האמת היא שאני לא יודע מה יותר מיוחד, הסיפור המדהים של המשוררת הזו שהתחילה לכתוב בגיל 90 וספרה הראשון פורסם בגיל 98 או השירים הכל כך נוגעים ומרגשים שלה שנראה שנכתבו ממקום כל כך פנימי ועמוק, אותנטי וכנה.
כמעט כל שיר נגע בי וצבט לי בלב ואם שירה מצליחה לעשות זאת אז היא קנתה אותי.
אני מייחס כתיבה כזו גם בגלל שמדובר באישה מבוגרת מאוד, צנועה מאוד שעברה בחייה כל כך הרבה ופתאום כשהכתיבה נכנסה לחייה זה הרגיש כמו מפל של תשוקה למילה הכתובה, זכרונות שצצים, חוויות מחיי היומיום, רגשות, שיח עם המוות ועם החיים, עם אהבה ועם נכדים, עם זקנות בבית החולים.
הספר הקטן הזה גדוש ברגשות ותחושות שעולות מתוך המילים של שיבטה טויו.
טויו כותבת בסוף הספר ואני לוקח את זה איתי כצידה לדרך
"אני תמיד אומרת לעצמי ברגעים של בדידות גדולה, או כשאני מרגישה לבד: "החיים הם תמיד מעכשיו. לא משנה מי אתה – הבוקר בא תמיד".
כבר עשרים שנים שאני חיה לבד – ואני חיה בכל ליבי."

וזו בדיוק השירה שלה, הילולת החיים, קדושת החיים, אהבת החיים וניצול כל רגע מהם גם אחרי שעברתי את גיל 90

"כשמגלים כלפי אדיבות
אני מפקידה אותה עמוק בליבי
כחיסכון

כשבאה הבדידות
אני מושכת מהחיסכון
ושבה אל כוחותי

גם אתה – חסוך כך מעכשיו
זה הרבה יותר חשוב מפנסיה"

——–

"כשבני היה בבית הספר היסודי
הוא סיפר לי בשמחה:
"חברים שלי אומרים שאת ממש יפה!"

מאז ועד היום
גיל תשעים ושבע,
אני מקפידה להתאפר
בדיוק באותו האופן

אולי מישהו
יחמיא לי"

——-

"המים הרותחים
שאני מוזגת בקומקום קטן
הם כמו מילים טובות

קוביות הסוכר שבליבי
ובכוסי הקטנה
נמסות לאיטן"

מומלץ בחום לאנשים שאוהבים שירה מיוחדת ונוגעת.