מים אפלים / רוברט ברינדזה
הוצאת רימונים
368 עמודים
מאנגלית: דפנה ברעם

מים אפלים הוא מסוג ספרי המתח שקשה מאוד להסיר מהם את העיניים ואתה מוצא את עצמך נשאב בקריאתו אל השעות הקטנות של הלילה, לא קראתי את הספרים הקודמים של ברינדזה שזהו הספר השלישי שלו שמתורגם בסדרת ספריו על הבלשית אריקה פוסטר והאמת היא שלא צריך לקרוא לפי הסדר, כל ספר הוא פרשייה בפני עצמה.
אריקה פוסטר היא בלשית שעוסקת בחקר של עסקת סמים והיא מקבלת מידע על סמים שטמונים במעמקי מחצבה נטושה בדרום לונדון אך מה שמתגלה במחצבה מזעזע פי כמה, שלד אנושי של ילדה שלאחר בדיקה מתגלה שזו ילדה שנעדרה מאז 1990 בשם ג'סיקה קולינס.
אריקה מקבלת לידיה את תיק החקירה ומנסה לחבר את הפאזל, היא חוקרת פדופילים שנחקרו בעבר ואף את החוקרת המשטרתית שהיתה אחראית על הפרשה באותו זמן שהילדה נעלמה.
התיק הזה פותח כמה תיבות פנדורה והחקירה הופכת להיות מפתיעה ביותר מרגע לרגע.
כמובן שלא אוכל לגלות לכם מה קרה כי ספוילר אבל לכו לקרוא, זהו ספר נפלא לתקופה הזו של הסגר והבידוד והוא יספק לכם שעות של מתח והנאה.
מומלץ בחום.

כשהחוטים נפרמים / יונית קורן גרינברג
הוצאה עצמית
48 עמודים

כבר אמרתי בעבר שבספרי שירה מאוד מעניינים אותי הכריכות, יש בכריכות איזה משהו שמכניס אותך עמוק לתוך השירה ולפעמים הכריכה היא תמצית השירה עצמה ואצל יונית קורן גרינברג זה בולט כי כשאתה מתבונן בכריכה ואז מתבונן בשירה אתה בעצם מבין הכל.
האיור שבכריכה היא מן דמות שנמצאת במן תנועה עם ידיה למעלה, כמו מן תנועת ריקוד שכזו, החוטים אמנם דקים מאוד, לא יציבים, נראה כאילו ניתן בקלות לחתוך אותם ולהפר את האיזון שהדמות מנסה ליצור, מן איזון ויציבות מצד אחד ומצד שני שבריריות רבה, עדינות רבה והרבה כאב, הדמות בכריכה מחוברת מאוד לעצמה, מחוברת לנפש, לפנימיות, יש בה המון רכות וכנות אבל תפר אותה, תמתח חוט אחד יותר מדי וזה עלול להתפורר לרסיסים.
לכאורה נראה שאני מנתח את האיור ולא את הספר אבל זה בדיוק זה, אני מנתח את הספר, אני מתחבר לשירים דרך אותה דמות קוית אפילו קצת פיקסואית.
גרינברג עוסקת בנושאים של בניה מתוך הריסה, של יופי פנימי ושל חיבור לטבע, יש המון עיסוק בזכרון ובעצב או אולי באבל וגעגוע ויש המון מוטיבים של טבע והתחדשות ונראה שגרינברג לוקחת את חייה ודרך יכולת הכתיבה וההתבטאות שלה היא מכניסה אותנו לתוך נשמתה.
זהו ספר שירה קטן אבל המון רגש ועוצמות יש בשירים שבו.
המון כנות והמון אומץ.

"יסודות הבניה קלים לפירוק
ברגע שמגלה האדמה את המבנה.
השבירה מובנת מאליה,
יש רק להחליט להשבר יחדיו.
ואולי אין זו החלטה.
לאהוב אינה החלטה,
אילו רק היתה…"

"הליבה שלי רועדת כמו היתה מחוצה לי,
ואינה מבחינה בין יציב ורעוע.
אני לא יכולה לעצור את הנפילה.
נמהרת, רודפת אחרי הארנב הלבן
ועדיין מאחרת להבין מדוע
נפשי אינה יכולה לנוח,
והתשובה סביבי-הפנים כמו החוץ."

ולס וליירי / גודמונדור אנדרי תורסון
הוצאת לסה, ספרות צפונית
198 עמודים
מאיסלנדית: שי סנדיק

אני חושב שדרוש אומץ להקים הוצאה חדשה בתקופה כה מורכבת ואני מעריך כל יוזמה כזו לחשוף את הקורא הישראלי וקריאה חדשה ובלתי מוכרת שיש לה קונספט מוגדר, וכתיבה מעניינת ולא שגרתית, כזו שמביאה תרבות אחרת, כתיבה אחרת, אוירה אחרת וההוצאה החדשה של שי סנדיק היא כזו וזו הסנונית הראשונה אבל לפני שאני מדבר על הספר תנו לי להחמיא לאריזה הנהדרת, הספרים הם ספרי כיס בפורמט קטן, קו עיצובי נקי, מינימליסטיף טיפוגרפיה יפה, תשמת לב לכל פרט מבחירת הפונט ועד לאיור אקוורל, הניגוד בין הציור נוף היפה והאקוורלי כמעט שקוף לטקסט שנמצא בתוך ריבוע גרפי מקופל מייצר משהו שנעים להחזיק ביד, אריזה מוקפדת ומעוצבת עם חשיבה עמוקה על האריזה וההשפעה שלה על הקורא.
ולס וליירי הוא ספר כמעט מדיטטיבי, מאוד עדין ומאוד הומניסטי, כשקראתי אותו הרגשתי את הרוח הסקנדינבית, את השפה, את האוירה הכפרית, ספר מאוד פואטי, ספר של אנשים, על אנשים עבור אנשים.
בשיטוטיה בכפר על אופניה קטה שלבושה בשמלה פרחונית לוקחת אותנו למסע בה היא כמעט ולא נוכחת אבל דרך ברכיבה של קטה על אופניה אנחנו זוכים להכיר את אנשי הכפר וליירי.
הספר לוקח אותנו להכירות עם אנשי הכפר, כל אחד וסיפורו הוא, כל אחד והתמודדויותיו והמסע הוא עמוק, הוא רגיש, הוא אנושי והוא מיוחד. אפשר להרגיש את צניעות האנשים, את גלי הים ואת איסלנד כמו שהוא אותנטית, פשוטה ומיוחדת.
אני מאוד מעריך את הבחירות הספרותיות של סנדיק בין אם הוא מוציא לאור ובין אם הוא מתרגם וגם כאן הבחירה להתמקד בספרות סקנדינבית היא מרתקת ואני מחכה לספרים הבאים לראות אילו עוד פנינים הוא ידוג לנו מהים הצפוני.

מכונות כמוני / איאן מקיואן
הוצאת עם עובד
302 עמודים
מאנגלית: מיכל אלפון

מקיואן הוא סופר מאוד מאוד מוכשר, מעבר לכך שהוא מוציא ספרים בקצב מסחרר הוא מאוד יצירתי ומנסה לגעת בהמון נושאים שעוסקים באנושיות, במצבים של התמודדות אנושית עם אתגרים כאלו ואחרים כמו מחלות, כמו שברון לב, כמו אלימות וכו, הוא מאוד יצירתי ואתגר את המחשבה ואת הדמיון ואני חושב שגם בספר הנוכחי של הסופר עטור הפרסים הזה הוא הולך על משהו לטעמי קצת יומרני אפילו עבורו.
מכונות כמוני הוא ספר שהוא קצת הכלאה בין איש המאתיים (האדם הפוזיטרוני) של אסימוב לבין פרנקנשטיין של מרי שלי, ועבור זה מקיואן מקים לתחיה בשנות השמונים של המאה העשרים את המתמטיקאי הדגול אלן טיורינג, טיורינג שמת בשנות החמישים ואולי מוחנו הקודח יכול היה לדמיין את תרומתו לאנושות לו היה חי הוא כביכול אחד הגורמים לכך שבשנות השמונים של הספר, בזמן שאנגליה של תאצ'ר היתה עסוקה במלחמת פוקלנד האנושות הצליחה ליצור מן אנדרואיד, אדם וחוה שמם, חיים ומתפקדים כמעט כבני משפחה וכך עשה בחור בשם צ'ארלי שהשקיע את הירושה שלו ורכש לעצמו אדם כזה, מלאכותי, שאפשר היה לבחור לו אישיות וכך הוא עשה בשיתוף עם חברתו מירנדה.
אדם הוא דמות אינטיליגנטית שמנהלת שיח, עוזרת במטלות הבית ואף לתדהמתו של צ'ארלי מספקת מינית את מירנדה אבל אדם גם עוזר לצ'ארלי לחשוף סוד אפל מעברה של מירנדה.
הספר הזה שמקיואן טוען שהוא לא מד"ב בשום פנים ואופן הוא אכן לא מד"ב אבל מקיואן מנסה בעיני לגשש אל העולם הזה דרך הספרות שלו, ולגעת גם אם הוא לא מודה בכך בז'אנר הזה אבל בעיני הנסיון ליצור אדם פוזיטרוני מקיואני משלו הוא קצת מאולץ.
ולמרות החולשות האלו מקיואן כרגיל מעורר מחשבה בקוראים, מעורר בהם דילמות מוסריות וזו אחת המומחיות הגדולות שלו כסופר בעיני.
מכונות כמוני אינו הטוב בספריו אבל הוא גם לא רומן רע, באופן אישי נהניתי מהספר אבל כחובב מד"ב יצאתי עם חמצמצות קלה.

השורד / גרג הורביץ
דני ספרים
456 עמודים
מאנגלית: דפנה לוי

גרג הורביץ יודע לכתוב ספרי מתח זה לא חדש, הוא מוכיח את זה בסדרת האיש משומקום שרצה ומצליחה זמן רב וגם בספר הזה הוא מייצר סיפור מותח לכל אורכו ש450 העמודים שלו מסתיימים לפני שהרגשת, כאילו אתה צופה בסרט מתח טוב.
כאן הגיבור הוא נייט אדם שמרגיש שהכל אבד לו, הוא התגרש מאשתו ורחוק מבתו ומרגיש שאין טעם לחיים ומחליט להתאבד, הוא עומד מחוץ לחלון של בניין בן 11 קומות ומחחליט לקפוץ אך בעודו מתכונן לקפיצה הוא מבחין בשודדים שמתכננים לפרוץ לבנק, הוא שהיה חייל בצבא מצליח למנוע את הפריצה אך השודד האחרון מודיע לו שזו היתה טעות חייו ובהמשך הוא יבין גם למה, נייט נחטף על ידי ראש מאפיה אוקקראינית בשם פאבלו שארגן את הפריצה ההיא לבנק כדי להשיג חפץ שחשוב לו באחת מן הכספות והוא מציב בפני נייט את אולטימטום שאם הוא לא ימצא דרך לפרוץ לבנק ולהשיג את החפץ הוא יפגע במשפחתו ובבתו.
הדילמה הזו מציבה בפני נייט את המשימה הבלתי אפשרית כמעט לארגן שוד תוך ככה וככה ימים ולמנוע מפאבלו לפגוע במשפחתו.
תוך כדי הסיפור אנחנו מתוודעים לעברו של נייט וככל שהספר מתקדם הוא נהפך ליותר ויותר מותח.
חובבי ספרי המתח יהנו ממנו למרות אוסף הקלישאות הבלתי נגמר בו הוא מהנה ומהווה אסקפיזם נפלא לימי הבידוד.
מעבר לכך די! אולי די עם ספרי המתח שכל הכריכות שלהם נראים בדיוק אותו הדבר? איש עם הגב אלינו צועד לבדו לעבר האופק, תמיד חשוך, הוא תמיד מופיע בצללית, אם הספר מלא בקלישאות אולי זה בגלל חוסר היצירתיות של המעצבים.

ההרפתקאות הבלתי נוחות בעליל של ברונטה לב בזלת / ג'קלין מוריארטי
הוצאת הכורסא
383 עמודים
מאנגלית: ניצן לפידות

נתחיל מזה שאני מאוד אוהב את הכריכה של הספר שהיא מאוד מזמינה ומאוד מסקרנת לקריאה, איור נפלא באמת ונמשיך מזה שיחד עם הספר הגיע שקיק תה טעים של פריחת הענן והרעיון הזה של מוצר נלווה לספר שיש לו משהו שמגרה את הטעם מכניס אותך בצורה מסוימת לאוירת הספר וזה חמוד מאוד.
ברונטה גדלה אצל דודתה איזבל, הוריה יצאו להרפתקאות והשאירו אותה על מפתן הדלת עם פתק קטן וקופסת תה של פריחת הענן.
ברונטה לא ממש מתגעגעת להוריה היא גדלה ללא שום חוסר ועל מי מנוחות ובתנאים טובים אבל דברים משתנים אצל ברונטה כשהיא מגלה שהוריה נהרגו מאש תותחי ספינת שודדי ים והותירו לה בצוואתם משימה שאותה היא חייבת לעשות לבדה, להביא מתנה קטנה לכל אחת מעשר הדודות שלה, לכאורה משימה לא מאוד מסובכת רק שהדודות מפוזרות בכל רחבי הממלכה וסכנות רבות צפויות לברונטה שלנו בדרך.
ברונטה הפקחית והורבלית יוצאת למסע עם המון אנרגיות והמון מכשולים וסכנות שצפויות לה בדרך.
הספר עצמו מאוד מהנה ברובו, הוא מלא אנרגיות חיוביות וסיפורים והרפתקאות מהממות ויש בו המון חן ואני נהניתי מקריאתו, אני אישית חושב שהוא ארוך מדי והדיאלוגים בחלקם עם כל השנינות שבהם לעיתים מתישים ועם זאת מדובר בספר נוער קסום ומלא חן.
קראתי שמשווים את מוריארטי לדיאנה וויין ג'ונס אז קשה לי לומר כי לא קראתי ספרים אחרים של מוריארטי אבל אם לשפוט לפי הספר הזה דיאנה וויין ג'ונס היא לא אבל זה לא גורע מהספר ומהחינניות שלו.
מומלץ.

רציחות האלפבית / אגתה כריסטי
הוצאת עם עובד
279 עמודים
מאנגלית: מיכל אלפון

הוצאת הסדרה המחודשת של ספרי אגתב כריסטי היא סדרה לאספנים כבר אמרתי זאת בעבר, עיצוב אחיד, ספרי כיס קטנים ובעיקר ספרים מהנים שנקראים מהר ולמרות שיש תחושה שהעלילה דומה בכולם אגתה כריסטי בתוך השבלונה המוכרת של הרקול פוארו מוציאה מהלימון לימונדה, מפתיעה מחדש וכל פעם כשיש לנו תחושה שאנחנו יודעים מי הרוצח אנחנו מגלים שהופתענו עד הסוף.
מה שמיוחד בסדרת ספרי פוארו זה שאנחנו הקוראים לוקחים חלק אקטיבי בסיפור ומנסים לפענח יחד עם הבלש המשופם את הרצח או במקרה זה את הרציחות.
הפעם מדובר ברוצח סדרתי מתוחכם שרוצח את קורבנותיו לפי סדר האלפבית.
זה מתחיל עם גברת אשר, ממשיך עם בטי ברנרד ולאחר מכן סר ג'פרי גלדסטון, כל אחד מהרציחות מלווה במכתב אותו מקבל פוארו והוא מקבל את החקירה לידיו.
כריסטי היא אשפית ואין שני לה בסוגה הספרותית הזו ועובדה שגם עשרות שנים אחרי שספרים אלו נכתבו הם עדיין מהנים ומותחים כאילו קראנו אותם לראשונה.

תמיד היא / דורון שנער
הוצאת כנרת זמורה
248 עמודים

נתחיל מהכריכה דווקא, יש בה משהו מאוד מסקרן, במינימליזם שלה, בירוק הכה בולט, בטיפוגרפיה החזרה והלא ממורכזת וכביכול לא בנאלית ובאיגואנה שבאה מלמטה, זה כמעט כריכה שהיא כרזה, המון מחשבה על כל פרט ועוד בכריכה קשה, אין כאן מקריות ויש כאן עבודה עיצובית מחושבת היטב.
זהו סיפור אהבה, סיפור אהבה בין יומה לדין דין או אם תרצו בין עדנה ליוסי, סיפור בין שני קיבוצניקים שמתחיל במחנה קיץ ועובד הלאה למשפחה, ליחסי אהבה שנאה ולקשר של שנים רבות.
יוסי נע בין מציאות לדמיון ומפליג בו בדמיון שלו וחווה חוויות טראגיות שמשנות את עולמו ומציבות אותו במקום בו האסקפיזם והבריחה הם המפלט שלו, הוא מתחבר לעולמם של החרקים והזוחלים ולאיגואנה בכריכה יש חיבור לאישיותו של יוסי.
תמיד היא אינו ספר קל לקריאה, הוא מורכב וההתחלה קשה ונדרש לקורא זמן מה על מנת להתחבר אל תוכנו ואל הרעיון אותו מנסה המחבר להעביר ועם זאת מדובר בספר ששווה להתמסר אליו כי הוא מספק את הסחורה ומרגש ברגעים רבים.
זהו הספר הראשון של דורון שנער שיצא לי לקרוא והוא מיוחד ולא שגרתי, עמוק ומורכב.
מומלץ אבל דרושה סבלנות והיא משתלמת.

נטע זר / שרית פליין
יצא בהוצאה עצמית
191 עמודים

זהו אמנם ספר ביכורים אבל הוא אינו מרגיש כך והסיבה היא פשוטה, שרית פליין היא בלוגרית ספרים ותיקה שכתבה על מאות ספרים ואני אישית חשתי לאורך כל הספר שמדובר כאן באדם שיודע לכתוב היטב, הכתיבה אינה בוסרית, היא בטוחה, יציבה והספר בנוי היטב ומהודק והרבה פעמים בספרי ביכורים אנחנו חשים באותה בוסריות, באותו חוסר הידוק, במן ניסוי ותהיה או חוסר סדר וכאן שום דבר מאלה לא היה נוכח אז זה לא מורגש כמו ספר ביכורים בכלל.
דבר שני, הספר הזה זרק אותי לילדות שלי, אני גדלתי במשפחה ממוצא בולגרי ואחד הדברים שאני הכי זוכר זה את אמא שלי שרה לי בלדינו.
אמנם כשהמשכתי הלאה בחיי ולצערי ללא אימי המנוחה הלדינו קצת נשכח ממני אבל הזכרון הזה צף ועולה בכל פעם כשאני שומע או קורא על השפה המיוחדת הזו אז זה נורא ריגש אותי.
השם של הספר יש לו כפל משמעות ומשחק מילים מעניין שמביא בתמציתיות את מה שקורה בספר הזה,
נטע, גיבורת הספר היא מטפלת רגשית, חיה בישראל ונשואה באושר עם ילדה ודרך עבודתה עם מטופליה נטע חוזרת לסיפור ילדותה וסיפור משפחתה שמתחיל בטורקיה, באיסטנבול ועובר דרך דורות של הורות, של נשים, של תרבות.
הספר נע אחורה ולהווה ובחזרה ומלווה בזכרונות ובהצפה רגשית של הגיבורה שכשמה כן היא, נטע וגם תחושת הזרות או חוסר השייכות שמרחפת אצל הדמויות.
הספר מנווט יפה בין השפות שמתאימות לדמויות ולתקופות והוא מקסים בעיני, פשוט, אותנטי, יפה ומרגש.
מומלץ בחום.

בית גולדן / סלמאן רושדי
הוצאת כנרת זמורה
414 עמודים
מאנגלית: ארז אשרוב

אני אוהב מאוד את סלמאן רושדי, לדעתי אחד הסופרים החיים הגדולים ביותר כשכמה מספריו הם לא פחות מיצירות מופת ואחרי רומן פנטזיוני שמושפע מסיפורי אלף לילה ולילה רושדי חוזר קצת לריאליזם אם כי גם כאן הוא מכניס בתוך המציאות מוטיבים פנטזיונים שעוד אגיע אליהם.
הספר מתחיל עם השבעתו של הנשיא אובמה כאשר משפחה בשם גולדן מגיעה לארצות הברית מהודו ומשתקעתצ בגריניץ וילג' ניו יורק, בראש המשפחה עומד נירו גולדן המבוגר ושלושת ילדיו פטיה, אפו ודי, כולם קיצרו את שמותיהם עם וכל אחד שונה מהשני ועם שאיפות שונות.
מדובר במשפחה עשירה מאוד שחיים באחוזה מפוארת וחיים חיי עושר לא יאומן, אין אישה במשפחה עד שמגיעה אישה צעירה ויפה בשם וסיליסה ומערערת את הסדר הקיים.
את כל זה רואה מהצד שכן שלהם בשם רנה שהוא גם קולנוען והוא משום מה רואה במשפחה הזו חומר גלם לסרט תיעודי והוא עורך עליהם תחקיר תוך כדי צפייה.
בתוך כל זה מפציעה דמות חדשה בשמי אמריקה ומתמודדת על הנשיאות והיא לא פחות מהג'וקר, כן ההוא מבאטמן שחי חיי עושר מופלגים, דמות וולגרית ואקסצנטרית וכל זה מנסה להציג את אמריקה המנותקת והמתנשאת קצת ומוטיבים נוספים.
כתיבתו של רושדי נשארה כתיבה טובה ומעניינת אבל לטעמי הספר הזה מבולבל מדי ועמוס מדי והלכתי בו לאיבוד, בעיני הוא לא בטופ ספריו של הסופר המצוין הזה ועדיין כתיבתו העשירה והיכולת שלו לשחק עם ריאליזם ופנטזיה משאירה עניין בספר הזה והוא ראוי לקריאה אבל אל תפתחו ציפיות גדולות מדי לטעמי.