באחד מספרי המסות הקצרים של תשע נשמות ישנו טקסט של גארנט קדוגן שמספר את החוויה בלהיות שחור בימינו.
החשש של כל אדם מעצם היותך בעל צבע עור שונה דרך השוטטות ברחובות ותחושת אי השייכות וגם היותך אזרח שווה זכויות לכאורה לא מחפה על הפחד של האנשים מהשונות.
הספר של זורה ניל הרסטון נכתב בתקופה שונה ובזמנים שונים מבחינה פוליטית וחברתית למרות שיש לא מעט קווי דמיון בין אותן חוויות רק שהפעם החוויות הם דרך עיניה של אישה שחורה בתחילת המאה העשרים קצת אחרי סיום העבדות והנסיון של האוכלוסיה השחורה להשתלב בחברה ובמיוחד של הנשים השחורות.
ג'ייני היא צאצאית למשפחת עבדים, בת לאב לבן שאנס את אימה שברחה וגיני נאלצה לגור עם סבתה שטיפלה בה.
ג'ייני מתחתנת בגיל צעיר ומתגרשת ולאחר מכן מתחתנת עם בחור צעיר בשם ג'ו, איש עסקים מוכשר שמהר מאוד משתלב בעיירה החדשה שאליה הם עברו בשם איטון ולאט לאט מגיע למעמד ראש העיר.
לאחר מות ג'ו ג'ייני מתאהבת בבחור בשם טי קייק והספר הזה מעצם מגולל את סיפור חייה.
סוף הספר מרתק גם הוא כשג'ייני עומדת למשפט על אירוע כלשהו אבל כל הספר עצמו מרתק לא פחות ומעניין כשדרך סיפור חייה של ג'ייני אנחנו הקוראים מתוודעים גם לסיפור התבגרותה ואהבותיה של ג'ייני וגם לסיפורם של השחורים בארצות הברית של תחילת המאה העשרים.
המסה הקצרה בסוף הספר של זורה ניל הרסטון שנקרא "ככה זה להיות אני השחורה" זורק אותי לפסקה הראשונה בסקירה זו כשדיברתי על המסה של גארנט קדוגן שמדבר על ככה זה להיות הוא השחור בעצם.
בחברה שעדיין מסתכלת עליך בחשדנות ובגזענות.
ספר מעניין שכתוב היטב. קצת איטי לעיתים אבל מרתק מאוד.