נשף האמפוזות / אולגה טוקרצ'וק
אחוזת בית
323 עמודים
מפולנית: מרים בורנשטיין
אפשר לומר שזה הספר הראשון של אולגה טוקרצ'וק שיוצא לי לקרוא אם לא מחשיבים את "נפש אבודה" הפילוסופי והמאויר להפליא כספר קריאה אז כן זהו הספר הראשון וחוויית הקריאה הראשונה שלי מאולגה טוקרצ'וק ויצא כך שנפלת לספר הראשון שהיא כתבה לאחר הזכיה שלה בפרס נובל וגם כזה שזרק אותי ולא במקרה לאולי הספר האהוב עלי ביותר "הר הקסמים" של תומס מאן.
מהרגע הראשון הרגשתי את אותו אוויר דק של אתר מרפא הררי באירופה על סף מלחמה את הגיבור החולה שמגיע לנשום אוויר טוב אבל גם להיחשף לשיחות בלתי נגמרות על תרבות ופוליטיקה פילוסופיה וזהות. משהו בזה מאוד תפס אותי כי זה מיד הקפיץ לי את מאן כמו קריצה מכוונת. אבל מה שאני מאוד מעריך בטוקרצ'וק זה שהיא לא נשארת שם ולא מנסה פשוט לשחזר את מאן אלא משתמשת בתבנית הזו רק כנקודת פתיחה כדי לעשות משהו אחר לגמרי.
לאורך הקריאה הרגשתי שהספר עושה לי תרגיל מעניין. הוא מתחיל מאוד רגוע אפילו איטי מחניק במובן מסוים. אתה קורא על מר וויניץ' הפולני שמגיע למוסד מרפא טבעוני מטפלים בו במים מינרליים צמחים מרקים חלביים שיחות מנומסות עם גרמנים מבוגרים שמקבלים אותו בחצי חיוך. יש משהו מאוד אירופי קלאסי בעיצוב הזה אבל גם משהו קצת מעוות מהתחלה. הדמויות שם מדברות בנימוס אבל לא מפסיקות להוציא הצהרות אנטישמיות שוביניסטיות קולוניאליות כאילו זה מובן מאליו.
ולאט לאט משהו שם מתחיל לחרוק. האימה בספר הזה לא נוחתת בבת אחת אלא זוחלת אליך. זה לא ספר עם מפלצות שקופצות מהצללים אלא עם אווירה שמסרבת להרפות. יש קולות מוזרים בלילה אנשים נעלמים שמועות על יצורים על טבעיים שבאים לקחת גברים בלילה. אבל גם בלי המפלצות האלה כבר לא נעים להיות שם. כל השיחות האינטלקטואליות והטיפולים ה"טבעיים" מסתירים מתחתיהם אלימות והדרה. אתה רואה איך הגיבור לא רק חולה בגוף אלא גם חולה בחברה שמקבלת אותו רק כל עוד הוא מציית לכללים שלה.
מה שממש מצא חן בעיני זה איך טוקרצ'וק משתמשת בז'אנר של רומן מוסד מרפא כדי לעשות מהלך אחר. אצל מאן המוסד הוא מין מיקרוקוסמוס של אירופה אבל עם תקווה מסוימת שהשיחה והתרבות יכולות איכשהו להבין את עצמן. אצל טוקרצ'וק אין רחמים. השיחות שם חשופות כחסרות חמלה פטריארכליות מתנשאות. המקום הטבעוני והמרפא לכאורה הוא מנגנון של משטור ושליטה בגוף. גם המחלה היא לא רק פיזית אלא אידיאולוגית.
האמפוזות עצמן הופכות לסמל מאוד חזק. אלה לא סתם מפלצות אלא ישויות נשיות פרה-אנושיות כמעט טבע עצמו שמסרב לשתף פעולה עם החלוקה הגברית השכלתנית של המציאות. הרגשתי שטוקרצ'וק לוקחת את כל הפחדים הגבריים מהמיניות הנשית מהשונה מהאחר ומחזירה אותם כמו ראי מעוות. זו לא אימה קלאסית של מישהו שרוצה להרוג אותך אלא אימה עמוקה יותר של מי שמערער לך את הסדר שאתה רגיל אליו.
הכתיבה שלה חכמה אבל לא יומרנית מדי. יש משהו מאוד מדוד בקצב שלה. היא לא מנסה להרשים אותי בשפה מסובכת אלא להכניס אותי לאט לאט לאווירה המעיקה הזו עד שאני כבר לא יכול לנשום טוב בעצמי. הרבה קטעים שם בנויים כמו שיחות סלון שהופכות לחקירה קרה של רעיונות מאוד לא נעימים בלי לפסול אותם בגלוי. זה בעיני הרבה יותר מצמרר מספרי אימה שצועקים עליך.
כשהגעתי לסוף הרגשתי שטוקרצ'וק לא נתנה לי קתרזיס קל. היא לא מסבירה הכל עד הסוף לא סוגרת את כל הקצוות. במובן הזה היא מאוד מודרנית בעיניי. היא נותנת לי להישאר עם טעם מר של מחשבות לא פתורות. מה זה האחר הזה שנמצא ביער מי זה באמת האויב מה זה אומר להיות חולה בעולם כזה ומה בכלל נשי או גברי כשכל המושגים האלה כל כך טעונים.
בסיכומו של דבר זו הייתה בשבילי חוויית קריאה חזקה ומאוד לא נוחה אבל טובה. אני שמח שזו הייתה הפעם הראשונה שלי עם טוקרצ'וק כי אני מרגיש שהיא סופרת שיודעת בדיוק מה היא עושה. היא יודעת שהקורא צריך לעבוד קצת שהיא לא תיתן לו סיפור אימה קונבנציונלי או דרמה היסטורית נקייה. זה ספר שמצליח להיות גם פוליטי גם פואטי גם פילוסופי וגם מטריד בצורה מאוד מדויקת. אני בטוח שזה לא הספר האחרון שלה שאקרא.
snirbooks 
כתיבת תגובה