העולם עד אתמול / ג'ארד דיימונד
עם עובד-ספרית אפקים
469 עמודים
מאנגלית: עתליה זילבר

ג'ארד דיימונד הוא איש אשכולות מדעי, ידו בכל ויד כל בו.
ספריו מעניינים, מרתקים, מעשירים, מרחיבי דעת וכך גם הספר הנוכחי.
אם בספרו התמוטטות הקריאה היתה לי קשה למרות העניין הרב בספר (יש אולי לייחס זאת לתרגום) הספר "העולם עד אתמול" קל לקריאה ברור לחלוטין מובן לחלוטין ומעניין מאוד מאוד.
מה שדיימונד עושה בספרו הנוכחי הוא לעשות לנו הכרות עם מנהגים תרבויות  והתנהגויות של שבטים נידחים שלא יישרו קו עם המודרניזציה המערבית ועם ההתפתחות הטכנולוגית והמודעות הצרכנית וכל הפיתויים התחלואים וגם היתרונות שיש לנו בעולם המודרני אלא שבטים בכל מני מקומות על גבי הגלובוס שחלקם אף נשארו ברמת ציידים לקטים ומשמרים מנהגים עתיקי יומין.
דיימונד בודק מה אנחנו כחברה מערבית נוכל ללמוד מהתרבויות העתיקות ועורך השוואות בין דברים שקיימים בעולם המודרני לבין דברים שקיימים בעולם העתיק.
דיימונד סוקר בספר מגוון רב של תחומים כולם מעניינים מאוד והידע שספר זה מעניק לנו ברובו פשוט יקר מפז.
הכרות עם תרבויות אחרות חשובה קודם כל כדי שנדע להעריך את מה שיש לנו ואת מה שהמודרניזציה והמדע העניק לנו וממשיך להעניק אך מצד שני.
אנחנו למדים בספר זה על חברות מסורתיות בני גינאה והאיים השכנים, ילדים ושבטים באוסטרליה, באירו אסיה, באפריקה, בצפון אמריקה ובדרום אמריקה.
החברות המסורתיות מרתקות אותנו כל כך לדברי דיימונד בגלל העניין האנושי שבהן.
"הקסם שבהיכרות עם אנשים שדומים לנו מאוד ומובנים לנו מבחינות מסוימות ושונים מאיתנו מאוד וקשים להבנה מבחינות אחרות."
עמ' 16

דיימונד מנסה לחשוף אותנו למגוון רחב של נושאים שניתן לערוך השוואה בין התנהגות השבטים המסורתיים לבין החברה המערבית.
לדוגמא בנושא המלחמה והגבולות וחלוקת המרחב הטריטוריאלי, יחסי מסחר, צורות מסחר ועוד.
איך מתייחסים בחברות לפשעים כגגון רציחות וגניבות טקסים וכיבוד המת.
דיימונד נוגע בהרחבה ביחס של חברות מסורתיות מול חברות מערביות לזקנים ולילדים.
לדוגמא בחברות מסוימות לא יאמרו לילד לא להתקרב לאשכי זה חלק מהלמידה וההתבגרות שלו וזה למה באותן חברות אנחנו רואים הרבה בוגרים מצולקים מכוויות.
ברוב החברות המסורתיות ילדים צמודים לאם ונקודת המבט שלהם שונה כתינוקות כאשר בחברות המערביות התינוק נמצא בעגלה והקרבה לאם היא שונה ומרוחקת יותר.
ילדים בחברות מסורתיות נוהגים לבנות צעצועים בעצמן ולא לרכוש אותם מוכנות ברשתות גדולות למשל דבר אשר מפתח אצלם חושים מסויימים שאצל רוב הילדים בחברה המערבית לא קיימים.
כך גם לגבי הזקנים.
לזקנים יש יחס של כבוד בחברות מסורתיות, רואים אותם יותר עם הילדים ויש קרבה גדולה יותר ואמון גדול יותר.
שם אין את המושג בתי אבות. מה שכן תוחלת החיים בחברות מסורתיות קצרה בהרבה כי אין נגישות לתרופות ולאמצעים הרפואיים שקיימים בחברות במודרניות.
יש הרבה יתרונות בקהילות קטנות ודיימונד גם נוגע כך לא מעט בהשוואה בין קהילות קטנות לקהילות גדולות.
בקהילות קטנות למשל ילדים מתפתחים בצורה שונה וחיובית יותר כאשר הם נמצאים באינטראקציה עם כמה שיותר אנשים ביומיום לעומת החברה המערבית שילדים נמצאים רוב הזמן עם המשפחה הגרעינית. הרבה פעמים ילדים בחברות קטנות נמצאים ימים שלמים עם הסבא והסבתא כשההורים יוצאים למסעות ציד ועוד.
הספר נוגע בהרחבה בבהדלים בין הסכנות הקיימות בחברה מודרנית אורבנית לבין חיים מסורתיים. החשיפה למחלות כרוניות לתאונות דרכים ועוד כמעט ולא קיימת בחברות אלו לעומת זאת מוות בהרעלה מוות כתוצאה ממגע עם בעלי חיים טורפים ועוד קיימת בחברות אלו.
תוחלת החיים כמו שציינתי קודם גדולה הרבה יותר בחברות מערביות מודרניות.
שלושה פרקים מאוד מאוד מעניינים נוגעים בנושא הדת השפה והתזונה ואפשר לכתוב עליהם עוד 200 מילה לפחות אבל אתאר בקצרה.
היום קיימות בעולם 7000 שפות שונות ולאט לאט הם נכחדות ודיימונד נוגע בכך בהרחבה.
רובנו חשופים לכל כך מעט שפות ולא מודעים לכך.
דיימונד מביא מחקר שמראה שככל שאדם מדבר יותר שפות כך סיכוייו לחלות באלצהיימר פוחתות.
עניין התזונה הוא נושא מעניין מאוד מאוד.
אחד הבעיות הקשות בחברה מודרנית ובתקופתנו היא החשיפה למלח.
תחלואת הסכרת בתרבויות עתיקות כמעט ולא קיימת וגם רוב המזון התעשייתי בימינו עתיר מלחים מסיבות רבות ומגוונות.
הוא מביא דוגמאות גם מישראל כאשר עולי תימן עלו במרבד הקסמים כמעט ולא היו ביניהם חולי סוכרת ותוך שני עשורים 13 אחוזים מהם היו חולי סוכרת.
חשוב לציין שדיימונד לאבא לומר לנו שתרבויות עתיקות ומסורתיות טובות מאיתנו
אנו צריכים לומר תודה שאנחנו חיים בעולם שיש בו תוחלת חיים גבוהה ויתרונות רבים שמקילים את חיינו אך יש לנו מה ללמוד מחברות אלו ואני בנימה אישית חושב שכל אחד מאיתנו יכול לקחת את מה שמתאים לו מהספר הזה וליישם זאת בחייו האישיים ועם ילדיו.
עוד ספר חובה של ג'ארד דיימונד.
אני ממליץ עליו בחום וחושב שירבו ספרים כאלו שמאפשרים לנו לדעת ולהבין טוב יותר את עולמנו.
ספר שחוזרים אליו.

פלפל חריף בשני גרוש / מנחם משגב
הוצאת אלרום
179 עמודים

אני חושב שהחיבור הראשוני שלי לספר הזה עוד לפני שפתחתי את העמוד הראשון שלו היה בזכות זה שגם אני כילד גדלתי ביפו.
הורי גרו במרכז שדרות ירושלים  ואני זוכר היטב את האווירה של יפו בשנות השבעים.
אמנם מנחם משגב מדבר על יפו כמה עשורים לפני אך מבחינתי יפו היא יפו.
יפו הטרוגנית דו קיומית עם ריח המאפים בכל מקום.
מנחם משגב מביא לנו את זכרונות ילדותו בצורה מאוד ישירה כמעט כאילו אני נמצא שם לידו ושומע אותו מספר.
כך גם הכתיבה של הספר, לא מתיימרת להיות משהו אחר ואולי זה סוד הקסם של הספר הזה שהתחלתי לקרוא אותו בבוקר וסיימתי בצהריים.
עלילת הספר מתחלקת להווה המסופר שזה תקופת מלחמת המפרץ וזכרונות המספר.
תחת מטח הטילים המספר מנסה לעודד את בנותיו על ידי שיתוף זכרונותיו וסיפור ילדותו המרגשת ביפו.
סיפור אהבותיו, היחסים עם העולים השונים ועם הערבים וגילוי סוד משפחתי מרגש ודרמטי.
יפו תמיד היתה מקום מרגש דרמטי ועם אירועים מעניינים.
דרך הסיפור המשפחתי ודרך תיאור יפו על שלל גווניה חנויותיה נופיה ואנשיה מתוארת גם גדילתה של המדינה דרך סיפוריו של מנחם משגב.
לעיתים זה נראה כאילו מנחם משגב כתב זאת עבור משפחתו וחבריו וכדי לתעד את זכרונותיו.
יש כאן תחושה של מספר סיפורים מהדור הישן שזה מצד אחד מקסים בעיני ומצד שני אני שואל את עצמי האם זה יתפוס כספר מסחרי.
אני אישית מקווה שכן ואני גם ממליץ עליו.
יש בספר הזה המון אותנטיות וזיכרון לימים של ילדות ותקופה אחרת ודרך הסיפור היפה של מנחם משגב ודרך הכתיבה הפשוטה יש כאן ספר עם פוטנציאל להיות נגיש לאנשים רבים.
אני ממליץ עליו בחום.
יש הרבה חום אהבה ונוסטלגיה בספר הזה, הוא פשוט מאוד ומעורר געגועים.

הקרקס הנסתר / ג'ניפר איגן
הוצאת עם עובד
409 עמודים
מאנגלית: ברוריה בן ברוך
הספר הזה הוא למעשה ספר הביכורים של ג'ניפר איגן והוא תורגם לעברית אחרי ההצלחה המסחררת של ספרה השני "מפגש עם חוליית בריונים" שזיכה אותה בפרס פוליצר.
איגן היא סופרת מעולה, והספר הזה הוא הוכחה לכך.
זהו ספר התבגרות של נערה שמחליטה ללכת ולבדוק מה עלה בגורלה של אחותה דרך הליכה בעקבותיה.
הליכה באותם נתיבים ודרכים שבהם אחותה הלכה.
שנת 1978, פיבי היא נערה בת 18.
אביה , צייר חובב הלך לעולמו ואחותה פיית' נהרגה באירופה לפני כמעט עשור.
מותה של אחותה לא נותן לה מנוח, מה קרה לה שם באירופה שגרם לה למות כמו שהיא מתה?
לאורך השנים משפחתה של פיבי קיבלה גלויות מאחותה ואת הגלויות האלו שמרה פיבי.
החיים בעבר לא מניחים לפיבי שמחליטה בהחלטה פזיזה ללכת בעקבות אחותה.
לאן שפיית' הלכה כך גם פיבי תלך, היא תחפש את האנשים שהכירו אותה, תלון במקומות שהיא לנה ותנסה להבין מה למעשה קרה לה שם.
המסע הזה שהוא התעמתות עם זכרונות ועם הקשר המיוחד שהיה לפיבי עם פיית'.הוא גם מסע של זיכרון עם העולם בשנות השישים, עם החיפוש העצמי, בדיקת קצה הגבולות וגם הסמים.
אחד הקטעים החזקים בספר בעיני זה כשפיבי מחליטה לנסות אל אס די.
איגן מיטיבה לתאר את תחושותיה של פיבי בזמן הטריפ ולאחריו בצורה משכנעת וסוחפת.
הספר מקבל תפנית לטעמי מספר שעוסק בחיפוש עצמי זכרון ותיאור אירופה בשנות השישים וספר מותח שמתגלים בו לא מעט חוויות ואירועים שמבהירים למעשה את הסיפור ואת מה שבאמת קרה לפיית'.
כמובן שאני לא אגלה ולא אעשה ספויילרים ואתן לכם לגלות ולהבין לבד אך הספר מפתיע ומגיע למתח בזמן הנכון.
זה ספר מצויין, אנחנו נכנסים לעומק הדמויות ונסחפים אחרי התחושות והרגשות שהדמויות עוברות.
התהליך האישי שפיבי עוברת בספר גורם לה לגלות על עצמה דברים רבים ומשחרר אותה מאותם כבלים שתקעו אותה בכך שהיא חיה בעבר כל ילדותה ובטראומות שהיו לה מאיבוד אחותה באירופה ואביה ממחלת הסרטן.
הקרקס הנסתר הוא ספר נהדר של ג'ניפר איגן ובעיני הוא לא נופל מספרה השני המצוין.
קריאת שני ספרים איכותיים כל כך גורמים לך כקורא להשתוקק ולחכות לספריה הבאים.
ספר שהוא תענוג, הוא זורם, קריא, עמוק ומלא הפתעות בתוכו.
ממליץ בחום רב.

אז ככה / בטיסט בולייה
הוצאת ספרית פועלים
243 עמודים
מצרפתית: רמה איילון.
על כריכת הספר כתוב שזהו רומן, אבל זה לא ממש רומן, הייתי מכנה זאת כיומן.
ואכן הספר הזה הוא גלגול של בלוג שאותו פרסם באינטרנט בטיסט בולייה כשהיה רופא מתחמה בחדר המיון.
הסיפורים על החוויות שלו בחדר המיון על הקשיים של הרופאים והאירועים המרגשים, הקשים, המשמחים ועוד שתוארו בבלוג הועברו בחלקם לספר הזה.
הספר המקסים הזה מתאר למעשה שבעה ימים בחייו של רופא מתחמה בחדר המיון בבית חולים בצרפת.
חדר מיון, המקום הכי דינאמי, הכי מלא רגש והכי אינטנסיבי כמעט בכל בית חולים.
תחלופה גדולה, שמחה ועצב נמצאים שם.
וכך גם המתמחה הצעיר שלנו שתיעד שבוע אחד מכל זה.
הספר מתעד את האנשים הרבים שעברו במיון ואת האירועים שעוברים על המתמחה שלנו.
היחסים עם החולים ועם הרופאים שאיתו ושאר הצוות הם רגעים מלאי חמלה, הומור, עצב ושמחה.
כל כך הרבה רגש יש בספר המקסים הזה, צחקתי בו המון ועם זאת היו לא מעט רגעים שנגעו לליבי.
הוא נכתב בצורה מאוד אמיתית וכנה, ובכישרון רב.
מרכז הספר ומה שהופך אותו לקצת יותר מעוד יומן כרוך זה יחסיו של בולייה עם אישה חולת סרטן שאותה הוא מכנה ציפור אש.
אישה מבוגרת המחכה לבנה שישוב ממקום רחוק ובינתיים בולייה מנסה להחזיק אותה בחיים באמצעות סיפוריו על החוויות שאותם הוא עובר.
הספר אכן גדוש בהומור רב ובהתחלה אכן צחקתי המון כי יש בו מן השנינות גם בדמותו של הרופא וגם בסיפורים החצי משעשעים חצי טרגיים.
אך הומור הוא כלי, כלי שבו אנחנו מתמודדים עם חוויות קשות, כלי שמחזיק אותנו שפויים.
והספר הזה מעביר היטב את התחושה הזו.
אם אתה מחבר הומור למקום שבו ישנם אנשים חולים אתה מבין שזו דרך התמודדות.
גם כרופא שנתון ללחץ רב וגם בתקשורת שלו עם החולים.
הספר דינאמי ותוסס, רץ מאירוע אחד לאירוע אחר.
הוא כיפי הוא מרגש הוא שונה.
ממליץ בחום רב.

אישוליים / אלי שמואלי
הוצאת פרדס הוצאה לאור
286 עמודים
אישוליים זה ספר שזורק אותך לחיים.
ואפשר מאוד מאוד להזדהות עם הגיבור שבו.
רוב חיינו אנחנו נכשלים ואנחנו לומדים לשרוד, לומדים להתמודד עם הכשלונות ולהמשיך הלאה ולקוות שנתרומם מהם ונצליח.
אישוליים הוא למעשה ספר על אדם ומקום.
הוא ספר של התמודדות של אדם בודד עם הניכור העירוני, עם החיפוש העצמי.
לא מזמן טענתי שבעיר ככל שאתה מוקף יותר באנשים אתה מרגיש יותר בודד.
הגיבור של הספר הזה לטעמי יהושע שמו חי חיים של תסכול בתוך הג'ונגל האורבני, חיים של חיפוש עצמי, של הגשמה עצמית מבחינה מקצועית, של הגשמה מינית וחיפוש אחרי הבחורה שתרצה אותו, שהוא ירצה אותה, שתשחרר אותו מהמועקה זה הבתולין, שתתן לו להרגיש גבר סוף סוף.
החיבור בין הניכור העירוני לבין התלאות שעוברות על יהושע אף מעצימות את החוויה של הקורא והחיבור שלו אל הדמות.
יהושע עובד בדואר במיון, גר בדירה קטנה ומוזנחת בירושלים ואת חייו שאחרי העבודה הוא מעביר בשוטטות, פיזור צ'קים ללא כיסוי בסופרים שונים, נסיעות באוטובוסים ופאבים שונים.
יהושע אדם בודד שזקוק לחום מגע וקרבה וככל שזה מתרחק ממנו כך תסכולו גובר כך הקושי שלו לשרוד ולמצוא את מקומו הולך וגובר.
אנחנו עוקבים אחרי הנסיונות שלו לחפש קשר עין עם נשים ולהגיע כמעט עד הרגע שבו הוא מקבל את מבוקשו ושוב נכשל.
זוהי מלחמה יומיומית, מלחמה קיומית של בדידות וניכור.
מאוד אהבתי שיהושוע בעצם מספר על עצמו, זה נתן לי כקורא תחושה של קרבה לדמות, הזדהות איתו.
יהושע מוצא לעצמו עיסוק ואולי תחליף לחוסר שלו בקטנוע ישן שהוא אף מכנה אותו ויולטה.
הקטנוע הזה פתאום גורם לו להרגיש טוב יותר עם עצמו ונותן לו ביטחון.
פתאום העיר נראית קטנה יותר והוא מרגיש עצמאי יותר.
אישוליים זה ספר חזק מאוד, עוצמתי וריאליסטי.
הוא מוציא מהקורא תחושות, או של הזדהות או של ניכור אבל הוא לא משאיר אותך אדיש.
הוא זורק לפחות את חלקנו לתקופות דומות בחיים.
ההתמודדות עם הכשלונות בתחום הרומנטי, בתחום הכלכלי, בתחום התעסוקתי, הכאב של החיפוש העצמי בתוך הג'ונגל האורבני והריאליזם החזק הספר הזה עושים אותו לספר טוב מאוד וליצירה שאני אישית מאוד התחברתי אליה.
אלי שמואלי היטיב לכתוב ומרגישים שהכתיבה באה עבורו ממקום מאוד רגשי מאוד אותנטי ואני חושב שהוא גם ספר חשוב.
הוא לא ספר קל לקריאה הוא ספר שדורש מהקורא המון תעצומות נפש אך מי שירצה לצלול לתוכו יקבל ספר נהדר שיישאר בלבו זמן מה אחרי קריאתו.
אני ממליץ עליו בחום.

פרנסואה דה לה רושפוקו, כתבים נבחרים
בתרגום: יוסי אסודרי
הוצאת הקיבוץ המאוחד
272 עמודים

פרנסואה דה לה רושפוקו.
סופר, סאטיריקן, הוגה דיעות, איש אצולה צרפתי, הרבה כובעים היו לו לאיש המבריק הזה ולראשונה כתביו מתורגמים לעברית.
יוסי אסודרי ז"ל המתרגם של הספר הזה זוכה להוקרה רבה בתחילת הספר כשמוקדשים לו יותר מעשרה עמודים לזכרו עם טקסטים של פרופ' עמירה ערן ופרופ' זאב הרוי.
יצירתו של רושפוקו כפי שבאה לידי ביטוי בספר הזה עוסקת במוסר האדם.
היא נוגעת במגוון עניינים  בתורת הנפש והליכותיו של אדם.
"לה רושפוקו ביסס את משנתו על מגרעותיו של הטבע האנושי והדגיש את הנטייה האנושית לחפות על חולשה אחת בחולשה אחרת."
הספר הנהדר והמעשיר הזה מחולק לכמה חלקים.
החלק הראשון מביא את אמרותיו של דה לה רושפוקו בנושאים שונים שכולם קשורים לנפש האדם ולמוסר.
הנה כמה דוגמאות שאהבתי.
"תארים גדולים משפילים במקום לרומם את אלה שאינם יודעים לשאתם"
"משתכנעים אנו תדיר לאהוב אנשים חזקים מאיתנו, ואולם זוהי התועלתנות לבדה שיוצרת את ידידותנו. איננו מתמסרים אליהם למען הטוב שחפצים אנו לעשות להם, כי אם עבור זה שחפצים אנו לקבל מהם."

"אין מהללים בדרך כלל אלא כדי להיות מהולל"

"ישנם סוגים שונים של סקרנות: האחד מתועלתנות, שמביא אותנו לרצות ללמוד את מה שיכול להיות לנו מועיל; והאחר מיהירות, שבא מהרצון לדעת את מה שאחרים אינם יודעים."

"אין כמעט אדם פיקח דיו כדי להכיר את כל הרע שהוא עושה."

"לעולם איננו אומללים כפי שחושבים ולא כה מאושרים כפי שייחלנו."

רושפוקו כמעט ולא נוגע בנושא האמונה באמרותיו ולא בדת, אני רואה בו הומניסט ואדם שחיפש להבין את נפש האדם.
באמרותיו המאוגדות בספר זה כל אחד יכול למצוא מסרים שהוא מתחבר אליהם שנוגעים בו ובחייו ונפש האדם.
אמרותיו רלוונטיות כיום כפי שהיו רלוונטיות לפני 350 שנה.
נפש האדם לא משתנה, העולם שסביבו כן אבל החיפוש אחרי המוסרי והנכון נשאר כמעט אותו הדבר.
בחלק השני בספר ישנם טקסטים ארוכים יותר שרושפוקו נוגע במגוון תחומים שמעסיקים את מחשבתו.
על אמון, על אהבה עצמית, על אי הוודאות של הקנאה, על קשר בין בני אדם לבעלי חיים ועוד.
בחלק האחרון הוא מתאר דיוקנים של האנשים שסבבו אותו בתקופתו הכולל תיאור פיזו שלהם ותיאור של פנימיותם כולל ניתוח שלו עצמו.
הספר הזה מעניין ומרתק ואפשר לחזור אליו שוב ושוב ולעיין בו.
אין ספק שתרגום לעברית של כתביו היה דבר חשוב וראוי.
אישיותו המיוחדת ושנינותו ראויים לקריאה ועיון גם בימנו והלאה.

צבעים נמלטים / ליסה בר
ידיעות ספרים, הוצאת סימנים
415 עמודים
מאנגלית: אינגה מיכאלי
קודם כל אני אמן, צייר ומאייר לפני כל דבר אחר שאני עושה בחיי זה מי שאני ולכן כל ספר שנוגע בתחום ישר תופס אותי ואני יכול די בקלות להזדהות איתו.
וכשאומנות ותשוקה לאמנות מתחברת עם תקופת מלחמת העולם השניה כבר הופך את זה לספר שקשה לי לוותר עליו.
צבעים נמלטים הוא ספר טוב אם אני צריך לסכם ולפני שאגיע לסקירה.
הוא ספר שכתוב היטב יש בו המון דרמה רגש ותשוקה המון חיות וליסה בר מצליחה להשאיר את הקורא מרותק ברוב חלקי הספר.
אני חושב שליסה בר מצליחה גם להעביר היטב את התקופה ואת פריז שלפני מלחמת העולם השניה.
בסופו של דבר זה ספר שמדבר על אמנות ועל חברות.
חברות בין אמנים, אנשים שונים שה מזה שמצאו מכנה משותף.
ג'וליאן קליין בחור חרדי שחזר בשאלה והלך בעקבות החלום שלו להיות אמן, פליקס בנו של אריסטוקרט גרמני שמקורב למפלגה הנאצית ורנה היהודי.
החברות הזו עוברת מבחנים לא פשוטים בעקבות קנאה ומאבק על אהבתם של נשים ומעבר לגרמניה בעקבות רצונו של אביו של פליקס.
הסיפור עוסק בחברות בין שלושתם ובתשוקה לאמנות אבל לטעמים מרכז הסיפור הוא ג'וליאן. אותו בחור חרדי שהספר נפתח בסיפורו האישי וכמו שג'וליאן בחר בחירה ששינתה את חייו כך כולנו עוסקים בבחירות אישיות ובודקים מה מניע אותנו ומה דוחף אותנו קדימה ומה התשוקה שלנו.
אני מכיר היטב את התשוקה לאמנות אני חי אותה ואני יודע מה זו האהבה הזו.
לפני שהתחלתי לכתוב את הסקירה הזו צפיתי בדיוק בסרט המצוין "האישה בזהב" והטיימינג של הצפייה בסרט הנהדר הזה עם כתיבת הביקורת היתה מושלמת.
השמדת ציורים על ידי הנאצים וגניבתם מבעליהם המקוריים קרו לא רק לציוריו של גוסטב קלימט ולגיבורת הסיפור האישה בזהב, הספר צבעים נמלטים גם עוסק בזה.
הספר מלמד על הקרבה ועל חברות וכמה אתה מוכן לתת עבור מישהו אחר ברגעים קשים ובכלל הספר מלא בהתעסקות בנושאים האלה.
כמו שאמרתי אם מסתכלים על כל התמונה הספר הוא טוב אבל לא מעט פעמים הרגשתי שהוא נמרח מדי והדיאלוגים ארוכים ומתישים מדי והיה אפשר לקצר אותו לא מעט.
לא אגלה לכם את הסוף אבל הוא לא לטעמי ופגם בספר.
מצד אחד ספר טוב ומצד שני הוא מתיש וכראיה לכך עצרתי את קריאתו לא מעט פעמים ובזמן שקראתי אותו סיימתי את קריאתם של שלושה ספרים אחרים.
אבל תמיד חזרתי כי עניין אותי מה הולך לקרות בהמשך ואני בהחלט שמח שקראתי אותו.
ספר טוב ומעניין בסך הכל ואני בהחלט ממליץ עליו.
גם למי שאמנות היא לא הדבר שהכי מעניין אותו הנושאים שמסביב והסיפור הדרמטי יתפוס אותו .