסן דנדנו
את פעימות המשפטים,
שטפטפו אל
כישור המשקלים
הסובב עצמותי בפלך.
טבולות ידי במרקחת מעשים,
ננשכו, סימני שיניים רועדות,
עד שהפכו אצבעותי לציפורני ארס.
פעמוני עכסן הדהדו
את פעימות המשפטים
שטפטפו ממני.