פריחה שנתאחרה / אנטון צ'כוב
הוצאת עם עובד
288 עמודים
תרגמה מרוסית: נילי מירסקי

אחח, כמה זמן שלא קראתי קלאסיקה רוסית טובה, לפעמים כיף להשאב לתוך העולם המרתק של צ'כוב וחבריו וזה לצערי מתרחש מעט מדי בשנים האחרונות, הספר הזה קרץ לי מהמדף הרבה זמן וזמן רב העדפתי ספרים אחרים על פניו, העדפתי ספרות קלילה יותר, פחות מחייבת אולי והנה הגיעה הקורונה ומצאתי לי זמן לצ'כוב שבשנים האחרונות חזר קצת לכותרות בגלל שרת תרבות אחת שהתגאתה שהיא לא קראה אותו מעולם והוא לא כור מחצבתה, אז כן, בעיני לא חובה לקרוא צ'כוב, לא חובה לקרוא שום ספר, כן חובה לקרוא ספרים ולהיחשף לתרבויות שונות ועולמות שונים אבל לא צ'כוב ולא מלוויל ולא אף סופר אחר אינו בגדר חובה בעיני ועם זאת קריאה בכתביו של צ'כוב מענגת במיוחד למרות שהספר הזה השאיר אותי מדוכדך לא מעט, מדוכדך כי הסיפורים הנפלאים שואבים אותנו לסיפורים עצובים במקצת, סיפורים על חיים שהוחמצו, על אהבות שלא מומשו, על תקוות שנגוזו וכל זה בכתיבה איטית מאוד, מעמיקה מאוד, שלווה מאוד, סיפורים שקוראים לאט, שנטמעים בתוכנו, שלוקחים אותנו למחוזות רוסיה של סוף המאה ה19.
צ'כוב הוא אמן הסיפור הקצר והשפה היפה, אין כמעט מי שמשתווה לו בכך, הוא יודע לתאר רגעים מרטיטי לב בשפה כל כך פיוטית ומרגשת, ואפשר להתענג על כל מילה ולהנות מספר שבאמת צריך להתמסר אליו ולהתענג ממנו ובאותה המידה להשאב לעצבות שבסיפורים, לכאב ולרגש שבהם.
ארבעה סיפורים, חיים שלא מומשו ואהבות שלא התממשו.
עמוק, שליו ומעציב.