האם אנו לבדנו ביקום? / מריו ליביו וג׳ק שוסטק
הוצאת אריה ניר
303 עמודים
מאנגלית: עדנה נתן

כותרת הספר הזה היא אחת השאלות שהכי מסקרנות את האדם מהרגע שהוא הבין את גודל היקום שלנו ואת המרחב האינסופי.
האדם חשב שנים שהוא לבדו ביקום הזה, ומרגע שהבנו עד כמה גדול היקום שסביבנו התחלנו לפקפק במחשבה האגוצנטרית הזו שאנחנו ייחודיים, אבל הוכחות לא היו בידינו.
הספר הזה מנסה לתת תשובות לשאלות האלו.
האם הוא מצליח בכך?

אני אענה כבר עכשיו, כן ולא.
וזו לא התחמקות, אלא תמצית החוויה שלי מהקריאה.

מריו ליביו וג׳ק שוסטק הם מדענים רציניים מאוד, וזה מורגש בכל עמוד. אין כאן סיסמאות, אין מיסטיקה, ואין ניסיון לרגש בכוח. זה ספר שמכבד את המדע ואת חוסר הוודאות שבו. אבל הוא פחות מכבד את הקורא הממוצע שמגיע אליו מתוך סקרנות קיומית ולא מתוך רקע בכימיה, ביולוגיה או פיזיקה.

החלק הראשון של הספר מוקדש כמעט כולו לאביוגנזה, כלומר לשאלה כיצד נוצרו החיים הראשונים על פני כדור הארץ. זה דיון חשוב, אין ספק, והוא כתוב ברמה מדעית גבוהה מאוד. ליביו אף מזהיר מראש שהחלק הזה יהיה עמוס בפרטים מדעיים. האזהרה הזו הוגנת, אבל היא לא פותרת את הבעיה. בפועל מדובר בעשרות רבות של עמודים שבהם הקורא הלא מקצועי עלול ללכת לאיבוד, ולעיתים גם להשתעמם. לא בגלל חוסר אינטליגנציה, אלא בגלל עומס, ריבוי מונחים, והיעדר מסגור רעיוני רחב שמסביר למה כל זה חשוב בשלב הזה של הספר.

כאן בעיניי טמונה הבעיה המרכזית. רק סביב עמוד 129 הספר מתחיל באמת לעסוק בשאלות שהכותרת מבטיחה. האם כדור הארץ ייחודי. מה המשמעות של גילוי כוכבי לכת אחרים. מה ניתן להסיק מהתקדמות האסטרונומיה והטכנולוגיה לגבי סיכוי לחיים מחוץ למערכת השמש. עד אז הקורא נדרש להשקיע מאמץ גדול לפני שהוא מקבל סיבה מחשבתית או רגשית ברורה להשקיע אותו.

וכשזה קורה, הספר משתנה. החצי השני פתוח יותר, רחב יותר, ומעניין יותר לקריאה. הדיון עובר מהמעבדה אל היקום. שאלת החיים מחוץ לכדור הארץ מקבלת הקשר אסטרונומי, פילוסופי וטכנולוגי. כאן הספר סוף סוף מרגיש כמו מסע מחשבתי ולא כמו סקירת מחקר. כאן גם מתברר עד כמה ליביו ושוסטק זהירים ואחראים. הם לא מבטיחים תשובות שאין לנו, לא מנפחים השערות, ולא מנסים לסגור את השאלה הגדולה בכוח. הם מציעים תמונה מורכבת ולעיתים מתסכלת של מדע שמתקדם לאט, בזהירות, ומתוך ספק מתמיד.

ועדיין, התחושה שנשארתי איתה היא של פספוס מבני. אילו הספר היה נפתח בכמה עשרות עמודים שממסגרים את השאלות הגדולות ורק אחר כך צולל לעומק המדעי, החוויה היתה שונה לגמרי. כך הקורא היה מבין למה הוא מתאמץ. כאן המאמץ מגיע לפני ההבטחה, וזה מחיר לא קטן.

זה ספר חכם, רציני, ולעיתים מרתק, אבל הוא לא מכויל היטב לקהל שלו. מי שיתמיד ימצא בו ערך רב. מי שיגיע בציפייה למסע רעיוני רחב עלול להתייאש מוקדם מדי. ובספר שעוסק בשאלה כל כך מסעירה, זו כבר בעיה שאי אפשר להתעלם ממנה.

תמונות ילדות / יון פוסה
ספרית פועלים
214 עמודים
מנורווגית: דנה כספי

כבר בספר הראשון של פוסה שתורגם לעברית וגם יצא בספרית פועלים, יום וערב, אפשר היה להבחין בכתיבה השקטה, הכמעט מופנמת של הסופר הנורווגי, זוכה פרס נובל לספרות.
הספר הזה הוא הזדמנות נוספת להיחשף לכתביו, ואני תמה מאוד מדוע לא תורגמו רבים מהם לעברית.
ואם מתייחסים לקובץ הסיפורים כאן, ההתרשמות שלי נשארת דומה. מופנמות שאינה מייצרת שקט בהכרח, אלא מופנמות שמייצרת מתח ועניין. הכתיבה של פוסה לא מרגיעה, היא מהדקת. היא שקטה על פני השטח, אבל מתחת לשקט הזה יש תנועה מתמדת של מחשבה, פחד, ואי נחת.

תמונות ילדות הוא קובץ סיפורים קצרים, לא רומן ולא נובלה. אין כאן עלילה רחבה ואין ניסיון לבנות עולם שלם. כל סיפור עומד בפני עצמו, ובכל זאת ברור שמדובר באותו קול ספרותי, באותה תודעה. פוסה כותב מצבים נפשיים יותר משהוא כותב אירועים. הוא מתעניין במה שקורה בתוך הדמויות כשהעולם סביבן זז, נסדק, או פשוט נמשך בלי להתחשב בהן.

הסיפור תמונות ילדות עצמו עוסק בזיכרון ילדות, אבל לא באופן נוסטלגי. זו ילדות שאינה בטוחה, שאינה מוסברת, ילדות שבה דברים מתרחשים בלי שהילד באמת מבין אותם. הזיכרון אצל פוסה הוא לא סיפור שמסופר לאחור, אלא חוויה שנוכחת בזמן הווה. משהו שלא נרגע, שלא התיישב. יש כאן תחושת איום דקה, כמעט בלתי נראית, והיא זו שמניעה את הסיפור.

מבין שאר הסיפורים בקובץ, השיער של לינה בלט עבורי במיוחד. זהו סיפור המסופר מנקודת מבט של ילד שהוריו נפרדים. אבל שוב, פוסה לא כותב על פרידה, אלא על מה שקורה לתודעה של ילד כשמשהו בסיסי מתפרק. אין ניתוח רגשי, אין הסברים פסיכולוגיים, יש מבט. השיער של לינה הופך למוקד, לאובייקט טעון, לדבר קטן שמכיל בתוכו עולם שלם של בלבול, געגוע וחוסר אונים. זה סיפור שממחיש עד כמה פוסה יודע לכתוב ילדות בלי להקטין אותה ובלי לרכך אותה.

ואז הכלב כבר יכול לבוא הוא סיפור אחר לגמרי בטון שלו, אבל לא ברוח. זה סיפור שנע סביב רעיון של נקמה, או ליתר דיוק סביב מה שמתחולל בנפשו של מי שנאחז ברעיון כזה. אין כאן פעולה דרמטית של ממש, אלא שהייה בתוך מחשבה אחת שחוזרת שוב ושוב. הנקמה אצל פוסה אינה מעשה, אלא מצב תודעתי סגור. משהו שמצמצם את האדם, סוגר אותו בתוך עצמו. זה סיפור מטריד דווקא בגלל האיפוק שבו הוא כתוב.

מה שמחבר בין כל הסיפורים בקובץ הוא השקט. אבל זה שקט פנימי, לא שלווה. זה שקט שמכריח אותך להישאר בתוך הסיטואציה, בתוך הראש של הדמות, בלי מוצא ובלי פתרון. הקריאה בפוסה דורשת סבלנות ונכונות לשהות. מי שמחפש עלילה ברורה או אמירה חד משמעית ירגיש כאן תסכול. מי שמוכן לקריאה איטית, קשובה, יגלה כתיבה מדויקת, אינטימית, וכזו שנשארת איתך גם אחרי שסגרת את הספר.

התרגום של דנה כספי שומר על הפשטות ועל הקצב של פוסה, בלי לייפות ובלי להכביד. זה תרגום שמבין את החזרות, את השתיקות, ואת המוזיקליות הדקה של הטקסט. ספרית פועלים ממשיכה כאן קו ברור של בחירה בספרות שאינה מתחנפת, וזה ראוי לציון.

תמונות ילדות אינו ספר גדול בהיקפו, אבל הוא ספר מדויק. כזה שלא מנסה להרשים, אלא להיות נאמן לעצמו. ובמקרה של פוסה, זה הרבה.

עצב הראיה / מריה גאינסה
הוצאת תשע נשמות
216 עמודים
מספרדית: רינת שניידובר

מעניין עבורי היה לגשת לכתיבה על הספר הזה.
אני איש שחי בין עולמות התוכן של הספר, מצד אחד קורא וכותב על ספרים וחי את עולם הספרות.
מצד שני אני אמן יוצר, מפרסם את אמנותי, חשוף לביקורת, מלמד אמנות ומפיץ את אמנותי לכל דורש.
הספר הזה הוא ייחודי אפילו בספרות הארגנטינאית הנסיונית והחדשנית שמביאה לקוראים ספרות אחרת ומאתגרת, כזו שהיא לא בנאלית ושגרתית.
אפילו בנוף הזה היא ייחודית ומריה גאינסה היא סופרת אמיצה לא רק בכתיבה שלה אלא בדרך בה היא מספרת על עצמה דרך האמנות והאמנים.

עצב הראיה איננו רומן במובן הקלאסי וגם לא מסה עיונית על אמנות. זהו ספר שנע בין זיכרון אישי, התבוננות ביצירות אמנות ומחשבה על החיים כפי שהם נחווים דרך המבט. גאינסה לא משתמשת באמנות כקישוט או כהפגנת ידע. הציורים והאמנים שהיא פוגשת הם שער. כל יצירה פותחת סדק קטן דרכו נכנסים כאב, משפחה, גוף, חרדה, אהבה וזמן.

כאמן שחי אמנות ביום יום, לא יכולתי שלא לזהות את הדיוק שבו היא כותבת על המפגש עם יצירה. לא ההתלהבות הגדולה של מוזיאון, אלא הרגע השקט שבו ציור פתאום נוגע בנקודה אישית. היא כותבת מתוך עמדה של מי שחיה עם אמנות, לא כמי שמסבירה אותה לאחרים. יש כאן הקשבה עמוקה למה שעולה כשמביטים, וגם למה שלא נאמר.

כקורא וכמבקר ספרות, היה לי ברור שזה ספר שמסרב להיות מוסבר עד הסוף. הוא לא משרטט מסקנות, לא בונה טיעון, ולא מוביל את הקורא ביד. הפרקים קצרים, לעיתים כמעט חמקמקים, והקשר ביניהם נבנה דרך תחושה ולא דרך עלילה. זה ספר שמבקש קריאה איטית, כזו שמוכנה לעצור, לחזור אחורה, לשהות במשפט.

הכתיבה של גאינסה מדויקת וחסכונית. אין בה עודפות רגשית ואין בה דרמה מיותרת. דווקא הפשטות הלשונית היא שמאפשרת לעומק להופיע. היא כותבת על חוויות אישיות לא כדי להתוודות, אלא כדי להבין. האני הכותב שלה נוכח, אך לא משתלט. זה אני שמתבונן, לא אני שמכריז.

החיבור בין אמנות לחיים בספר אינו רעיון תיאורטי אלא אופן קיום. ציור אינו מוסבר אלא נחווה, וכך גם החיים עצמם. במובן הזה, הספר מדבר באותה שפה שבה אמנות אמיתית פועלת. הוא לא אומר לך מה לחשוב אלא מזמין אותך לראות.

כמי שמלמד אמנות, הרגשתי שהספר הזה מזכיר דבר חשוב. לא כל מפגש עם יצירה צריך להסתיים בפרשנות. לפעמים די בכך שהיא משנה מעט את האופן שבו אנחנו רואים. גאינסה אינה מבקשת להגביה את הקורא או לבחון את ידיעותיו. היא מבקשת להיות לצידו.

עצב הראיה הוא ספר קטן במידותיו אך עשיר בשכבותיו. הוא לא יוצר סערה ולא מבקש להיות אירוע. הוא עובד בשקט, בעקביות, ומותיר רושם שנשאר גם אחרי הסיום. זה ספר שמתאים למי שחי בין מילים לדימויים, בין מחשבה לחומר, בין אמנות לחיים. עבורי, זה היה מפגש מדויק, כזה שמרגיש לא רק קריאה אלא שיחה.

המוח האידאולוגי / ליאור זמיגרוד
הוצאת כנרת זמורה
316 עמודים
תרגום: עופר קובר

ליאור זמיגרוד היא חוקרת צעירה ומעניינת.
והשאלה של הספר שגם כתובה בכריכה האחורית היא מדוע אנשים הופכים לקיצוניים.
איך אידאולוגיות מעצבות את המוח האנושי ואיך נוכל לשחרר את מוחנו ממחשבות רעילות.
אלו שאלות מסקרנות שהספר עוסק בהן, ובעידן שלנו שבו אנשים נגררים בקלות אל הקצוות הפוליטיים, קל להיכנס לאזורים האלו אבל קשה מאוד לצאת מהם.
אבל אחת השאלות הראשונות שעלו לי תוך כדי הקריאה היא שאלה בסיסית יותר, מהי בכלל קיצוניות. איך מגדירים אדם קיצוני.

הספר של זמיגרוד יוצא מנקודת מוצא שמבקשת להזיז את הדיון מהתוכן אל הצורה. פחות מה אנשים חושבים, ויותר איך הם חושבים. פחות אידאולוגיה כעמדה פוליטית, ויותר אידאולוגיה כדפוס קוגניטיבי. זה מהלך חכם, וגם לא נוח. הוא מאלץ את הקורא להפסיק להצביע החוצה ולהתחיל לבדוק את עצמו. עד כמה אני גמיש. עד כמה אני מסוגל לשאת ספק. עד כמה אני באמת פתוח, ולא רק אוהב לחשוב כך.

זמיגרוד אינה רופאה ואינה ביולוגית, והיא גם לא מתיימרת להיות כזו. היא פסיכולוגית קוגניטיבית, והמחקר שלה נשען על ניסויים התנהגותיים, על מדדים של גמישות מחשבתית, תגובה לאי ודאות, עיבוד מידע ויכולת לשנות אסטרטגיה. דרך המבחנים הללו היא מצביעה שוב ושוב על קשר בין נוקשות קוגניטיבית לבין דוגמטיות אידאולוגית. אנשים שמתקשים לשנות דפוסי חשיבה, שמעדיפים סדר חד וברור, שמתקשים להכיל עמימות, נוטים יותר להיאחז באידאולוגיות קשיחות.

זו מסקנה שלא באמת מפתיעה, ונדמה שאפשר היה להגיע אליה גם בלי מעבדה. אבל היתרון של הספר הוא לא בגילוי מפתיע, אלא בניסיון לבסס את האינטואיציה הזו באופן שיטתי. זמיגרוד פורשת מחקרים, השוואות, דוגמאות, ומחברת בין פוליטיקה, דת, כתות, קונספירציות וזהות. היא מנסה להראות שאידאולוגיה היא לא רק מערכת רעיונות אלא גם מקום נפשי, לפעמים אפילו מקלט.

כאן גם מתחילה הבעיה. ככל שהספר מתקדם, עולה תחושה של הרחבה יתרה. יש רגעים שבהם נדמה שהחומר היה מרוויח מהידוק, ממאמר חד וממוקד יותר. יש גם פיתוי מסוים לרדוקציה. הקורא עלול לחשוב שהנה נמצא ההסבר, שהכול עניין של מוח, של מבנה, של נטייה. כאן חשוב לעצור. הספר מדבר על נטיות, לא על גורלות. על הסתברויות, לא על אבחנות.

שאלה נוספת שמלווה את הקריאה היא שאלת הסימטריה. קיצוניות מוצגת כבעיה קוגניטיבית, אבל לא תמיד ברור אם כל הקצוות זוכים לאותה מידה של חשד וביקורת. האם דוגמטיות היא תמיד שם אצל האחר, או גם אצל מי שמגדיר את עצמו נאור, פתוח, מתקדם. ברגע שהשיח אינו סימטרי לחלוטין, משהו באמינות נסדק.

ובכל זאת, למרות ההסתייגויות, זה ספר שמעורר מחשבה. הוא לא מספק תשובות סגורות, והוא גם לא צריך. הערך שלו הוא בפתיחת זווית חדשה להתבוננות. לא על אידאולוגיות מסוימות, אלא על האופן שבו אנחנו נאחזים ברעיונות, מגינים עליהם, ומתקשים לשחרר גם כשנדמה שהם כבר פוגעים ביכולת שלנו לראות את המציאות.

קראתי את הספר לא מתוך חיפוש אחר אמת מוחלטת, אלא כמי שמוכן להסתכן באי נוחות. בעיניי זו הדרך הנכונה לקרוא אותו. לא ככלי נשק, לא כהוכחה מדעית לכך שמישהו אחר טועה, אלא כהזמנה לבדוק עד כמה גם המחשבה שלי עצמה גמישה באמת. ספק כאן הוא לא חולשה אלא תנאי קריאה הכרחי. אולי זו גם האירוניה היפה של הספר, ספר על דוגמטיות שדורש מהקורא בדיוק את ההפך.

סיפורי ילדים / פטר ביכסל
הוצאת מקום לשירה
67 עמודים
מגרמנית: חנן אלשטיין

הספרון הקטן הזה, והוא באמת ספרון, דק, קטן מעט עמודים, כולל בתוכו לא מעט מחשבות ואמירות והסיפורים שבו גורמים לך לתהות על אילו סיפורי ילדים הוא מדבר.
יש בספר הזה המון אניגמה, עוקצנות, דמיון מפותח.
הספר הזה הוא לא ספר רגיל וכך גם הסיפורים הקצרים שבו.
ביכסל לא בא להאכיל אותנו בכפית, הוא רוצה לגרום לנו לחשוב גם דרך שם הספר וגם דרך הסיפורים שבו.

קראתי את הספר לאט, לא כי הוא קשה, אלא כי הוא מסרב לזרום בקצב המקובל. כל סיפור קצר נדמה בתחילה כמו רעיון קטן, כמעט בדיחה שקטה, אבל אז הוא נתקע בראש. ביכסל כותב על אנשים שנמצאים קצת מחוץ למסלול, כאלה שלא מבינים למה העולם עובד כמו שהוא עובד, או כאלה שמבינים טוב מדי ולכן מתקשים להשתלב. אלה לא ילדים, ואלה גם לא מבוגרים במובן הבטוח והמתפקד של המילה. יש כאן תודעה שנמצאת תמיד בצד, מתבוננת, שואלת, מתעקשת לא לקבל כמובן מאליו.

הסיפורים לא מחפשים רגש גדול. אין כאן דרמה, אין התפתחות, אין פתרון. דווקא הפשטות והיובש יוצרים תחושה לא נוחה. משהו חסר, משהו לא מסתדר. אתה מסיים סיפור ומרגיש שהוא לא נגמר, שהוא פשוט הפסיק לדבר. זו תחושה שמלווה את כל הקריאה, כמו דממה שנשארת בחדר אחרי שמישהו יצא.

יש כאן הומור, אבל הוא חד וקר. יש אבסורד, אבל כזה שלא נועד להצחיק אלא לחדד. ביכסל מתבונן בשפה, בזיכרון, בהרגלים אנושיים, לא כדי להסביר אותם אלא כדי לערער עליהם. הוא לא מציע אלטרנטיבה, ולא מספק מסקנות. הוא פשוט מצביע על הסדקים.

התרגום של חנן אלשטיין מדויק ורגיש. הוא שומר על הפשטות, על הקצב האיטי, על המשפטים שלא מנסים להיות יפים מדי. זה תרגום שמבין שביכסל עובד דרך צמצום, לא דרך הרחבה.

אחרית הדבר של חנן אלשטיין עושה לנו קצת הכרות עם ביכסל ופועלו ודרך המחשבה שלו וכדאי גם לקרוא אותה.
ספר קטן ומומלץ מאוד.

קפה לורנץ / רון עמיקם
הוצאת כנרת זמורה
239 עמודים

את רון עמיקם אני הכרתי מעבודתו העיתונאית ככתב ספורט
אני אוהב את כתיבתו העיתונאית ואת הידע שלו בספורט ואני גם יודע שהוא איש יפו ותל אביב ופעיל במועדון מכבי קביליו יפו המחודש, וכאחד שגדל בבת ים והלך למשחקים של יפו באיצטדיון גאון המיתולוגי כילד אז כבר יש לי חיבור אל מחבר הספר.
והספר עצמו עוסק בתל אביב, תל אביב של לפני קום המדינה, בספרו הראשון רון נשאר במקום שהוא מכיר ואוהב ונראה שנעשה כאן תחקיר מעניין על התקופה מאת המחבר.

את הספר קראתי מתוך תחושת היכרות מוקדמת עם המרחב, עם הרחובות, עם הטון. לא חיפשתי הפתעות ספרותיות גדולות אלא רציתי לראות איך אדם שמגיע מעולם העיתונות מתמודד עם סיפור, עם דמויות, עם תקופה היסטורית טעונה. קפה לורנץ מתגלה כרומן היסטורי שנשען על מקום אחד מרכזי, בית קפה, והבחירה הזו חכמה. זה לא רק לוקיישן, זה צומת. הכל עובר שם, מבטים, שיחות, מתחים, זהויות.

מקס, הדמות המרכזית, הוא לא גיבור במובן הקלאסי. הוא אנוכי, נהנתן, לפעמים אפילו מעורר אי נוחות. אבל הוא אמין. דרך מקס חווים את התקופה בלי אידיאליזציה, בלי נאומים, אלא דרך הישרדות, פחד, אהבה, משיכה. הוא לא מייצג אידיאולוגיה אלא אדם שנסחף בין כוחות גדולים ממנו.

סיפור האהבה שבמרכז הספר הוא עדין ולא מתאמץ להיות גדול מהחיים. אין כאן רומנטיקה מתפרצת אלא תחושה מתמדת של משהו שברירי, כזה שמתקשה להתקיים במציאות שבה כל קבוצה נסגרת בתוך עצמה. זה מה שעבד עלי. הספר לא מוכר אשליה אלא מציע רגש מוגבל, כמעט זמני.

העיסוק בתקופה נעשה ברגישות. מורגש שהמחבר מכיר את הרקע ההיסטורי אבל לא נותן לו להשתלט על הסיפור. ההיסטוריה נמצאת שם כל הזמן, אבל ככוח שמכביד, לא כשיעור. זה יתרון משמעותי, במיוחד ברומן ביכורים.

מבחינה סגנונית, הכתיבה קריאה וזורמת. אין כאן יומרה לשונית או ניסוי צורני. לפעמים הרגשתי שהספר בוחר ללכת על בטוח ולא לוקח סיכון אמנותי ממשי, אבל גם זה חלק מאופיו. הוא רוצה שיקראו אותו, שישהו בו, לא שיתאמצו מולו.

בסופו של דבר, קפה לורנץ הוא ספר ביכורים רציני ומכבד. לא ספר שיטלטל את הספרות העברית, אבל ספר שמחיה תקופה ומספר סיפור אנושי מתוך חיבור אמיתי למקום. רון עמיקם נשאר כאן נאמן למה שהוא מכיר, וזה ניכר גם לטוב וגם למגבלה. בעיני, זו התחלה ראויה.

במי הנביעה
צפנת בן דוד
הוצאת קתרזיס
114 עמודים

כשצללתי לספר השירה הזה של צפנת בן דוד לרגע חזרתי לימים שלי בקיבוץ, פתאום נגעתי שוב בשיבולים, ישבתי על הדשא לגדות הירדן ונשמתי אויר נקי.
זו התחושה הראשונה שהשירים בספר לקחו אותי אליהם.
וזה נורא יפה, ופיוטי. הטבע הוא פיוטי מעצם הווייתו.
אבל לפני השירים ישנה כריכה שיש בה כח ומרמזת לנו מה יקרה לנו כשנצלול פנימה.

הכריכה הזו אינה קישוט. היא אינה באה ליפות או לפתות. היא מונחת כמו גוף בתוך אדמה, כמעט נטמעת בה, גבולותיה רכים, קוויה נמסים אל המצע שמסביב. יש בה אנושיות בלי פנים ברורות, גוף ללא זהות, שוכב או נמס או נח. היא מזמינה כניסה שקטה. לא קריאה דרוכה אלא השהיה. מבט ראשון שכבר מודיע שהספר הזה לא מבקש לעמוד מולך אלא לקחת אותך פנימה, אל מקום שבו האדם והאדמה חדלים להיות נפרדים. עוד לפני דף ראשון ברור שהחוויה כאן תהיה איטית, חושית, לא מתגוננת.

וכך באמת מתרחשת הקריאה. זה ספר שלא קראתי בו שירים אחד אחד אלא שהיתי בו. נתתי לו להוביל אותי בקצב שלו, בעונות שלו, בנשימות הקטנות. התחושה הדומיננטית היא של הליכה בשדה מוכר ובכל זאת משתנה. משהו מהקריאה מזכיר זיכרון גוף יותר מזיכרון מחשבתי. התחככות בעשבים, חום קל של קיץ, תחושת מעבר. לא חוויה סיפורית אלא רצף תחושות שמצטבר לאט.

יופי של ספר, כזה שיש בו שקט פנימי ויופי חיצוני וביחד הם מתמזגים לפיוטיות וחן.
מומלץ.

שִׁבּוֹלֵי שׁוּעָל יְרַקְרַקּוֹת
עַכְבְּרוֹנֵי זַרְעֵיהֶן מֻשְׁלָכִים
עַל כְּתֵפַיִם קְטַנּוֹת
חֻלְצָה פִּרְחוֹנִית בַּשָּׁרָב הָרִאשׁוֹן
אָבִיב רָץ בַּשָּׂדוֹת

רֵאשִׁית קוֹצִים דְּקִירוֹת קְטַנּוֹת
רוּחַ בְּכִיסֵי הַקַּיִץ
דִּלּוּג צַמּוֹתַיִם מֵעֹרֶף אֶל רֹאשׁ
זְרוֹעוֹת הַגִּבְעָה נִפְתָּחוֹת
הֵד קְרִיאוֹתַי מִתְעַלֵּף
עַל חָזֵהוּ הָרַךְ שֶׁל הַגַּיְא

הרבע הנותר / אביבית משמרי
הוצאת פטל
116 עמודים

הספר הזה, העדין והיפה הזה, זרק אותי לסיפורים של משפחתי שלי, לאובדן של משפחתי שלי, ולעובדה שכולנו בשלב מסוים מאבדים את הקרובים אלינו, חלק מהגיל, חלק מהעולם, וחלק מההתמודדות עם העולם הזה. מה שנשאר לנו הם זיכרונות וסיפורים, ואת זה משמרי פותחת על השולחן כמו קלפים, גלויים מצד אחד וזהירים מצד אחר, כמו הכריכה היפה של הספר שמרמזת על שכבות, על מה שנמצא בחוץ ועל מה שמחכה למי שמוכן להתעכב ולהקשיב.

כבר מן העמודים הראשונים ברור לי שזה אינו ספר שמבקש רחמים. הוא אינו מרים קול ואינו מבקש תשומת לב. להפך, זהו טקסט שמתנהל בקול שקט מאוד, כמעט יומיומי, אבל כזה שמלא חדות. משמרי אינה כותבת את האבל כדרמה אלא כחומר חיים, משהו שנוכח בתוך החלטות קטנות, בתוך מחשבות שמופיעות דווקא כשנדמה שאין בהן חשיבות מיוחדת. דווקא שם, בדברים שנאמרים כבדרך אגב, נמצא הכאב במלוא עוצמתו.

הכתיבה פרגמנטרית, קטעים קצרים, תנועה בין זמנים, בין מחשבה פרטית להתבוננות רחבה יותר. אבל אין כאן פיזור. יש תחושה של יד שיודעת בדיוק מתי לעצור, מתי לא להסביר, מתי להשאיר משהו פתוח. זה ספר שמכבד את הקורא במובן העמוק, הוא אינו מאכיל ברגש ואינו מסכם עבורי מה עלי להרגיש. הוא נותן לי להיות שם לבד, עם הזיכרונות שלי, עם האנשים שלי.

אחד הדברים החזקים בעיניי הוא האופן שבו משמרי כותבת על זיכרון בלי לייפות אותו. הזיכרון כאן אינו נוסטלגי ואינו מנחם בהכרח. הוא לפעמים מביך, לפעמים מבלבל, לפעמים כואב בצורה לא דרמטית אלא מתישה. יש רגעים שבהם הכתיבה כמעט קלינית, תיעוד של מוסדות, של שגרות, של מצבים אנושיים שנמצאים בדרך כלל מחוץ לספרות, ודווקא שם נוצר עומק רגשי חזק מאוד.

כקורא, הרגשתי שהספר לא מנסה להציע פתרון. אין כאן מסר של סגירה או של נחמה גדולה. יש ניסיון כן להבין איך חיים עם מה שאין לו פתרון. איך ממשיכים כאשר הזיכרון אינו טקס קבוע אלא משהו שמשתנה כל הזמן, לפי מצב הרוח, לפי המרחק, לפי החיים שנמשכים ממילא.

הרבע הנותר הוא ספר קטן בהיקפו אבל רחב מאוד בתחושה שהוא משאיר. זה ספר שלא קראתי במהירות, אלא חזרתי אליו, עצרתי, הנחתי אותו בצד וחזרתי. לא בגלל קושי אלא בגלל הצורך לתת לדברים לשקוע. הוא מזכיר לי למה אני אוהב ספרות כזו שלא מנסה להרשים אלא להיות נאמנה לעצמה, ולמה לפעמים דווקא ספר עדין הוא זה שנשאר איתי זמן רב אחרי שסיימתי לקרוא.

מתנה וצלקת / אודי נוימן
הוצאת עם עובד
213 עמודים

אני חושב שדרוש הרבה אומץ להתייחס בספר הביכורים שלך לנושא כה רגיש כמו נתינה באופן שבו אודי נוימן כותב עליה וכאן הוא לוקח את הנתינה למקומות המורכבים שלה, לנתינה שנמצאת על קו התפר בין החיים למוות. כתיבה כזו דורשת מיומנות ואני התרשמתי שלמחבר יש את המיומנות הזו וזה עזר לי לצלול פנימה לתוך הסיפורים מבלי לפחד לצלול למקומות של בנאליות.

ככל שהתקדמתי בשתי הנובלות שבספר הרגשתי שאני נע בין שני עולמות שונים לגמרי ובכל זאת שניהם נוגעים באותו מרחב פנימי. זה מרחב שבו אדם נותן משהו מעצמו לא מתוך רצון להרשים או מתוך אידיאל גדול אלא כי משהו בתוכו מבקש תיקון או חיבור מחודש לעצמו. זו נתינה שמגיעה בשקט, בלי הצהרות, ולעיתים גם מתוך כאב. אולי בגלל זה קל היה לי להתקרב אל הדמויות. יש בהן מידה של ישירות, מידה של פגיעוּת שלא מבקשת מחווה גדולה אלא פשוט התבוננות.

הנובלה הראשונה מתנה וצלקת מלווה את מיכאלה ברגע מכריע של חייה. החלטתה לתרום כליה לילד זר מציפה מיד את השאלה הפנימית שלא נאמרת בקול. מה בעצם מניע אדם לעשות מעשה כזה. נוימן מציג אותה לא כקדושה ולא כמי שמבקשת תהילה. היא יותר כמו מי שמנסה לייצר לעצמה רצף חדש, תחושת שייכות שלא מצאה במקומות אחרים. הפעולה שלה גדולה וחריפה אבל העולם הפנימי שלה דווקא עדין ומלא תהיות. זה מה שהפך את הסיפור למעניין בעיני. לא הדרמה שבתרומה אלא ההבנה שהמעשה הזה הוא הדרך שלה לגעת במה שלא התקיים בחייה.

הנובלה השנייה הפי אנד מתמקדת ברענן, צעיר שמתנדב בהוספיס ומוצא את עצמו מבלה זמן עם אנשים שנמצאים בסוף דרכם. ההתנדבות שלו נראית פשוטה כמעט, אבל הקריאה חושפת שהוא מבקש בתוכה משהו עמוק יותר. לא הכרה ולא צלש אלא תחושה של קרבה למקום שבו החיים נראים חדים יותר ופחות מפוזרים. יש בו רצון להבין את עצמו דרך הנוכחות ליד האחרים. משהו בסיפור הזה יוצר רגעים שקטים אך משמעותיים. הוא מזכיר שהמפגש עם קצוות החיים יכול להיות גם מפגש עם מה שאנחנו לא יודעים לומר על עצמנו.

מה שמחבר בין שתי הנובלות אינו עלילה משותפת אלא אווירה. שתיהן מתרחשות במקום שבו פעולות גדולות מתקיימות לצד חיים יומיומיים מאוד. הדמויות מבצעות מעשה של נתינה וקבלה, אך הן לא מבקשות להפוך את עצמן לדמויות מופת. הן פשוט מנסות להתמודד עם מה שמניחים על ליבן. הקו ביניהן הוא הקו שבו נתינה הופכת לאמצעי לשמור על יציבות פנימית. זה קו דק אבל הוא מחזיק את שתי העלילות ומעניק להן מבט אנושי ואמיתי.

כספר ביכורים מתנה וצלקת מרגיש בשל. נוימן כותב ברגישות ובביטחון. הוא לא מעמיס על הקורא רגש יתר והוא לא מנסה להפתיע במקומות שאינם דורשים הפתעה. הוא מאפשר לדמויות לנוע בקצב שלהן ולהתפתח מול עינינו בלי צורך בתחכום מיותר. שתי הנובלות עומדות זו ליד זו כמו שתי דרכים שונות להתבונן באותו צורך אנושי פשוט. הרצון לתת משהו מעצמך כדי להרגיש שיש לך עוד מה להחזיק בעולם.

ספר נהדר בעיני ומומלץ מאוד.

סיפורה של תזמורת החיות / קתי פלינט
הוצאת שוקן
איורים: ג'סיקה קורטני־טיקל

הספר החביב והמאויר למופת הזה הוא בעל מעט עמודים אבל הוא בא ומנגיש לילדים בעיקר את עולם המוזיקה הקלאסית ובעיקר את היצירה הספציפית קרנבל החיות של המלחין קאמי סן־סנס.

הסיפור רקע בספר הוא מאוד פשוט, האחים ג'יימס ותומס המשועממים במקום לסדר את החדר מעדיפים לקרוא ספר על חיות שונות בכדור הארץ ולפתע נפתחת דלת סתרים שמפגישה אותם עם חיות נהדרות בכל העולם, אריות, צבי ים, פילים טרופיים מלכותיים, יצורי ים מקסימים, עופות צבעוניים ועוד.

בכל עמוד יש כפתור שלוקח אותנו למסע מוזיקלי של חלק מהיצירה וחושף אותנו לכלים שונים ולהכרות עם יצירה חשובה ומיוחדת במוזיקה הקלאסית.
לבסוף גם הכרות על המלחין עצמו בכפולה מיוחדת וצבעונית עם כפתורים רבים וצלילים שונים.

הספר הזה מושקע מאוד, בעיצוב שלו, בכריכה, בטכנולוגיה הזו שחושפת ילדים למוזיקה, קריאה, ציורים נפלאים ועוד ומייצרת עבור ילדים חוויה קסומה של מוזיקה ואמנות גם יחד.

ילדים בגילאים צעירים יאהבו את זה מאוד.