תמונה סדוקה / תמי לאונר אראל
הוצאת מישמוש
320 עמודים

תמונה סדוקה זה מסוג הספרים שהקריאה בהם נעימה ומטרידה כאחד, זה ספר שהיה לי מאוד נוח לקרוא, הכתיבה נעימה מאוד והחיבור הזה בין הדמויות המרכזיות מרגש ונוגע ויש גם צד שני שיש בו בין השורות ובתוך השורות ולצד הכתיבה הנעימה הספר גם עוסק בלא מעט נושאים מורכבים שנגיע אליהם במהלך הסקירה והמחברת מצליחה להעביר אותם באופן משכנע בעיני.

העלילה עוקבת אחרי רונה, צעירה ישראלית שמוצאת עוגן רגשי לא שגרתי בהתכתבות ארוכת שנים עם סופי מדנמרק. זה קשר רחוק שנבנה לאט, כמעט כסוד שנושא בתוכו נחמה. עם הזמן רונה נכנסת לקשר זוגי שנראה בתחילה כסיפור אהבה גדול, כזה שמבטיח ביטחון וחום, אבל מתגלה בהדרגה כקשר מצמית ושואב, קשר שבו הכוח זורם בכיוון אחד והמרחב האישי הולך ומצטמצם. מתוך בלבול, מתוך פחד לאבד את עצמה ומרצון לראות את החיים מזווית אחרת, רונה נוסעת לדנמרק. המסע הזה, לא רק אל אדם אחר אלא אל עצמה, מאפשר לה להבין מה קרה לה, מה היא מחפשת, ואיך חוזרים להיות שלמים.

הספר נוגע בעדינות אך בנחישות בנושאים של זוגיות רעילה, בריחה פנימית וחיצונית, תחושת זרות, שייכות שנשברת ומפגש בין תרבויות. יש בו מבט כנה על האופן שבו אהבה יכולה להפוך למלכודת ועל הצורך לזהות את הסדקים בזמן. לצד הכאב הספר נותן מקום לתקווה, לחברות שמצמיחה אותנו, ולאפשרות לבחור את עצמנו גם כשהלב מבולבל. הכתיבה שקטה, נקייה, לא מחפשת זיקוקים, והכוח שלה מגיע דווקא מהטון המדוד הזה.

לא הכל עמוק עד הקצה. יש קטעים שבהם הרגש נודד אל תבניות מוכרות, ויש רגעים שבהם הייתי שמח לחדירה ספרותית יותר נועזת או לשפה חדה יותר. זו לא יצירה שנדחפת קדימה אל עבר חדשנות צורנית, והיא גם לא מתיימרת להיות כזו. מצד שני, הספר יציב, כתוב היטב, ומצליח לגעת במקומות עדינים בלי להפעיל דרמה מיותרת. הוא נותן לקורא לנשום, לחשוב, ולהרגיש בלי תחושת כפייה.

בסופו של דבר, תמונה סדוקה הוא ספר רגיש, אנושי מאוד, שמזכיר שהמסע החוצה מתוך קשר שואב יכול להיות שקט, איטי ומורכב. יש בו לב, יש בו כנות, והוא יודע לעמוד במקום צנוע ואמיתי בלי להתנצל ובלי להתאמץ להיות משהו אחר. לפעמים ספר שרוצה פשוט לספר סיפור של החלמה וצמיחה עושה את העבודה בדיוק כמו שצריך. פה זה המקרה.

רחוב העצמאות עשרים ושבע / רבקה מוצפי
הוצאת פטל
188 עמודים

יש לי חיבה לספרות נוסטלגית, ספרות שלוקחת אותך לתקופה של ישראל הישנה, ישראל הצעירה, ודרך הסיפורים האלו אנחנו יכולים להכיר וללמוד על אורך החיים של אותה תקופה.
יש לי חיבה לספרות כזו ורבקה מוצפי לוקחת אותנו למסע כזה.
רבקה מוצפי היא לא סופרת צעירה וזה ניכר, ניכר בכתיבה, בסגנון בו הספר נכתב, השפה, העברית הגבוהה, התחושה הזו כאילו אנחנו שם, בתקופה ובמקום. יש יופי בספר הזה.

זה ספר שנכתב בקול רגוע, בטוח בעצמו, כזה שלא צריך להוכיח כלום ולא מחפש טריקים. הוא פשוט מאפשר לך לשבת ליד ילדה בשם ריבה, לראות דרכה את העולם, ולספוג קטע של זמן ישראלי שלא חוזר. מוצפי מספרת על ילדות בירושלים הנצורה, על רחובות שמלאים גם בפחד וגם בתחושת קהילה חמה, ואחר כך על מעבר לחיפה ומפגש עם עיר נמל גדולה, אנרגטית וקצת פרועה. אבא ימאי שנמצא מעט בבית, אמא יפה ואינטליגנטית שמחזיקה את המשפחה בעומס לא פשוט, שכנים שמרגישים כמו משפחה, חלומות שנולדים בתוך הצניעות והקשיים של התקופה. זה ספר של ילדה שמביטה סביב ומנסה להבין עולם גדול מדי, לפעמים כואב, ולפעמים מלא קסם.

הקריאה זורמת, השפה עשירה בלי להכביד, יש כאן רגישות לפרטים ולרגעים קטנים של חיים. אפשר ממש להריח את הרחובות, לשמוע את המבטאים, להרגיש את הים של חיפה. זה חלק מהכוח של כתיבה שנשענת על זיכרון חזק וחי.

ובכל זאת, צריך לומר ביושר. מי שקורא הרבה ספרות ישראלית שמחזירה אותנו לשנות החמישים והשישים ירגיש שהספר הזה נמצא שם יחד עם עוד רבים. יש פה כתיבה יפה, יש קסם, אבל פחות מצאתי את הדבר שמטלטל או פותח משהו חדש בזיכרון הקולקטיבי שלנו. זה ספר שעושה את מה שהוא מבטיח, עושה את זה טוב, אבל נשאר בתחום המוכר של סיפורי ילדות בראשית המדינה. לפעמים הייתי רוצה שהקול של ריבה יפתיע, שיקפוץ קצת מעבר לדימויים שכבר ראיתי, שיעז לגעת בעוצמה יותר פראית או חדשה.

ובכל זאת, נהניתי. יש ערך לקריאה כזו, במיוחד אם אוהבים להיכנס לרגעים שבהם המדינה הייתה צעירה, לא בטוחה בעצמה, והחיים היו מלאים באמונה ובפשטות לצד כאב. זה ספר שמרגיש כן ונקי, בלי ציניות. הוא מאפשר פשוט להיות שם, ולפעמים זה בדיוק מה שצריך.

מי שמחפש חוויה שקטה, כתיבה מלוטשת, ונוסטלגיה שעשויה באהבה, ימצא כאן הרבה. מי שמחפש טלטלה או קול חדש לגמרי, אולי יישאר מעט באותה נקודה שבה התחיל, אבל עם חיוך קטן ועם געגוע. ואני? אני שמח שקראתי. יש בספר הזה נשמה.

אותו נהר, אותו נער / שמעון אדף
הוצאת קתרזיס
152 עמודים

שמעון אדף הוא בעיני סופר ייחודי בנוף הספרות הישראלית, הכתיבה שלו ייחודית, הסגנון שלו מאוד שונה מסופרים אחרים שקראתי ובעיקר אני אוהב שאדף נאמן מאוד לסגנון הכתיבה שלו ולשפה הגבוהה והמיוחדת שהוא מייצר ובכך בתוך המסגרת הסיפורית הבסיסית שעוד מעט נדבר עליה אנחנו מגלים רבדים נוספים ורפרופים לדברים אחרים שהוא כתב. אין שום דבר נוח בספר הזה לא בעלילה ולא בשפה ואולי דווקא בגלל זה הספר מייצר עניין.

עוד לפני שנכנסתי אל העמוד הראשון עצרתי על הכריכה. היא יפה, מהורהרת, מלאה רמזים שקטים. קו מים כהה שמתעקל, רמז לתנועה פנימית, לתודעה שאינה עומדת במקום אלא זורמת, מסתובבת, חוזרת לאחור. זה ספר שמביט בך בחזרה ומבקש שתביט בו לא כקורא עייף בסוף היום, אלא כמי שמוכן לשהות. לא צעקה, לא סנסציה, אלא שקט שמסתתר בו מתח עמוק. כבר שם הבנתי שאני נכנס למסע שלא ממהר לשום מקום.

העלילה מתחילה בנקודת מגע פשוטה וכואבת: שיחת טלפון על אם מאושפזת. אבל מכאן הסיפור אינו צועד קדימה אלא נפתח לאחור, לצדדים, אל שכבות זיכרון שמסרבות להיות מסודרות. אנחנו נעים בין עיירת ילדות בדרום לבין שירות צבאי, בין ניסיונות אהבה מוקדמים לבין שנים ראשונות בעיר, בין זהות שמחפשת לעצמה מקום לבין פחדים ושברים שהזמן לא עיגן. הזיכרון אינו כרונולוגי אלא אורגני, כמו מים שמוצאים כל חריץ. אין כאן עלילה שמבקשת להוביל, אלא תודעה שמנסה להבין מה לא הובן בזמן אמת.

מה שמיוחד כאן הוא שהסיפור אינו נשען על דרמה חיצונית. הוא לא מחפש אירוע גדול, הוא מחפש אמת בתוך תנועה פנימית. יש רגעים של כאב, של געגוע, של חיפוש אחר מוצא רגשי, אבל הם מופיעים כמו גלים, בלי לנסות להחזיק את הקורא ביד. במקום זה הספר מבקש שתהיה שותף לנשימה שלו, שתעמוד עם המספר מול הזיכרונות כמו מול נהר שמסרב להיות שקוף עד הסוף.

ואז מגיעה השפה. שפה שלא מתנצלת על עצמה, לא מצטדקת, לא מקריבה עומק בעבור נגישות. היא גבוהה, מדויקת, מחושבת, ולעיתים דורשת מהקורא להרים את הראש ולא להוריד אותו. אני אוהב את זה. אני אוהב ספרות שאינה מבקשת לרצות אלא לייצר מרחב. היו מקומות שבהם שאלתי את עצמי האם היה אפשר לרכך מעט, לתת לעומס הנפשי לנשום בלי שהשפה תהפוך לשער נוסף שיש לעבור דרכו. אבל ברוב הדרך הרגשתי שזה חלק מהמהות. אסור להיבהל ממורכבות כשיש בה כנות.

יש מקום חשוב לספרות שאינה ממהרת. ספרות שדורשת מהקורא להתכוונן, שמבקשת זמן. אני לא חושש מטקסטים מאתגרים, להפך, ואני מעריך יצירה שמאמינה שהעברית יכולה לשאת עומס רגשי וגם יופי צורני בעת ובעונה אחת. כאן השפה אינה קישוט, היא כלי חפירה. היא לא מלטפת, אבל היא כן חושפת.

בסוף הקריאה נשארתי עם תחושה של רטט פנימי, לא של סגירה. זה ספר שלא אומר מה לחשוב, לא מסדר עבורך את המקומות הכואבים, אלא מניח אותם על השולחן בשקט ומבקש שתראה. הוא לא קל, ולא מנסה להיות. אבל הוא כן נאמן לעצמו, וכשנכנסים אליו מתוך מוכנות ולא מתוך ציפייה לפשטות, הוא מחזיר במשהו עמוק. יש בו יופי שאינו זקוק לרעש. יש בו אמת שמחייבת שהייה. ואני שמח שהייתי שם.

לא סיפור כבד / מאיה לי לוי
הוצאה עצמית
71 עמודים
גילוי נאות, אני מכיר את מאיה לי כמה שנים טובות, אנחנו חברים ושמחתי לתמוך במימון ההמונים של הספר ובעיקר שמחתי לקרוא אותו. כשאתה מכיר אדם לפעמים אתה מגלה שאתה לא מכיר אותו מספיק.
גם אם אתה קורא את כל הפוסטים שלו, נחשף למאבקים, למורכבויות, לעליות ולירידות.
בכתיבה יש משהו אחר, משהו חושפני הרבה יותר.
ולא שמאיה לי לא פותחת את המורכבות שלה ברשת החברתית אבל מה שיש בספר הזה זו לא כתיבה של רשת חברתית ולא עוד פוסט, זה מנעד שנע בין שירה לממואר, בין יומן אישי לבין כתיבה חודרנית וכואבת שנותנת לקורא הצצה רגעית לעולמה של המחברת וזה חזק מאוד.
כשהחזקתי את הספר הרגשתי שאני נכנס לאזור שמבקש ממני להיות נוכח. לא לנתח, לא לשפוט, לא לחפש מבנים. להקשיב. יש טקסטים שנפתחים אליך לאט ויש טקסטים שפשוט עומדים מולך ומבקשים שתראה אותם כמו שהם. זה מה שקורה כאן.
לא חיפשתי כאן שורות מלוטשות או משחקי לשון. חיפשתי את הלב, את המקומות הקטנים שמושכים תשומת לב כי הם אמיתיים מדי כדי להתעלם מהם. מצאתי הרבה מהדבר הזה. רגעים קטנים שמציפים זיכרון, תחושה, מבט, שתיקה.
הכאב מופיע כאן בלי דרמה, בלי צעקה. ולעיתים דווקא בגלל זה הוא נוגע חזק יותר. יש כאן ילדה ואישה באותו גוף, באותו מבט חיצוני ופנימי, שמנסה להבין את עצמה בתוך עולם שלא תמיד יודע איך להסתכל בלי לשפוט.
לפעמים זה תמים, לפעמים זה חד מאוד, תמיד כנה.
אני יודע שיש מי שיקרא את זה ויחפש סיפור גדול יותר או מהלך ספרותי, אבל זו לא הקריאה הנכונה. זה לא ספר שמנסה לבנות מבנה. זה ספר שמבקש נשימה. מבקש שיהיו לידו עיניים שלא פוחדות לראות, גם כשזה צורב.
אני קורא בו ומרגיש את הדרך. לא דרך עלילתית, אלא דרך רגשית. דרך של מישהו שמנסה להחזיר לעצמו מקום בעולם, בעדינות, בקצב שלו, במשפטים קצרים שמחזיקים הרבה מאחוריהם.
כשסיימתי הרגשתי שאני מכיר את מאיה לי עוד שכבה אחת פנימה. והאמת, זה ריגש אותי. לא בגלל סיפורי גבורה ולא בגלל פתרונות. בגלל הפשטות שבה מונח כאן סיפור פנימי שלא רוצה להיעלם.
וזה בעיני הרבה.

אני חושב שדרוש הרבה מאוד אומץ לכתוב ספר כזה אבל הוא יגיע לידיים הנכונות, אני בטוח.
הוא יגיע לאותן ילדות שיקראו אותו וזה יתן להן כוח להמשך, הן ידעו שהן לא לבד בעולם ויש מי שמקשיב להן דרך המילים.
רק בגלל זה הספר הזה היה צריך לבוא לעולם.

מצעד הבהמות / דולב מור
הוצאת פרדס
303 עמודים

את דולב מור הכרתי בספרו הקודם והמעניין כשגם אז הוא העז בכתיבה אמיצה לגעת בנושא שלא הרבה נוגעים בו. הוא לוקח את הקו הזה של כתיבה אמיצה ולא מתפשרת גם לספר השני שלו. כתיבה שכזו עלולה במידה רבה להרתיע, אבל לא אותי. אני מחבב כתיבה לא מתחנפת, אוהב סופרים שמעזים לפרוץ גבולות, קירות ושפה וזה ניכר מאוד כאן.

הרומן הזה, שמסופר בגוף ראשון מפיו של ארי, הוא סיפור של אובדן, התפוררות וחיפוש אחר מקום בעולם. בן הזוג שלו, אורי, מודיע לו בבוקר אחד שזה נגמר, ופתאום כל מה שנראה יציב מתמוטט. מכאן מתחיל מסע פנימי שבו ארי מנסה להבין איך הוא הגיע לכאן, איך משהו שהיה פעם מלא תשוקה ואהבה הפך לריק. הספר נע בין הווה מתפקע לבין זיכרונות פרועים, בין ריאליזם כמעט גופני לבין הזיות, והוא מצליח לשרטט תודעה שבורה אבל חיה, אדם שלא מפסיק להרגיש גם כשהכול סביבו מתפורר.

מור כותב ישיר מאוד, לעיתים בוטה, לא מחפש לעגל פינות או להסתיר את הלכלוך. יש קטעים קשים לקריאה, אבל דווקא הם משדרים אמת. הוא לא מנסה לצייר את הקהילה הגאה כשלמה או זוהרת, אלא חושף צדדים של חולשה, קנאה, חוסר ביטחון, תשוקה מבולבלת. בכך הוא גם מעורר אנטגוניזם וגם הערכה, כי הוא מסרב לשרת נרטיב נוח. זו כתיבה שיש בה תעוזה כמעט בלתי נסבלת, והעובדה שהוא לא עוצר גם כשהקורא אולי רוצה לנשום רגע, היא בעיני חלק מהעוצמה של הספר.

מה שמעניין כאן הוא השילוב בין ריאליזם כמעט תיעודי לבין מגע פיוטי. בתוך הרחובות התל אביביים, הדירות, הזיעה והבוץ, יש גם שפה יפהפייה, דימויים חדים, ולעיתים רגעים כמעט מיסטיים. בסצנות האחרונות, כשהגיבור מתכסה בעלים ובוץ ומסתתר מפני העולם, יש משהו שמזכיר לידה מחדש, כאילו אחרי כל ההשפלה והכאב יש גם פתח קטן לאור.

הספר הזה לא מושלם. יש בו חזרות מסוימות, רגעים שנראים ארוכים מדי, אבל התחושה הכללית היא של יושר נדיר. מור לא מבקש אהבה מהקורא, אלא כנות. הוא מציע מראה לא מלוטשת, כזו שמחזירה מבט גם למי שלא נוח לו להסתכל. מצעד הבהמות הוא ספר שלא מתנצל על קצוותיו, ספר גאה במובן הכי רחב של המילה, כי הוא לא עסוק בלשאת דגל אלא בלחשוף את מה שקורה מתחת לעור.

זו כתיבה חדה, אמיצה, אנושית מאוד. לא כל אחד יאהב את הספר הזה, אבל מי שיקרא אותו עד הסוף יזהה בו לב פועם, ויודה, גם אם בשקט, שמזמן לא קרא משהו כל כך כן.

עמידה של חסידה / מיה קלינגר־כהן
הוצאת רימונים
איורים: שירלי ויסמן

הספר החמוד הזה עם האיורים המקסימים של שירלי ויסמן בא ללמד את הילדים בדרך המשל את החשיבות של הבחירה החופשית, אותו רצון להיות מי שאנחנו רוצים להיות כל עוד זה לא באמת פוגע באף אחד.
המסר הזה חשוב והוא מועבר בצורה מקסימה דרך האנשת החיות בספר הזה וכמו הרבה משלים טובים החסידה מככבת כאן.

לחסידה שלנו בספר יש רצון להפסיק לעמוד על רגל אחת ולהתחיל לעמוד על שני רגליים.
החיות ביער לא ממש מרוצות מכך שהחסידה מחליטה לשנות סדרי עולם והם מנסים לשכנע אותה ולכן מגייסים שליחים שילכו אל החסידה וינסו לדבר אל ליבה.

אך החסידה בשלה, אין סיבה שהיא לא תעמוד על שלה ותעמוד על שני רגליים, הרי במי זה פוגע?

זה הבסיס לסיפור החמוד הזה שמעביר את המסר החשוב ומועבר בחרוזים מקסימים יחד עם איורים נהדרים.
מאוד חמוד, משובב לב ונפש, כתוב יפה וערוך יפה ובעיקר בדרך מלאת חן מעביר את המסר שכל אדם רשאי לבחור מי ומה הוא רוצה להיות.

מקסים.

כל הדרכים מובילות / מירב אורן
הוצאת התחנה
150 עמודים

השם של הספר הזה שמכיל קובץ סיפורים קצרים ומעניינים עוסק בנשים שמחפשות דרך, נתיב, מקום בעולם וכל סיפור יש לו את הייחוד שלו וניכר שמירב אורן יודעת לגשת לסיפורים ולייצר עניין. והדבר הראשון שסקרן אותי בספר זה שם הספר שמתאים מאוד לסיפורים ולאווירה בהם ולכריכה המעניינת של אותה מברשת שמשפריצה צבע ונראה שהיא מדמה מן צמתים וכיוונים אקראיים וזה מחבר אותי לרעיון שיש לסיפורים בספר הזה להציע.

מדובר בשישה סיפורים שכל אחד מהם נוגע בצורה אחרת במפגש שבין החוץ לפנים, בין מה שנאמר למה שמושתק. יש בהם תחושת חיים אמיתית, כזו שלא נוצרת מתוך עלילה גדולה אלא מתוך תנועה עדינה של תודעה. הסיפורים של אורן לא מחפשים ריגוש חיצוני אלא את הרגע הקטן שבו משהו נסדק, שבו אדם מבין על עצמו דבר שלא ידע. יש בהם הרבה שקט והרבה מתח פנימי שנוצר דווקא מהעדר דיבור, מהחיים שמתקיימים מתחת לפני השטח.

הקריאה איטית, נושמת, מאפשרת להרגיש את המרחק שבין הדמויות ואת הקרבה שמתקיימת למרות הכול. כמעט בכל סיפור יש מפגש בין שני עולמות שלא מצליחים להתמזג באמת אבל גם לא מתפרקים לגמרי. זה עולם שמבין שיחסים בין אנשים הם לא הרמוניה אלא מאמץ מתמשך למצוא נקודת איזון רגעית. לפעמים החום והקור מתערבבים לכמה שניות ואז שוב נפרדים, כמו שני זרמים של מים בברזים שאי אפשר לכוון בדיוק.

יש משהו עדין מאוד בכתיבה של מירב אורן. היא לא מתאמצת להרשים אלא נותנת לסיטואציה לדבר. היא מתבוננת באנשים שלה בלי לשפוט, נותנת מקום גם לרוך וגם לאכזריות שבקשרים אנושיים. יש קטעים שמזכירים ציור שנעשה במכחול רחב ואיטי, עם שכבות דקות של צבע שמתגלה בהדרגה. אולי זו גם הסיבה שהכריכה של הספר כל כך מדויקת, כי היא לא רק אסתטית אלא מבטאת את תנועת ההתזה, את הרגע שבו החיים מתפזרים לכיוונים בלתי צפויים.

בקריאה חוזרת הרגשתי שכל סיפור בספר הוא כמו מסלול שמוביל לאותו מקום פנימי, מקום של בלבול, של כמיהה, של ניסיון להבין איך מגיעים אל מישהו אחר בלי לאבד את עצמך בדרך. יש שם אמהות, חברות, זוגיות, וגם בדידות שקטה מאוד. אין כאן דרמות גדולות אלא רגעים קטנים שמרכיבים את הדרמה האמיתית של החיים.

הספר כולו משדר שלווה מדויקת, כזו שמסתירה סערה קטנה מאחוריה. הוא לא מנסה לסגור את הסיפורים אלא להשאיר אותם פתוחים, כמו דרכים שמתפצלות וממשיכות הלאה. בסיום הקריאה נשארת בי תחושת רוך לצד אי נחת, תחושה של חיים אמיתיים שלא מסתדרים לפי תבנית. אולי זו הסיבה שהשם הזה, כל הדרכים מובילות, מרגיש נכון כל כך, כי אין כאן דרך אחת אלא ריבוי של דרכים קטנות שמוליכות לאותו מקום אנושי, פגיע, ומלא חמלה.

ספר שקט, כן, חכם, וכתוב בדיוק הנכון. לא כזה שמבקש להרשים אלא כזה שמבקש להישאר.

הפיות של אירלנד
הוצאת כרמל
ערך: ויליאם בטלר ייטס
תרגם: יותם בנשלום
492 עמודים

כמה כיף היה עבורי לצלול לספר הזה, אני אחד שחובב מיתולוגיות, סיפורי עמים ואגדות שזורקות את הקורא לתרבות אחרת, למסורות ולדמויות שאנחנו לא מכירים כאן. זו הזדמנות עבור הקורא הישראלי להיחשף לסיפורים האיריים ולפיות והדמויות המוזרות שסופרו שם וגם להיחשף לאירלנד עצמה. כבר בכריכה עצמה, איור מאת צ"א דויל מתוך אוסף ולקאם, אתה נחשף לאווירה שבתוך הספר ומיד צולל לתוכו.

ככל שהעמקתי בקריאה, הרגשתי שאני נוגע בעולם חי ופועם, עולם שמערב בין אמונה, טבע, פחד ויופי. ייטס, עוד לפני שהתפרסם כמשורר הגדול של אירלנד, היה אספן קולות. הוא עבר בין כפרים, שוחח עם אנשים פשוטים, הקשיב לסיפורי העם, ושמר אותם מפני היעלמות בתוך תרבות אירית שהחלה להידמות יותר ויותר לאנגלית. האוסף הזה הוא לא רק סיפורי עם, הוא תעודה של תרבות שלמה שמסרבת למות, של עולם שבו הרוח והשיר והאדם והטבע הם כולם שפה אחת.

ייטס לא ניגש לאגדות האלה כמלומד מרוחק אלא כאדם מאמין. בעיניו, עולם הפיות לא היה בדיה אלא מציאות מקבילה, שוכנת בשדות הערפל ובין הגבעות הירוקות. הוא האמין שכוחות קסם, רוחות ושדים חיים לצד האדם, משפיעים עליו, ומתקיימים בתודעתו.
לכן גם המבנה של הספר, מהסיפורים העממיים הקטנים אל המיתולוגיות הגדולות, מרגיש כמו מעבר מהכפר אל השירה, מהיומיומי אל המיתי. כל סיפור הוא לבנה בבניין הרוחני של אירלנד.

הקריאה איטית, לא רק בגלל האורך אלא מפני שכל טקסט דורש לעצמו תשומת לב. יש משהו עתיק במקצב, משהו שמזכיר קריאה בתנ"ך או בשירה אפית. כל משפט נושא בתוכו עולם. לעיתים מופיעים שירים קצרים, פזמונים וקטעי לחשים ששוברים את הפרוזה ומחזירים אותך לתחושת הפה המדבר, למסורת שבעל פה. השירים האלה, שיותם בנשלום תרגם ברגישות רבה, שומרים על המקצב ועל הניגון של האנגלית האירית, בלי להפוך לעברית מלוטשת מדי. הם נשמעים טבעיים, כמעט מקומיים, כמו משהו שהיית שומע סביב מדורה בלילה גשום.

בנשלום מצליח להלך על הגבול העדין שבין שימור לבין הנגשה. הוא לא מחליק את השפה כדי שתהיה נוחה מדי, אלא משאיר בה את הזרים והמחוספס, את התחושה של ארץ אחרת. זה תרגום שמבין שהקסם טמון גם במה שלא מתורגם לגמרי, במה שנשאר קצת מסתורי. העברית שלו שירית, אך לא מתייפייפת. היא מאפשרת לטקסט של ייטס לנשום באותו קצב שבו הוא נכתב, בקצב של הקשבה ולא של מהירות.

מה שמרתק הוא ריבוי הסוגים: סיפורי פיות, רוחות, מכשפות, אנשי ים, שירי כשפים, אגדות מוסר וגם רגעים כמעט דתיים. הפיות כאן אינן עדינות או מצועצעות כמו בגרסאות הוליוודיות. הן יצריות, מסוכנות, קרובות לאדם ולחטא. הן דומות יותר לאלים קטנים או לשדים. גם בני האדם שבסיפורים אינם גיבורים במובן הקלאסי, אלא איכרים, דייגים, רועים, אנשים פשוטים שהעולם העל־טבעי מתערב להם בחיים.

ככל שהספר מתקדם, אתה מרגיש שהגבול בין החיים למוות, בין הגוף לנפש, הולך ומיטשטש. זו לא רק קריאה באגדות אלא חוויה של מעבר בין עולמות. המיתוסים כאן מציירים את אירלנד כארץ שחיה על התפר, שבה כל גבעה עשויה להיות קבר של מלך קדום או פתח לעולם אחר. זהו יקום פיוטי שנבנה מאמונות ישנות שהפכו לשירה.

אני מעריך את האומץ של הוצאת כרמל להביא ספר כזה, עבה, מורכב, איטי ועמוק, לקהל עברי. זו לא קריאה קלה, אבל היא מתגמלת. כל כמה עמודים אתה מרגיש שאתה לומד לא רק על הפיות של אירלנד, אלא על נפש האדם ועל הדרך שבה תרבויות יוצרות לעצמן שפה כדי לדבר עם הבלתי נראה.

זהו ספר שמזכיר עד כמה סיפור יכול להיות גשר בין עמים וזמנים. מי שמוכן לקרוא בו בסבלנות ימצא אוצר. לא רק של אגדות, אלא של נשמה.

גזר הדין וסיפורים אחרים / פרנץ קפקא
הוצאת עם עובד
162 עמודים
תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית דבר: אילנה המרמן

עוד ספר בסדרת קלאסיכיס של עם עובד, והפעם אנחנו מכירים את קפקא דרך סיפורים קצרים. אנחנו מגלים את ההתפתחות של הסופר הנהדר והחשוב הזה וממש לומדים דרך אנתולוגיית הסיפורים האלו את הניסיונות שלו להגיע לשפה של קפקא שאנחנו מכירים כל כך טוב.

זו אחת מהקריאות שבהן אני מרגיש שאני לא רק קורא סופר אלא עד להיווצרותו. הסיפורים הקצרים כאן, החל מהחטיבה הראשונה התבוננות ועד רופא כפרי, מציירים את קפקא כאדם שמחפש דרך אל תוך עצמו דרך הכתיבה, כמו מי שממשש בחושך אחר צורת הביטוי המדויקת שלו. יש משהו מרגש בלראות סופר לפני שהוא נהיה “קפקא”, לפני שהוא מתגבש לדמות הספרותית שכל העולם מכיר, כשעוד נותר בו חיפוש, היסוס, ולעיתים אפילו בוסר.

החלק הראשון, התבוננות, הוא כמעט מחברת רשימות. קפקא מתבונן בעולם, מנסה להניח את המבט שלו על אנשים, רחובות, חלונות, תנועה. הסיפורים שם קצרים מאוד, לעיתים נראים כסקיצות. אבל כבר אז ניכרת התשוקה שלו להבין את הסדקים של היומיום, את המקומות שבהם המציאות מתעוותת לרגע ונהיית בלתי ניתנת להסבר.

ואז מגיע גזר הדין. זהו הרגע שבו משהו מתפוצץ. הסיפור הזה, אולי אחד המושלמים שקפקא כתב, הוא המקום שבו הסגנון שלו מתעצב באמת. יש בו דחיסות רגשית, מתח פסיכולוגי, משפטים שחותכים את הנפש בלי שום צורך בהסבר. זה לא עוד תיאור של מציאות אלא משפט על קיום, על אשמה, על יחסי אב ובן, על חוסר מוצא. הקריאה בו עדיין קשה ומעוררת השתאות גם אחרי יותר ממאה שנה.

בחלק המאוחר, רופא כפרי, כבר פועל קפקא בשליטה מוחלטת. הוא כותב מתוך חלום בלהות צלול, שבו ההיגיון הפנימי הוא כמעט מתמטי אך חסר רחמים. הסיפור “לפני החוק” שנמצא כאן הוא תמצית העולם הקפקאי כולו, דימוי שמסביר את היחס בין האדם והמערכת, בין הרצון להבין לבין המחסום הבלתי חדיר שמולו. אלו סיפורים שנראים קרים מבחוץ אך נכתבים מתוך חום פנימי עצום, מתוך ייאוש אנושי עמוק.

התרגום של אילנה המרמן שומר על הניקיון והדיוק של השפה הקפקאית בלי להתיימר לפענח אותה. היא משמרת את הסתירות, את התחושה שדברים חשובים נרמזים אך לא נאמרים. זה תרגום שמכבד את השתיקה לא פחות מהמילים.

כקורא אני מרגיש שהספר הזה הוא שיעור בהתפתחות אמנותית. הוא מלמד איך סופר מתחיל מכתיבה תיאורית וממשיך אל תוך הטריטוריה המופשטת ביותר של הנפש, ואיך כל שלב הוא הכרחי כדי להגיע לשלב הבא. זה קובץ שלא נועד לקריאה רציפה אלא להאזנה איטית לקול שנבנה, קול שנאבק להיות קפקא. ואם יש בו רגעים לא אחידים, סיפורים שנראים פחות שלמים, זה רק מוסיף לו ערך, כי הם מאפשרים לראות את התהליך ולא רק את התוצאה.

פתחי אוורור / מורן דזוהדי לסרי
הוצאת קתרזיס
60 עמודים

מקצוע רפואת נשים זה אחד המקצועות שהכי קשה לי לכתוב עליהם כגבר קורא אבל דווקא בגלל זה בחרתי בספר הזה לסקירה. יש בזה משהו כל כך מרתק להיכנס לעומק החוויה הנשית במלואה ולא רק מנקודת המבט של רופאה שמטפלת בנשים אלא לחוויה עצמה שהיא מרתקת. והמחברת לפני הכל מייצרת עבורי כנות. היא מצליחה בכתיבה להכניס אותי לרגעים הכי אינטימיים של המקצוע דרך מילים, דרך שפה.

זו אחת החוויות הנדירות שבהן ספר שירה מצליח לגעת בי בלי מניפולציה רגשית. אולי כי הוא לא מתיימר לשנות עולם אלא רק לפתוח חריץ קטן לאוויר, למחשבה, להבנה של מה זה להיות שם. מאחורי הדלתות הסגורות של חדרי לידה, חדרי בדיקה, תורנויות לילה. יש משהו חזק מאוד דווקא בפשטות של השירים האלו, בתחושת האדם שמתחת לחלוק, שמבקש לנשום רגע לפני שהוא ממשיך לטפל באחרים.

הכריכה של הספר, ורודה, רכה, עם איור עדין וזהוב, כמעט מופשט, היא בחירה מושכלת מאוד. הוורוד כאן לא נועד לייפות אלא לרכך את המבט, להזכיר שהעולם הזה של הגוף והלידה והכאב אינו רק רפואי אלא גם רגשי, פגיע, ואנושי מאוד. הקו הזהוב במרכז, שמרמז על צורה נשית ועל פתיחה פנימית, מתפקד כמו מראה הפוכה. הוא פשוט וגרפי, אבל יש בו עומק כמעט רוחני. זו כריכה שמכינה אותך מראש לאינטימיות שמחכה בפנים.

השירה עצמה לא גבוהה ולא מתיימרת להיות כזו. היא כתובה כמעט כמו רשימות קצרות של יום עבודה, רגעים שנצרבים בזיכרון ואז נכתבים. יש בה שקט, וגם עייפות, וגם חמלה. מורן דזוהדי לסרי לא מסתתרת מאחורי מילים יפות, היא מדברת בגובה העיניים, לפעמים בגוף ראשון פשוט, כמעט דיבורי. ודווקא משם מגיע היופי. זו שירה שמבקשת להראות שהמקצוע הרפואי אינו רק מדע אלא גם לב פתוח, פחד, אחריות, חוסר שינה, ולפעמים גם תחושת בדידות עמוקה.

אני לא יודע אם זה ספר שאוהבי שירה גדולה ימהרו להגדיר כיצירה חשובה, אבל הוא כן ספר אמיץ וכנה. ספר קטן מבחינת היקף אבל רחב מאוד מבחינת אנושיות. הוא מצליח להזכיר שהשירה לא תמיד נולדת בספריות או בבתי קפה של משוררים אלא גם במסדרונות בתי חולים, בין לידה ללידה, בין דממה אחת לשנייה. זו קריאה שקטה שמותירה אחריה הדהוד, כמעט כמו נשימה.

"נבכי הגוף והנפש
שזורים בסודות הכמוסים ביותר שבחרתן לשתף.
ואני, לרגע, שותפה מלאה,
צופה בתינוקות ובאמהות שנבראו,
ברופאה שהפכתי להיות."

"השארי,
החזיקי את ידי כל עוד הכאב נוכח.
הסתכלי בי ואמרי שתכף תגיע הקלה.
וכשהכל יחלוף,
עבדי איתי את נפשי
שעברה בגל הזה."