אני כמעט ולא סוקר מחזות, לא יוצא לי לקרוא הרבה מחזות ולאחרונה התחלתי יותר, פיגמליון של ברנרד שו הוא למעשה סיפור על טרנספורמציה, שינוי פנימי וחיצוני וברנרד שו קרא למחזה שלו פיגמליון על שם סיפור פיגמליון של אובידיוס מיצירת המופת שלו "מטמורפוזות"
פיגמליון בספרו של אובידיוס היה פסל אשר התאהב בפסל שלו וביקש מאפרודיטה שתחיה את הפסל וכך קרה, הפסל בדמות אישה ששמה גלתיאה קמה לחיים והגשימה את חלומו של פיגמליון.
את פיגמליון של ברנרד שו רובנו מכירים כ"גברתי הנאווה" וכאן בדמות פגמליון נמצא פרופסור היגינס שמתערב שיוכל להפוך מוכרת פרחים עילגת לדבר ולהתנהג כמו דוכסית.
לייזה דוליטל, מוכרת הפרחים היא חומר הגלם של הפרופסור המומחה לפונטיקה.
מעבר למחזה הנפלא שרובנו מכירים ברנרד שו הנפלא מעביר מסרים חשובים בעיני על שחרור האישה, על עצמאות ועל חופש דרך המקום של השכלה.
זהו מחזה מאוד דידקטי ושו מבהיר שגם דידקטיקה יכולה להיות אמנות ובעיני הוא צודק, כל עוד המסר מועבר אמנות יכולה להיות דידקטית.
מעמד האישה באותם זמנים באנגליה היה לא כפי שהוא היום ודוליטל משתנה, דרך ההשכלה והגינונים החברתיים יש רצון לפרק את המעמדות וליצור חברה שיוויונית יותר.
אלייזה דוליטל הפכה להיות אישה עצמאית ומשוחררת המחליטה על גורלה בעצמה והופכת להיות מי שהיא בוחרת ולא מי שהחברה קובעת עבורה.
מצד שני וכך אני רואה זאת החינוך וההשכלה שקיבלה גם קצת כולא אותה ומגביל אותה האמירה שרק דרך חינוך והתאמה לחברה תגיע הגאולה לנשים היא בעיני מגבילה לא פחות מחוסר השכלה ובעיני חינוך לחופש ועצמאות יכול לבוא בכל מצב, אבל מדובר בתקופות שונות ודרך התבוננות שונה מכפי שאנו רואים זאת היום.
אני חייב לציין את המבוא ואת הפירושים מאירי העיניים של המתרגמת דבורה גילולה שנותנים ידע חדש ומעשירים את הקורא.
מחזה קלאסי ומרתק בעיני.