חמדת / טוני מוריסון
הספריה החדשה
328 עמודים
מאנגלית: ניצה בן ארי
אני לא אגזים אם אומר שחמדת הוא לא רק הספר הכי טוב של טוני מוריסון בוודאות אלא גם בעיני הספר הכי טוב במחצית השניה של המאה העשרים ואחד הספרים הכי טובים באותה מאה.
חמדת כה מטלטל כי מעבר לכתיבה המהפנטת של טוני מוריסון הוא נע בצורה מופלאה בין ריאליזם נוקב ודוקר לסוריאליזם שמותיר אותך חסר מילים.
מוריסון נוגעת בנושאים קשים וכואבים ולא פוחדת להוליך אותנו לתוך הספר ולגרום לנו לזעזוע ותחושות קשות שמלוות את הקורא שנים לאחר קריאתו.
מוריסון מצליחה להעביר לנו את עוולות העבדות בצורה שקראתי במעט ספרים העוסקים בנושא, הספר עוסק באהבת אם, בטראומה ובכמה רחוק יכולה להגיע אהבת אם שרוצה לגונן על ילדיה מגורל אכזר ללא תקווה וחירות.
זהו ספר מופתי שזיכה את מוריסון בפרס פוליצר וחמש שנים לאחר כתיבתו גם בפרס נובל על מכלול יצירתה.
הספר יצא במהדורה חדשה עם אותו התרגום מלבד תיקונים קטנים בעיקר בשמות הדמויות כמו למשל סת' הפכה לסת'ה.
הספר מתחיל בשנת 1873 ומוריסון זורקת אותנו במשפט הפתיחה של הספר ישר לעניינים "124 היה זדוני, חדור ארס של תינוקות."
מה היה זדוני בבית 124 שם התגוררה סת'ה?
124 היה זדוני כי סת'ה האמינה שרוח נמצאת בבית, רוחה של התינוקת המתה שלה, אותה תינוקת שהיא עצמה הרגה בזמן בריחתה מבית השיעבוד שלה כשפחה כדי שלא תסבול מאותו גורל שלה ולא תחיה כל חייה כשפחה, סת'ה רצתה להרוג את שאר ילדיה אך הצליחו לעצור בעדה.
על המצבה של התינוקת היה רשום חמדת, סת'ה רצתה שייכתב שם חמדת ליבי אך התשלום לה הספיק ונותר השם חמדת.
שנים לאחר מכן סת'ה החופשיה מתגוררת בביתה של בייבי סאגס הזקנה יחד עם בתה דנבר, שאר ילדיה עזבו את הבית.
אל ביתם מגיע פול די, עבד לשעבר שהיה באותה חווה בשם האירוני "נווה חסד" שם גרה גם סת'ה שרוצה לפתח קשר רומנטי עם סת'ה ועוזר לה לגרש את הרוח המתגוררת בבית 124.
יום אחד מגיעה אל הבית בחורה צעירה ומוזרה מאוד שטוענת ששמה הוא חמדת, אף אחד לא יודע מאיפה היא הגיעה ומה רצונה אך היא נשארת בחווה וסת'ה משוכנעת שחמדת היא בתה.
הסיפור מסופר על ידי כמה דמויות וכמה נקודות מבט ומוריסון יוצרת כאן פסיפס שלם של סיפור עגום על העבדות הקשה ועל הטראומות שמלוות את המשוחררים שנים לאחר מכן.
הספר מבוסס על סיפורה של השפחה מרגרט גארנר שרצחה את תינוקה על מנת למנוע ממנו חיי עבדות בזמן שנמלטה מהבית בו שועבדה.
זו קריאה שניה שלי של הספר הזה וקריאה זו רק חידדה את איכותו המדהימה של הספר המופתי הזה. כדאי לקרוא, בטח שכדאי.
הספריה החדשה
328 עמודים
מאנגלית: ניצה בן ארי
אני לא אגזים אם אומר שחמדת הוא לא רק הספר הכי טוב של טוני מוריסון בוודאות אלא גם בעיני הספר הכי טוב במחצית השניה של המאה העשרים ואחד הספרים הכי טובים באותה מאה.
חמדת כה מטלטל כי מעבר לכתיבה המהפנטת של טוני מוריסון הוא נע בצורה מופלאה בין ריאליזם נוקב ודוקר לסוריאליזם שמותיר אותך חסר מילים.
מוריסון נוגעת בנושאים קשים וכואבים ולא פוחדת להוליך אותנו לתוך הספר ולגרום לנו לזעזוע ותחושות קשות שמלוות את הקורא שנים לאחר קריאתו.
מוריסון מצליחה להעביר לנו את עוולות העבדות בצורה שקראתי במעט ספרים העוסקים בנושא, הספר עוסק באהבת אם, בטראומה ובכמה רחוק יכולה להגיע אהבת אם שרוצה לגונן על ילדיה מגורל אכזר ללא תקווה וחירות.
זהו ספר מופתי שזיכה את מוריסון בפרס פוליצר וחמש שנים לאחר כתיבתו גם בפרס נובל על מכלול יצירתה.
הספר יצא במהדורה חדשה עם אותו התרגום מלבד תיקונים קטנים בעיקר בשמות הדמויות כמו למשל סת' הפכה לסת'ה.
הספר מתחיל בשנת 1873 ומוריסון זורקת אותנו במשפט הפתיחה של הספר ישר לעניינים "124 היה זדוני, חדור ארס של תינוקות."
מה היה זדוני בבית 124 שם התגוררה סת'ה?
124 היה זדוני כי סת'ה האמינה שרוח נמצאת בבית, רוחה של התינוקת המתה שלה, אותה תינוקת שהיא עצמה הרגה בזמן בריחתה מבית השיעבוד שלה כשפחה כדי שלא תסבול מאותו גורל שלה ולא תחיה כל חייה כשפחה, סת'ה רצתה להרוג את שאר ילדיה אך הצליחו לעצור בעדה.
על המצבה של התינוקת היה רשום חמדת, סת'ה רצתה שייכתב שם חמדת ליבי אך התשלום לה הספיק ונותר השם חמדת.
שנים לאחר מכן סת'ה החופשיה מתגוררת בביתה של בייבי סאגס הזקנה יחד עם בתה דנבר, שאר ילדיה עזבו את הבית.
אל ביתם מגיע פול די, עבד לשעבר שהיה באותה חווה בשם האירוני "נווה חסד" שם גרה גם סת'ה שרוצה לפתח קשר רומנטי עם סת'ה ועוזר לה לגרש את הרוח המתגוררת בבית 124.
יום אחד מגיעה אל הבית בחורה צעירה ומוזרה מאוד שטוענת ששמה הוא חמדת, אף אחד לא יודע מאיפה היא הגיעה ומה רצונה אך היא נשארת בחווה וסת'ה משוכנעת שחמדת היא בתה.
הסיפור מסופר על ידי כמה דמויות וכמה נקודות מבט ומוריסון יוצרת כאן פסיפס שלם של סיפור עגום על העבדות הקשה ועל הטראומות שמלוות את המשוחררים שנים לאחר מכן.
הספר מבוסס על סיפורה של השפחה מרגרט גארנר שרצחה את תינוקה על מנת למנוע ממנו חיי עבדות בזמן שנמלטה מהבית בו שועבדה.
זו קריאה שניה שלי של הספר הזה וקריאה זו רק חידדה את איכותו המדהימה של הספר המופתי הזה. כדאי לקרוא, בטח שכדאי.
הספרים ואני 