לפקח ולהעניש / מישל פוקו

לפקח ולהעניש / מישל פוקו
הוצאת רסלינג
383 עמודים
מצרפתית: דניאלה יוגב

פוקו הוא אחד הכותבים שהכי קשה לי לצלוח אותם גם בין כתבי הפילוסופים.
הוא מורכב מאוד ולא קל לקריאה ועם זאת אני מאוד שמח שסיימתי ספר זה כי לטעמי הוא בין ספרי העיון החשובים והטובים שקראתי.
מישל פוקו כתב את לפקח ולהעניש בשנת 1975 ורק השנה תרגמו אותו סוף סוף לעברית, ספר זה נחשב לחשוב בכתביו של הפילוסוף הצרפתי.
הספר מתאר למעשה את התפתחות הכליאה והענישה בחמש מאות שנה האחרונות אבל ההשפעה של התפתחות זו על חיינו חשובה מאוד.
אחת השאלות שעולות לי מספר זה ועוד מעט אסקר אותו היא כזו.
בעבר העינוי והענישה היו פומביים והמשפט היה חסוי היום המשפטים פומביים והענישה חסויה.
אם בעבר הענישו אנשים באמצעות עינוי ובשיטות אחרות בחוצות העיר מול כל האנשים היום אנחנו לא באמת יודעים מה קורה לאסיר או לנענש מאחורי החומות.
האם זה טוב יותר? האם החברה השתפרה מאז? האם הענישה פחתה והחברה יעילה יותר במניעת פשע?
זו השאלה שעלתה לי ואני לא בטוח שהתשובה היא כן.
הספר הזה מתחיל בתיאור מצמרר של עינוי אדם ברחובות העיר ואצטט לכם חלק ממנו.
"דמיין נידון למוות ב 2 במרץ 1757, להתוודות בפומבי לפני השער הראשי של כנסיית פריז שאליה יובל בעגלה, עירום, רק כותונת לעורו, אוחז אבוקת שעווה דולקת, שתי ליטראות משקלה; אחר כך יובל, בעגלה הנזכרת אל כיכר גרב ועל גרדום שיוצב שם ננצבט במלקחיים מלובנים בשדיו, זרועותיו, ירכיו וסובכי שוקיו; ימינו אוחזת באותה סכין שבה רצח את אביו, תישרף באש גופרית, ועל המקומות שבהם נצבט יישפכו עופרת מותכת, שמן רותח, זפת בוערת, שעווה וגופרית מותכות; ואחר כך ימשכו ארבעה סוסים את גופו ויקרעוהו, איבריו וגופו יאוכלו באש עד היותם לאפר, ואפרו ייזרה ברוח".
עמ' 9
כך מתחיל הספק, בצורה הקיצונית והמעוררת חלחלה של עינוי ברחובות העיר.
פוקו יתאר בצורה מפורטת את שינוי שיטת העינויים שלשמחתנו כבר לא קיימת יותר.
בית הכלא לפי פוקו הוא צורת ענישה של משמוע, זהו כח חדש שלמעשה משתמשים בו בבתי הספר, בבתי החרושת בבתי החולים ובצבא, ולמעשה בכל מקום בו יש ריכוז של אנשים ביחד.
פוקו מחלק את הספר לארבעה חלקים
1:עינוי
2:ענישה
3:משמוע
4: בית הסוהר

הסידור הזה חשוב כדי להראות איך בתי הסוהר הפכו לכלי חשוב בפתרון מניעת הענישה מה שבעבר היה בעיקר עינויים.
פוקו מתאר את היסטוריית שיטת הענישה והפיקוח דרך הפרקים שלפנינו כמו התהליך שבו החברה הבינה שעינויים פומביים לא פותרים את בעיית הענישה ושכלול מנגנון הענישה עד לבתי הכלא של ימינו.
העובדות הן שבתי הכלא של ימינו לא מפחיתים את הענישה ולא מרתיעים את הפושעים ועם זאת אנחנו כחברה דורשים שאסירים לא יהיה בחברה מתוקנת אלא במקום המוגדל להם מראש.
מה שפוקו בא להראות לנו שאנו הפכנו לחברה שלא מבינה ששיטת הפיקוח על אסירים בכלא היא למעשה שיטה בה החברה המודרנית משתמשת בכל מני מוסדות שונים.
היא קיימת בבתי ספר, בבתי חולים, במוסדות צבאיים, בבתי חרושת.
בכל הגופים האלה יש מאפיינים קבועים כגון זמן קקימה, זמן אכילה,זמן חופשי, זמן לארוחות ועוד ועוד.
משמוע מודרני לטענתו של מישל פוקו יוצר גופים כנועים שמתאימים לצרכים כלכליים ופוליטיים של העידן המודרני.
אך על מנת ליצור גופים אלו החברה צריכה לשלוט ולפקח בכל עת על הגופים הפועלים באותה מסגרת.
האם אנחנו באמת חופשיים בתוך המסגרות המקיפות אותנו?
או שהאם אנחנו למעשה נמתאים בבתי כלא או מתנהלים במסגרות הללו באותה השיטה של בתי הכלא מבחינת הפיקוח המשמוע החוקים והסדר?
ספר זה יכול לשמש לעבודה רחבת היקף ואני מקווה שבסקירה קצרה זו העברתי את הרעיון החשוב שפוקו מציג כאן.
בעיני זהו ספר חובה, הוא לא קל לקריאה אך שווה להתמודד איתו ושווה להבין את הרעיון שפוקו מנסה להעביר פה.
ההסתכלות שלנו על העולם הסובב אותנו תהיה שונה אחרי קריאתו.
Discipline_and_Punish

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s