מוזיאון החרקים / אמילי קרטר ודייב גולסון
הוצאת שוקן
מאנגלית: יפית ברנר
איורים: אמילי קרטר
96 עמודים

סדרת ספרי המוזיאונים העצומה והצבעונית של הוצאת שוקן ממשיכה – והפעם בנושא שחביב עליי במיוחד: החרקים.
הם לא רק מסקרנים אותי, אלא גם חביבים עליי ברמה האישית: גידלתי ואני ממשיך לגדל פרוקי רגליים – תיקנים לוחשים, מקלונים וייטנאמיים ועוד.

הם מסקרנים ומרתקים אותי. העולם שלהם כל כך מגוון ומרגש, ולמרות שעדיין לא גילינו עליו הכול – ואולי גם לא את כל מיני החרקים הקיימים – הוא ממשיך להיות עבורי עולם מסתורי, מלהיב, ומעורר השתאות.
לצד זה, חשוב להזכיר את הרתיעה האנושית הנפוצה מחרקים – במיוחד מחרקי הבית שחיים איתנו בסמיכות, אבל לא רק הם.

הספר העצום הזה – גם בגודלו הפיזי וגם באיורים המלהיבים שבו – ממשיך את המסורת של הסדרה (מוזיאון העצים, מוזיאון הפרחים, מוזיאון החלל ועוד), ומציג לקוראים חלק קטן מתוך השפע האינסופי של פרוקי הרגליים והחרקים. הוא מחלק את בעלי-החיים למשפחות ביולוגיות, מציג מינים מוכרים יותר ומוכרים פחות, וחושף את בתי הגידול שלהם.

הספר נפתח בהסבר בסיסי על מהו חרק, מהם המאפיינים הפיזיים שלו, ואיך מגדירים אותו. לאחר מכן הוא ממשיך בחלוקה למשפחות – חלוקה טקסונומית ברורה – כמו חרקים קדמונים (כגון שפיראים ותיקנאים), משפחת הזבובאים, משפחת החיפושיות, קבוצת הצרעות, הנמלים והדבורים ועוד.

בנוסף לכל היופי החזותי הזה ולהסברים המדעיים המנגישים, יש גם התייחסות לנושאים רחבים יותר: לחשיבות של החרקים במארג האקולוגי, ולסכנות הטמונות בהתמעטותם – תופעה מדאיגה שכדאי שכל קורא צעיר או בוגר יכיר.

כמו כל הספרים בסדרה הזו – בעיניי סדרת מופת, ולא רק לילדים – הספר הזה מצליח להנגיש את עולם החי, הטבע והמדע באופן ויזואלי עשיר ומרשים. הוא חושף את הקוראים ליופיו של עולם קטן ומורכב שחי ממש מתחת לרגלינו – לעיתים בלי שנבחין בו בכלל.

סמטת כנען / חוה אלברשטיין
הוצאת אפרסמון
226 עמודים
קשה לומר שגדלתי על השירים של חוה אלברשטיין. השיר הראשון שאני זוכר ממנה, זה שנכנס לי מתחת לעור, היה "לונדון". אבל ככל שהתבגרתי, וכשטעמי המוזיקלי התחיל להתגבש, למדתי להכיר אותה באמת. השירים שלה, כמו טיפות מים שמתעקשות לחדור דרך סדקים, נכנסו לאט־לאט לכל נקב בגוף.

יש לאלברשטיין כישרון נדיר להגיש שיר. היא לא רק שרה — היא נושמת את המילים. וכשגילינו גם את הצד הכותב שלה, הבנו שהיא לא רק מבצעת מופלאה, אלא גם יוצרת שמהלכת במרחב שבין מוזיקה, מילים ונשמה. מי שיודע לכתוב טוב — יודע לעשות זאת בכל מדיום. ולכן, כששמעתי שהיא מפרסמת ממואר, שמחתי באמת.

זה לא ממואר קלאסי. זה לא ספר של התחלה-אמצע-סוף. זו לא ביוגרפיה כרונולוגית, אלא מעין אוסף רסיסים — זכרונות ילדות, רגעים בקריירה, קטעים של חיים — שמרכיבים ביחד תצרף עדין של חוה אלברשטיין כפי שהיא בוחרת להראות לנו אותה.

"סמטת כנען" הוא לא רק שם ספר, אלא שם הרחוב שבו גדלה, קריית ביאליק של ילדותה. ויש משהו בשם הזה, בפשטותו, שמכיל את כל מי שהיא: צנועה, פרטית, שקטה. לא מתהדרת, לא מחפשת את אור הזרקורים. והצניעות הזו, שקיימת גם בהגשה המוזיקלית שלה, נוכחת גם כאן — בטון הכתיבה: אינטימי, מדוד, לעיתים כמעט לוחש.

מה שמפתיע – ואולי לא – הוא עד כמה חוה פתוחה כאן. היא מספרת על תחילת הדרך, על שירים שנולדו, על חוויות, אנשים, אהבות, רגעים שהיא מוכנה לחשוף. והיא עושה את זה בדרכה — בלי דרמה מיותרת, בלי פאתוס, אלא בפשטות מרגשת.

היא גם מציירת בפנינו את המרחב התרבותי שבו גדלה ונוצרה: ג'ניס איאן, ברסנס, פיט סיגר, פיטר גבריאל — דמויות שהשפיעו עליה כמו שנשימות משפיעות על קול. והספר כולו שזור ברפרורים לספרות, קולנוע, שירים.
הפרקים קצרים. לפעמים דף אחד. לפעמים שניים. כמו חלונות קטנים, שכל אחד מהם פותח זווית אחרת, זיכרון אחר. אין כאן סיפור אחד, אלא הרבה סיפורים, הרבה פנים. וכולם יחד מרכיבים את הדמות שאנחנו מכירים, וחושפים גם חלקים שלא הכרנו.

אלברשטיין כותבת כמו שהיא שרה: רק כמו שהיא יודעת. בצלילות, בכנות, בלי מניפולציות. הספר הזה מרגיש כמו שיחה אישית. בלי תיווך. בלי מסכות.
ממואר יפהפה, שקט, שופע צלילים פנימיים. מי שאוהב את חוה – יאהב את הספר הזה. ומי שלא מכיר – אולי ימצא כאן דרך שקטה להיכרות ראשונה.

מקסיקו / רינת שניידובר
הוצאת אפיק
303 עמודים

מאוד אהבתי את "סיפור הצלחה", הרומן הקודם של רינת שניידובר. הוא היה מסוג הספרים שנשארים איתך בזכות התחושה שמאחוריהם עומדת סופרת שיש לה קול ברור, ייחודי, ולא מתפשר. את מקסיקו קראתי מתוך סקרנות לראות איך הקול הזה מתפקד בתוך מסגרת ממוארית, כשהחיים עצמם הם החומר הגולמי – ולא הדמיון.

זה ספר שמתאר שנה אחת בחייה של שניידובר, כשעזבה את ישראל וחזרה למקסיקו, מדינת הולדתה, יחד עם בת זוגה עמית. אבל אל תצפו לסיפור הגירה קלאסי על שיבה הביתה, וגם לא לניסיון "להמציא את עצמך מחדש" בסביבה אקזוטית. זהו תיעוד מפוכח, כואב לפרקים, של ניסיון להשתלב במקום שהוא גם שלך וגם לא שלך. מקום שהגעת ממנו – אבל החיים הרחיקו אותך ממנו, ועכשיו את מנסה לחזור אליו כשאת כבר מישהי אחרת.

הנושא המרכזי כאן הוא חוויית הזרות. לא כקלישאה אלא כמצב קיומי. התחושה שאת תמיד קצת מחוץ לתמונה, שתמיד יש משהו שצריך לפענח, איזו שפה שלא לגמרי שלך. ושוב – לא רק בגלל המרחק התרבותי בין מקסיקו לישראל, אלא גם כי הזהות האישית מורכבת יותר: ילדה שגדלה בשני עולמות, נערה שעשתה עלייה, אישה שמנסה להחזיק זוגיות תוך כדי שהיא מתפרקת קצת בעצמה.

יש כאן התבוננות אמיצה בעצמה, כולל בחלקים שפחות נעים לחשוף. רינת של הממואר היא דמות טוטאלית, לעיתים עקשנית, לפעמים מתפרצת – אבל היא גם רואה את זה, מודעת לעצמה, ובוחרת לכתוב את זה כמו שזה. בלי ללטש את הפגמים. לפעמים עם אירוניה עצמית, לפעמים עם כאב חשוף לגמרי. דווקא מתוך המקומות האלה נבנית תחושת אמון בין הקוראת לכותבת – היא לא מנסה להיראות טוב, היא מנסה להבין.

הכתיבה עצמה פשוטה, מדויקת, לא מעונבת ולא "ספרותית" במובן המלאכותי. היא מדברת אליך כמו אדם שמדבר על תקופה בחייו, מנסה לעשות סדר, מנסה להבין מה באמת קרה שם. יש רגעים יפים מאוד של אינטימיות, רגעים שבהם העיר מקסיקו סיטי כמעט נושמת מתוך הדף, אבל גם הרבה תסכול, בדידות, וכאב שקשור בשאלה איפה באמת הבית שלך.

מקסיקו הוא לא ספר גדול מהחיים, אבל הוא כן ספר כן, אישי, ויש בו משהו כובש בדיוק בגלל זה. כי הוא לא מנסה להרשים – הוא מנסה לדייק. וזה הרבה יותר קשה.

סיפורי טחבים / רובין וול קימרר
הוצאת בבל
244 עמודים
מאנגלית: ברוריה בן ברוך

סדרת אנימה מונדיי של הוצאת בבל מצליחה לגעת במשהו נדיר: המפגש שבין מדע, פיוט ורוח. היא נותנת מקום לספרים שלא מנסים "לכבוש" את הקורא, אלא להקשיב לו – ובעיקר לעולם שסביבו. עולם קטן של דרור בורשטיין, חיי הדבורים של מוריס מטרלינק, והאסופה אוצר הפרא בעריכת מור קדישזון – כל אחד מהם פותח דלת לעולם טבע אחר, ומזמין את הקורא להאט, להתבונן, ולשאול שאלות שלא שואלים ביומיום. אל הרשימה הזו מצטרף בכבוד סיפורי טחבים של רובין וול קימרר, ספר קטן-גדול שכולו תשומת לב.

זהו ספר על טחבים – אותם צמחים זעירים ורכים שאנחנו כמעט לא מבחינים בהם, אבל הם מלווים את פני האדמה כבר מאות מיליוני שנים. אבל האמת היא שזה גם ספר עלינו. דרך מבט אוהב, מדעי ופיוטי גם יחד, קימרר מספרת את סיפורם של הטחבים, ובעצם – את סיפורו של החיבור שלנו עם העולם. חיבור שכמעט ונשכח.

היא עושה זאת לא דרך נאומים גדולים או טרמינולוגיה מקצועית, אלא דרך חוויות חיים: ילדות בטבע, לימודים אקדמיים, אמהוּת, אובדן, הליכה בגשם, עבודה ביער, תחושת שייכות או ניכור. קימרר, שהיא בוטנאית ילידית משבט הפוטאווטומי, יודעת לשלב בין ידע מדעי לבין מסורת שבטית עמוקה. היא רואה את הצמחים לא רק כאובייקטים למחקר, אלא כקרובי משפחה, כשותפים לחיים.

הספר מחולק לפרקים קצרים שכל אחד מהם מתעכב על תכונה או סיפור מתוך עולמם של הטחבים – איך הם נעים, איך הם סופגים מים, איך הם מחיים סלעים. אבל בתוך כל פרק כזה שזורה גם מחשבה על הקיום האנושי – על קצב, גמישות, הקשבה, חמלה, קהילה. אין כאן סיפור עלילתי אחד, אלא אריגה עדינה של נקודות תצפית, חוויות, תובנות.

זה לא ספר שקוראים ברצף מהיר. הוא מזמין לקרוא בו פרק אחד, לעצור, לחשוב. אולי להניח אותו ליד החלון ולחזור אליו אחרי הליכה קצרה. יש בו משהו מרפא, שקט, שמבקש מאיתנו לחזור ולהיות נוכחים.

העברית של ברוריה בן ברוך מצליחה לשמור על הטון העדין של קימרר, בלי להפוך את הטקסט לרגשני או מתוק מדי. הכול מדויק, פשוט, רך. וההוצאה – כמו תמיד בסדרה הזו – בחרה בעיצוב צנוע, כמעט פריך, שמרגיש חלק מהחוויה ולא עטיפה שמבקשת להרשים.

אם אתם מחפשים ספר שיאט אתכם רגע, שיזכיר לכם שגם למה שנראה שולי או "קטן מדי" יש עומק, יופי וחוכמה – סיפורי טחבים הוא מקום טוב להתחיל בו.

ריצת אמוק / שטפן צווייג
הוצאת עם עובד | 106 עמודים
מגרמנית: יונתן ניראד

אני אוהב את הנובלות של שטפן צווייג.
תמיד אותו אפקט רגשי – כאילו מישהו דופק לך על דלת פנימית בלב, בעדינות אבל בהתמדה, עד שהכול נסדק. משהו בעוצמה הרגשית האצורה בטקסט, בדיוק הפסיכולוגי, במוזיקה הפנימית של הסיפור – מזיז אותך מהכורסה שבה התחלת לקרוא.

ב־ריצת אמוק, אחת הנובלות המרוכזות והמהודקות שכתב, צווייג לוקח אותנו שוב למקום שבו הדמות הראשית לא נאחזת במציאות אלא מחליקה ממנה החוצה – הפעם זה רופא אירופי בגיל העמידה, מוצב במושבה קולוניאלית בדרום־מזרח אסיה. הסביבה דחוסה, טרופית, מנוכרת – לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים. החיים שלו, כמו רבים אצל צווייג, כבר מזמן בתנועה של כיבוי רגשי.

המפגש עם אישה אחת – חטוף, לא צפוי, טעון – יוצר סדק בסכר. סירוב שלו. מעשה שלה. והנפש יוצאת לריצת אמוק – ביטוי של טירוף פתאומי שמגיע מהשפות המלאיות, שבו אדם אחוז דיבוק רץ ופוגע בכל דבר בדרכו. גם כאן, מדובר בריצה ללא אוויר, אך פנימית, סוערת, רוויית אשמה.

כמו בנובלות אחרות של צווייג, המתח המרכזי אינו חיצוני אלא נפשי: הדחף שאי אפשר לרסן, החרטה שמאכלת, העומס הרגשי שגולש החוצה רק בסוף. זה לא סיפור של פעולה – זה סיפור של השפעה.
ובזה צווייג פשוט מזהיר.

הנרטיב מתוחזק ביד מיומנת – גוף ראשון מתוודה, וידוי כמעט כפייתי, מונולוג חד־צדדי שבו הקורא הופך לבן שיח אילם. צווייג לא ממהר לשפוט את הדמות שלו. הוא נותן לה להיחשף, להתעורר, להתבוסס, עד שלא נותר הרבה ממנה – רק קול נבוך, מתנצל, כמעט רפאים.

התרגום של יונתן ניראד קולח ונאמן לטון האינטימי של הסיפור. הבחירה להשאיר את המיקום הגיאוגרפי עמום ולא ממופה בשם מדינה היא בחירה ספרותית מדויקת – כי המקום האמיתי שבו הדברים קורים הוא לא על המפה, אלא בתוך הנפש האנושית.

זוהי קריאה קצרה, מהירה, אך כזו שנשארת איתך. נובלה שמזכירה לנו כמה שביר הגבול בין שפיות לאובדן, בין הרגל לשברון, בין נתק להיקשרות פתאומית.

ובזה, שוב, צווייג מצליח לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב: להכניס אותך לעור של אדם שנשבר — ולגרום לך להרגיש את זה, כמעט בגוף.

חתולים ומכשפות / קתרין קלנגולה ופלטזיוס
הוצאת מטר
85 עמודים
מצרפתית: גליה אלוני-דגן

לפעמים כל מה שצריך כדי להתאהב בקריאה זה ספר אחד נכון – וזה בדיוק מה שחתולים ומכשפות מציע. סיפור פנטסטי קטן, מתוק, קליל ומעוצב נפלא – עם שילוב מוצלח של טקסט וקומיקס.

רוז, ילדה רגילה עם חלום להפוך למכשפה, מתקבלת לבית ספר לקסמים. אבל החלום קצת מתבלבל לה בדרך – כי מהר מאוד היא מגלה שהקסם פה לא תמיד עובד כמו שצריך, ויש גם לא מעט תקלות, אי-הבנות ותעלומה מסתורית אחת שצצה בדיוק בלילה הראשון.

מה שמיוחד בבית הספר הזה – ולגמרי כובש את הלב – הוא שלכל תלמידה מוצמד חתול מכשף אישי, מין מדריך חתולי שקט, רגיש ונאמן, שאמור לעזור לה לנווט בעולם הקסמים. רק שאצל רוז, כמו שתבינו, גם החתולה לא בדיוק מתנהגת כמצופה…

בעזרת שתי חברותיה החדשות – מרלין ונינה וכמובן החתולים שלהן רוז מנסה לפענח מה קורה באמת ב"אבאלון", ואולי גם לגלות משהו על עצמה בדרך.

הספר כתוב בשפה פשוטה וטובה, מעביר את הסיפור בקצב נעים, ומשלב קומיקס צבעוני שמשתלב באופן טבעי ולא מאולץ.
מתאים במיוחד לגילאי 7–10, עם קסם שמתאים בדיוק למי שעושים את הצעדים הראשונים בעולם של פנטזיה והרפתקאות.

נראית כמו סדרה שלילדים יהיה כיף לעקוב אחריה. מומלץ.

בועה במים גועשים / קרין קיקנזון
הוצאת קינמון
233 עמודים

הספרות הדיסטופית בישראל נמצאת בפריחה מובהקת בשנים האחרונות. נדמה שדווקא מתוך השבר, החרדה הקיומית, והתנודות החדות במציאות הפוליטית והחברתית של ישראל, נולדת תשוקה גוברת לשרטט עולמות עתידיים – לא רק כאזהרה, אלא גם כמראה המהדהדת את ההווה. הסופרים והסופרות של הדור הנוכחי כבר אינם מסתפקים בתיאור המציאות – הם בוראים עולמות מקבילים, חריפים, לעיתים מייאשים ולעיתים מלאי תקווה. "בועה במים גועשים" של קרין קיקנזון מצטרף למסורת הזו, אך עושה זאת בנימה ייחודית, נשית, רגישה, ומעל הכול – מחויבת לעיצוב של חזון אחר.

הספר מתרחש בישראל של שנת 2045 – מדינה שסועה ומפוררת, שהתפרקה ל"בועות" – קהילות אוטונומיות שמנסות לשרוד כלכלית, אקולוגית וחברתית. הדמות הראשית, הדר ציון, נשלחת כמרגלת לתוך אחת מהבועות – זו החקלאית, בה מגדלים צמחי המפ ומשלבים בין חקלאות, קהילה וטכנולוגיה ירוקה. אך ככל שהדר נטמעת בקהילה, ופוגשת את אלה – מנהיגת הבועה – מתערערת תחושת השליחות שלה, והספר נע בין ריגול, רומנטיקה ומרד פנימי, כמעט קיומי.

זו אינה דיסטופיה טוטליטרית בסגנון אורוול או אטווד – זוהי דיסטופיה ישראלית, מקומית, שמבוססת על היתוך בין הייאוש מהשלטון המרכזי לבין התקווה האינטימית שמרחבים קטנים, קהילות עצמאיות, יוכלו לייצר סדר חברתי חדש. במובן זה, "בועה במים גועשים" הוא גם רומן רעיוני וגם רומן רגשי. הוא אינו מסתפק בניתוח המצב אלא מחפש תיקון, דרך חיים אחרת, מתוך הקריסה.

הכתיבה של קיקנזון ישירה אך פיוטית, רוויה בדימויים אורבניים-אקולוגיים שמעידים על הרקע שלה כאדריכלית. המבנים בבועה מתוארים לא רק כפונקציונליים אלא גם כחזון, כמשהו שמייצג אידאה אסתטית וחברתית. הקשרים בין הדמויות נבנים באיטיות אך באמינות, והמפגש בין הדר לבין אלה אינו רק מפגש רומנטי – הוא מפגש בין נאמנות לשיטה לבין פריצה מתוך המבנה שלה. בין שליחות לבין אמפתיה. בין פחד משינוי לבין חיבוקו.

יש משהו בעדינות של הספר הזה שלא מבטל את הכאב, אך גם לא מתענג עליו. קיקנזון לא כותבת מתוך ציניות, אלא מתוך כמיהה. כמיהה לעולם אחר, לניהול משאבים שוויוני, לקשרים בין-אישיים שלא מבוססים על כוח אלא על קהילה. זו עמדה לא שגרתית בספרות הדיסטופית, שנוטה לעיתים לשקוע בפסימיות. כאן, מתוך המים הגועשים, נוצרת בועה של תקווה.

“בועה במים גועשים” הוא רומן ביכורים מרשים שמבקש, ומצליח, להציע אלטרנטיבה: לא רק סיפור על מה שעלול לקרות, אלא תמרור שמצביע על מה שעדיין אפשרי. דווקא בתוך הסערה, קיקנזון מציעה מחסה – ספרותי, קהילתי, ואנושי.

חייו של טאו / וסלי צ’ו
הוצאת נובה
366 עמודים
תרגום: דידי חנוך

לפעמים כל מה שצריך כדי ליהנות מקריאה זה רעיון טוב, קצב נכון, וגיבור לא לגמרי גיבור שנקלע לסיפור גדול ממנו. חייו של טאו מציע בדיוק את זה — ספר מדע בדיוני שנכתב בלי יומרות, אבל עם מספיק דמיון ותחכום כדי להחזיק את תשומת הלב מתחילתו ועד סופו.

רואן טאן, אדם חסר כיוון, מתעורר בוקר אחד כשהוא מגלה שישות חייזרית בשם טאו השתלטה על גופו. לא מתוך רוע, אלא כחלק ממלחמה עתיקה בין שתי קבוצות חייזריות שמתחוללת במסתרים כבר אלפי שנים. מרגע זה הוא נגרר לתוך עולם של סוכנים סמויים, קרבות אידיאולוגיים, ותרחישים גלובליים שבהם האנושות היא רק כלי משחק.

למרות הרקע הפוליטי והקונספירטיבי, הקריאה נשארת קלילה וזורמת. צ'ו כותב בגובה העיניים, משלב בין מתח להומור, ומצליח ליצור דינמיקה מעניינת בין רואן לטאו — זוג כפוי-מציאות שמתפתח יחד כמו באדי-מוב קלאסי. יש כאן שאלות מוסריות על שליטה, זהות, והקרבה עצמית, אבל הן לעולם לא משתלטות על הסיפור.

הספר לא מבריק ברעיונותיו, אבל הוא כיפי, מקורי במינון נכון, ובעיקר – מהנה. הקריאה בו הרגישה כמו הפוגה משחררת בין ספרים "כבדים", מבלי לוותר על אינטיליגנציה או עניין. התרגום של דידי חנוך מדויק ומעודכן, אם כי השטיחות הסגנונית בדיאלוגים הפנימיים בין טאו לרואן (שלא מסומנים טיפוגרפית) עשויה לבלבל בהתחלה.

זה לא ספר שישנה לכם את החיים, אבל הוא בהחלט מזכיר עד כמה סיפור טוב, אפילו כזה שאינו חדש או נוצץ, יכול להיות בדיוק מה שצריך כדי להדליק מחדש את חדוות הקריאה.

כחיות הנוהמות ביער / אהוד פירר
הוצאת שתים
199 עמודים

כחיות הנוהמות ביער של אהוד פירר הוא רומן שמציב במרכזו שני גברים מהציונות הדתית — גידי מנדלסון ויואש מורגנשטרן — ועוקב אחריהם לאורך שלושה עשורים של התפתחות אישית ורוחנית, על רקע התהפוכות הפוליטיות, הדתיות והחברתיות של ישראל בשנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים.

כמי שאינו מגיע מהעולם הדתי-לאומי, קריאת הספר הייתה עבורי סוג של תצפית פנימית — כמעט אנתרופולוגית — אחר קודים חברתיים, שפה פנימית, וחיפוש עמוק אחר משמעות. דווקא בגלל הזרות, המפגש עם הדמויות היה מסקרן, ואיפשר לי כניסה לעולמות שלא הכרתי לעומק, עם דמויות מורכבות שנעות בין עולמות של אמונה, קנאות, כמיהה לגאולה והתפרקות פנימית.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מתחושת אי-העקביות שמלווה את הקריאה. הספר אינו שומר על רמה אחידה לכל אורכו – לעיתים הוא מהודק, מדויק ונוגע, ולעיתים מרושל, עמוס או מהורהר מדי. גם המעברים בין גופי כתיבה – גוף ראשון וגוף שלישי – יוצרים תחושת בלבול, ולעיתים נראים יותר כבחירה טכנית מאשר כסגנון שמשרת את התוכן.

למרות זאת, יש לספר נקודות אור: הדינמיקה בין הדמויות הראשיות משורטטת בעדינות, וחלקים מהמסע הפנימי של גידי – מהפיכתו לדמות רדיקלית ועד הקריסה הרוחנית – מצליחים לגעת, לעורר אי נוחות, ובעיקר להמחיש את המחיר האנושי של אידיאולוגיה שנוגסת באדם מבפנים.

יש גם מה להעריך ברוחב היריעה שהספר מבקש לתאר — מעין סאגה מנטלית-חברתית של דור שלם, דרך עיניהם של שני פרטים. אך לעיתים, דווקא הרצון הזה "להקיף את הכול" בא על חשבון העומק או החידוד.

בשורה התחתונה, כחיות הנוהמות ביער הוא ספר חשוב, בעיקר בגלל השאלה שהוא שואל: מה קורה כשאדם רודף אחר משמעות עד קצה גבול התודעה, ולעיתים – מעבר לו. הוא לא תמיד מצליח לשמור על עניין או אחידות, אך יש בו רגעים יפים שמצדיקים את הקריאה, גם (ואולי במיוחד) עבור מי שמגיע מעולם אחר לגמרי.

מחשבות על הצילום / רולאן בארת
הוצאת כתר
121 עמודים
עברית: דוד ניב

יש ספרים שאי אפשר להכניס לתבנית. לא ממש הגות, לא ממש יומן אישי, לא תיאוריה ברורה — אבל גם לא משהו שנכתב סתם ככה. "מחשבות על הצילום" של רולאן בארת הוא בדיוק ספר כזה. הוא נולד מתוך כאב מאוד אישי – מות אמו – והופך למסע מחשבה על מה זה צילום, ומה הוא עושה לנו.

בארת לא מנתח צילום דרך טכניקה או דרך היסטוריה של המדיום. הוא שואל שאלה אחרת: למה תמונה אחת יכולה לגעת בי, להשאיר בי עקבה, בזמן שתמונה אחרת לא מזיזה לי בכלל? בשביל להסביר את זה הוא מציע שני מושגים:
סטודיום – כל מה שאני יכול להבין בתמונה דרך ידע כללי, תרבות, היסטוריה.
פונקטום – פרט קטן, חמקמק, שנוגע בי בלי שאבין למה. מבט, אצבע, תנוחה. משהו שקורע את המסכה של התמונה ומפעיל בי משהו אישי לגמרי.

וכאן נכנסת גם חוויית האובדן. בארת מחפש צילום אחד של אמו שמתאר מי שהיא הייתה באמת. לא תמונה מחמיאה, לא תמונה מוכרת, אלא צילום אחד שמחזיק בתוכו את כל האהבה, כל הזיכרון, כל מה שכבר אי אפשר לתפוס. הוא מוצא את התמונה הזו – אבל אנחנו, הקוראים, לא רואים אותה. היא נשארת אצלו.

הקריאה הזו פגשה אצלי משהו מאוד אישי. גם אני איבדתי את אמא שלי בגיל שמונה. התמונות שלה נשארו, ואני לפעמים מסתכל בהן – וזו חוויה מוזרה. מצד אחד, אני רואה אותה. אני יודע שזו היא. מצד שני, היא לא שם. אני לא שומע את הקול שלה, לא רואה תנועה. רק הבעה שנקפאה. יש ריחוק, וגם משהו כמעט מקודש. כמו זיכרון שאין לי דרך לגעת בו, אבל הוא יושב בתוכי כל הזמן.

בארת שונה מהוגים אחרים שכתבו על צילום, כמו סוזן סונטג או וולטר בנימין.
סונטג כותבת על איך צילום מרחיק אותנו מהכאב, איך הוא יוצר מרחק בין המצולם לצופה.
בנימין מדבר על הצילום כטכנולוגיה שמפרקת את ההילה של האמנות, והופכת אותה לנגישה אבל גם פחות ייחודית.
ובארת? הוא לא מנתח צילום מבחוץ. הוא נוגע בו מבפנים. דרך געגוע. דרך אהבה. דרך מוות.

בסוף, זה לא רק ספר על צילום. זה ספר על זיכרון. על איך אנחנו מנסים לאחוז במי שכבר לא איתנו, בעזרת תמונה. זה גם טקסט פילוסופי, אבל לא כבד. הוא מהורהר, אישי, מלא שקט. כתיבה שמבינה שלפעמים, דווקא כשמפסיקים לנסות להסביר – אפשר באמת להבין משהו.