ירושה / קרן אלקלעי־גוט
הוצאת ה.לייוויק
73 עמודים
יש משהו ביידיש שזורק אותנו אחורה לתקופה שעברית לא היתה מדוברת כמו היום, זכרונות ילדות, שפת הבית, תקופות אחרות.
היום מי שמשמר את השפה הזו כשפה מדוברת הם בעיקר ותיקים וקהילות חרדיות מסוימות שממשיכות ללמד את השפה הזו ולהשאיר את העברית כשפת קודש בלבד.
בתחילה כשפתחתי לראשונה את ספרה של קרן אלקלעי־גוט שאלתי את עצמי למה ליצור ספר שירה דו לשוני כאשר מרבית האנשים אינם דוברי יידיש ולא מסוגלים לקרוא זאת, למה זה באמת נחוץ?
לאחר מחשבה הבנתי את המשמעות של השארת שפת הכתיבה במקור, אם אנחנו מתץבוננים בכריכה אנחנו רואים ציור שמשדר זכרון, כאב, משהו מאוד מלנכולי של כאב שנמצא קרחוק מאיתנו ועם זאת לא מרפה, כמו מוזיקה.
הדמות לא מנגנת בכינור, היא אוחזת בו במבט שפוף, עיניים סגורות ומכניסה אותנו למקום של געגוע, זכרון, עצב.
המכתב שנמצא על עמדת התווים היא המוזיקה, המילים הם המוזיקה, הכאב הוא השירה.
הדמות הרחוקה עם הפסנתר היא צללית ללא פנים רחוקה מאיתנו, נמוגה, מטושטשת.
הרבה כאב יש בכריכה הזו והרבה געגוע, בדיוק כמו שפת היידיש, בדיוק כמו השירים של המשוררת.
קרן אלקלעי־גוט חושפת כאן קרביים, זכרונות ילדות, כאב שנחשף לעיני כל מי שפותח את הספר הזה, אובדן ורגש, שמחה מהולה בזכרון.
"תגמרו לאכול,"
היתה סבתי קוראת לילדיה
בתקוה לנקות את השולחן
לארוחה הבאה. אבל הם
היו צוחקים וממשיכים לכרסם את לחמם
"כשגומרים לאכול,
מתים."
ליידיש יש משמעות כשפה שאינה מתה עדיין וכל דרך להשאירה רלוונטית, בועטת, קיימת ונושמת היא חשובה.
היא השפה של הרבה מאוד מהורינו, מהורי הורינו וכן הלאה.
כמו כל שפה חשוב לשמר ולהזכיר אותה וחשוב להראות את המקורות שלנו.
מקורותיה של המשוררת הם יידיש, השפה המדוברת היא עברית וביחד הן יוצרות את התמהיל היהודי הנכון עבורה.
ספר שירים מרגש ונוגע.
"יושב ליד החלון.
מה כבר יש לראות?
קיר שקט
חלקת אדמה ריקה
בלי עצים בלי פרחים בלי דשא
בלי סוף.
יושב
ליד החלון
ומחכה
ומביט
ואני יושבת בוהה בו ומחכה.
הספרים ואני 