לשם אני הולכת / נילי דגן

לשם אני הולכת / נילי דגן
ספרי עיתון 77
56 עמודים

כמו תמיד כשאני סוקר ספרי שירה אני בודק לאן הכריכה לוקחת אותי ואיך היא מכניסה אותי לתוך השירים.
על הכריכה יש צילום של ענף שקדיה בודד על רקע לבן שצילמה רותי בית אור.
השקדיה שמסמלת לנו התחדשות וחיים מופיעה כאן בודדה, מנותקת משורשיה ועם זאת עדיין פורחת. יש בה חיים ואולי זה המתח המרגש שקיים בספר הזה ובשירים שבו.

זה ספר שמדבר על אובדן, אבל לא כאבל שנסגר אלא כאבל שממשיך לדבר. לאורך כל הספר נילי דגן מנהלת שיחה עם מי שכבר איננו. עם הבן, עם האם, עם דמויות שהיו ונשארו בתוכה. זו לא שירה שמנסה להתרחק או לעדן. להפך. היא מתקרבת מאוד, כמעט יותר מדי, ומדברת בגובה העיניים, בשפה יומיומית, ישירה, לפעמים כזו שמרגישה כמו שיחה ולא כמו שיר.

אני מודה שאני נמשך לספרים שלא מתפזרים אלא נשארים בתוך מוקד אחד. כאן המוקד ברור מאוד, אובדן והחיים שנמשכים אחריו. יש בזה כוח, כי דגן לא בורחת לשום מקום. היא נשארת בתוך אותו כאב ובודקת אותו שוב ושוב, מזוויות שונות, ברגעים קטנים של יום יום. לפעמים זה עובד מצוין. יש שירים שבהם דווקא הפשטות הזו פוגעת חזק, בלי מנגנוני הגנה, בלי תחכום מיותר. רגעים של דיבור ישיר שמרגישים כמעט לא נוחים, אבל אמיתיים.

אבל לא כל השירים מצליחים להחזיק את המתח הזה. יש מקומות שבהם השיחה נשארת שיחה, ולא תמיד עוברת את הטרנספורמציה לשירה. יש שורות שמסבירות את עצמן במקום לתת להן להישאר פתוחות. יש גם חזרתיות מסוימת, לא רק בתוכן אלא גם באינטונציה, בתחושה שהשירים חוזרים לאותה נקודה רגשית בלי תמיד לחדש.

ועדיין, גם כשזה קורה, קשה להתעלם מהקול. יש כאן קול ברור, אישי, כזה שלא מנסה להרשים אלא לדבר. וכשהוא פוגע, הוא פוגע בדיוק בגלל זה. בגלל שהוא לא מתחכם ולא מתייפה.

בסופו של דבר זו חוויית קריאה שנעה בין קרבה גדולה מאוד לבין רגעים של התרחקות. בין שירים שמצליחים להפוך כאב לצורה לבין שירים שנשארים קרובים מדי למקור. כמו הענף שעל הכריכה, גם הספר הזה חי בתוך מתח. בין ניתוק לבין המשך חיים, בין אובדן לבין התעקשות להישאר.