זה לא נגמר / אידה קידר־מליץ

זה לא נגמר / אידה קידר־מליץ
הוצאת פטל
232 עמודים

אם יש משהו שהרשים אותי בספר הזה זו הכתיבה הכנה והפוצעת של המחברת. זה לא עוד ספר שואה, מדובר בספר מסע. בהתחקות אחרי משפחת המחברת ונסיון לחוות את המסע שלהם ואת הקשיים והמורכבויות והתוצאה היא ספר רגיש מאוד ועוצמתי.

מהרגעים הראשונים הרגשתי שאידה קידר מליץ לא מנסה לכתוב טקסט היסטורי מרוחק או ספר שמטרתו רק לתעד. היא מנסה להחזיר לחיים אנשים אמיתיים. אנשים עם פחדים, כעסים, אהבות, חולשות וזיכרונות שלא מפסיקים לרדוף אותם גם עשרות שנים אחרי שהכול נגמר כביכול. ואולי זאת בדיוק הנקודה של הספר הזה. שום דבר באמת לא נגמר.

הספר נע בין קולותיהם של פולה, אמה של הסופרת, לבין שמחה, הדוד הכריזמטי והסוער שלה. פולה מתוארת כצעירה יהודייה חכמה ונחושה בפולין שלפני המלחמה, נערה שמנסה להחזיק משפחה שלמה בתוך עולם שהולך ומתפורר סביבה. דרך העיניים שלה אנחנו רואים לא רק את האימה והרעב והרדיפות, אלא גם את החיים שהיו שם קודם. המשחקים ברחוב, הארוחות המשפחתיות, תנועות הנוער, החלומות על ארץ ישראל והניסיון להיאחז בשגרה גם כשהכול מתחיל להסריח מאסון מתקרב.

דווקא החלקים האלו היו בעיני החלקים החזקים ביותר בספר. אידה קידר מליץ מצליחה להזכיר שהשואה לא מחקה רק אנשים אלא גם עולם שלם של זיכרונות קטנים, הומור, שירים, אוכל ומשפחה. יש משהו מאוד חי בכתיבה שלה. הדמויות לא מרגישות כמו סמלים אלא כמו אנשים שאפשר כמעט לשבת לידם במטבח ולהקשיב להם מדברים.

שמחה, לעומת זאת, הוא כבר דמות אחרת לגמרי. אדם זועם, חד, בלתי מתפשר. לוחם ששרד את התופת והגיע לארץ מתוך אמונה מוחלטת במדינה היהודית וביכולת שלה להגן על יהודים. אבל ככל שהספר מתקדם, הכאב והפחד שלו מהמציאות הישראלית הולכים ותופסים יותר מקום. כאן הספר הופך ממשהו היסטורי למשהו עכשווי מאוד. שמחה מביט במדינה שהקים יחד עם דורו ושואל האם באמת למדנו משהו. אלו קטעים לא פשוטים לקריאה, לפעמים אפילו מטרידים, אבל דווקא בגלל זה הם מצליחים לחדור פנימה.

הכתיבה עצמה ישירה מאוד. לא מתייפייפת ולא מנסה להיות ספרותית בכוח. יש בה עברית מחוספסת, הרבה יידיש, מונולוגים ארוכים והתפרצויות רגשיות. לפעמים זה אפילו גולש לעומס, אבל העומס הזה מרגיש אמיתי. כמו אדם שמנסה להוציא מתוכו חיים שלמים לפני שיהיה מאוחר מדי.

זה לא ספר קל, ולא תמיד הוא מאוזן. יש רגעים שבהם התחושה היא שהמסר הפוליטי משתלט מעט על הסיפור האנושי. אבל גם כשהספר נסחף, קשה להתעלם מהלב הפועם שלו. מהתחושה שמישהי באמת נלחמת כאן נגד השכחה.

וזה אולי הדבר שהכי נשאר איתי אחרי הקריאה. לא רק הזוועות, אלא הפחד שהזיכרון עצמו ילך וייעלם.