אהבה בשש תיבות / מיכל בראון
כנרת זמורה
268 עמודים

יש לי חולשה לספרים שמוזיקה יושבת בהם בלב הסיפור. לא כמוטיב רומנטי, אלא כמקלט. כלי נגינה שבורים, תווים חסרים, רגעים של נגינה מאוחרת בלילה כל הדברים האלה אומרים לפעמים יותר ממונולוג רגשי. דניאל, הגיבור של מיכל בראון, חי בדיוק בתוך החלל הזה.

הוא אוסף כלי נגינה עתיקים בניו יורק, אבל בעצם אוסף רגעים שאבדו. הוא חי בשקט, בין קונטרבס ישן לפסנתר לא מכוון, כאילו העבר בטוח יותר מהווה. ואז מגיע הטלפון שריפה בבית של אביו, מצב רפואי. פתאום העולם שהוא בנה לעצמו נסדק.

מה שיפה אצל בראון, זה שהיא לא ממציאה את הגלגל. אין פה גאולה גדולה, אין רגע שבו דניאל משנה את חייו מן הקצה אל הקצה. הוא נשאר מהוסס, לפעמים קשה לאהוב אותו. אבל דרך הקשר המחודש עם אביו, דרך הדאגה היומיומית, דרך אישה אחת בשם ויויאן שמדברת בלי הפסקה, משהו בכל זאת משתנה בו לא כמו מהפכה, יותר כמו סדק שמתפשט לאט.

ויויאן יכולה הייתה להיות קלישאה הדמות הרעשנית שבאה לבעוט בגיבור הבודד אבל בראון חומקת מהמלכודת הזו. היא נותנת לה עומק, שבריריות, וגם קצוות מחוספסים. הקשר ביניהם נבנה בלי דרמה גדולה, בלי סצנות של "עכשיו או לעולם לא". רק שני אנשים עם הרבה היסוסים שנפגשים איפשהו באמצע הדרך.

התיאור של הדמנציה של האב חונק. לא בגלל שהוא דרמטי, אלא כי הוא מדויק. ההתפוררות האיטית, חוסר האונים, הידיעה שאתה מטפל במישהו שלא בטוח שידע מי אתה מחר. זו לא עלילה שמחפשת רגש מהיר היא נותנת לך לשהות בתוך הכאב הקטן, השחיקה היומיומית.

הספר כתוב בלי התחכמות, בשפה צלולה ומאופקת. בראון יודעת לשתוק בזמן הנכון, לתת לרווחים בין המילים לעשות את העבודה. היא לא דוחפת את הסצנות, לא מבקשת מהקורא להתרגש בכוח. ובדיוק בגלל זה זה עובד.

ספר נהדר.

נורא ובארוד / אושרת מזרחי שפירא
הוצאת הקיבוץ המאוחד
318 עמודים

זריפה הייתה בת שלוש-עשרה כשהשיא של חייה כבר היה, לכאורה, מאחוריה. נישואין לגבר מבוגר, בלי בחירה, בלי שאלה. ככה זה היה וזה נשמע כמו התחלה של סיפור שאי אפשר לנשום בו. כזה שכבר ברור מה יקרה. ילדה שהופכת לאישה מוקדם מדי, ואין לה מוצא.

אבל הסיפור הזה מתעקש להיות משהו אחר.
סיפור של חיים. ככה, כמו שהם.

מה שהחזיק אותי זה הקול. מזרחי שפירא כותבת מתוך המקום ההוא – לא כאילו היא מסתכלת על הדמויות מלמעלה או מהצד, אלא כאילו היא זוכרת. כאילו היא שמעה את הריח של הלחם ואת הפחד שהתערבב בו. כאילו היא ישבה עם הנשים ההן, ושמעה אותן מדברות באופן הכי אותנטי שיכול להיות. יש כאן סיפור נשי עמוק, סיפור שלא מנסה להוכיח אלא לתעד, לספר, לתת מקום.

זריפה היא לא הגיבורה שהייתי רגיל אליה.
היא לא עושה מהפכה. לא יוצאת למרד. לא צועקת.
היא חיה.
יום אחרי יום. שנה אחרי שנה.
וזה בדיוק מה שנגע בי שהספר נותן מקום לחיים "קטנים", לקיום שמתעקש להמשיך גם כשהכול סוגר.

לאורך הספר אנחנו עוברים איתה מסע של עשרות שנים מכפר יהודי בכורדיסטן העיראקית לירושלים של שנות השישים. המסע הזה לא דרמטי, אבל הוא מלא בתנועה פנימית. הוא מראה איך אדם יכול להשתנות, להתאים את עצמו, לפעמים לשתוק, לפעמים לבחור להאמין ובכל זאת לא לאבד את עצמו לגמרי.

השם "נורא ובארוד" לקוח מארמית. אמרו את זה פעם על נשים שהיו "יותר מדי" יותר מדי דעתניות, יותר מדי נוכחות, יותר מדי חיות. במילים אחרות: נשים שלא הסכימו להיעלם.
יש משהו כמעט מתריס בבחירה של הסופרת לקרוא כך לספר. לקחת את הביטוי הזה – שהיה אמור להרתיע, להקטין ולהפוך אותו לדגל. כאילו להגיד: זה מה שקראתם לנו? יופי. עכשיו תקשיבו.

זה לא ספר קל לקריאה. לא רק בגלל התכנים, אלא גם בגלל מה שהוא פותח בפנים מחשבות על המקום של נשים, על אילמות, על העבר שלנו כחברה. אבל הוא גם מלא אהבה. אהבה לנשים חזקות, לאמהות, לשורדות. לסיפורים שנשארו בשוליים יותר מדי זמן.

ספר חשוב ומומלץ.

שכול וכשלון וזומבים / אמיר חרש, יוסף חיים ברנר
הוצאת עם עובד
272 עמודים

לא ציפיתי להתאהב בספר שיש בו גם זומבים וגם ברנר. זה נשמע כמו רעיון מוזר, כמעט הלצה  אבל כבר אחרי כמה עמודים הבנתי שזה משהו אחר לגמרי. לא עוד גימיק ספרותי, לא עוד ניסיון "להדליק" את הקורא עם רעיון קיצוני. אמיר חרש כתב כאן ספר עמוק, מצחיק, כואב, ובעיקר  מקורי לגמרי.

הסיפור מתרחש ביקום אחר שבו מאורעות תרפ״א היו בעצם מתקפת זומבים. ברנר לא נרצח מיד  הוא נסוג עם קבוצה קטנה לבית חווה, מוקף מתים מהלכים, ושם, במקום להתייאש, הוא ממשיך לכתוב. וזה מה שהספר עושה הכי טוב: מראה איך גם כשאין סיכוי, ואפילו כשאין קורא, ברנר כותב. כי זה מה שהוא יודע לעשות. כי המילים חזקות יותר מהמוות  לפחות לזמן מה.

השפה היא חלק מהמהלך. חרש לא מוותר על הלשון הברנרית: התחביר המפותל, ההתלבטות, הרגש שנשפך בין משפטים שבורים. זה לא תמיד קל לקרוא, אבל זה עובד. השפה עצמה נהיית סצנה לא רק אמצעי, אלא לב העניין. ודווקא ככה, בתוך כתיבה שנראית מיושנת לכאורה, הספר מרגיש חי. נושם. מתייסר.

ויש גם הומור, ויש רגש, ויש כאב גדול מתחת לפני השטח. לא רק בגלל הזומבים אלא בגלל מה שהם מסמלים. תחושת קץ. עייפות מהחיים. מה שקורה כשהעבר לא מוותר, והעתיד לא באמת מגיע. ברנר כאן הוא לא רק דמות היסטורית  הוא מין סמל של מישהו שצועק מתוך השתיקה. רוצה להבין, רוצה לשרוד, אבל לא מפסיק לשאול מה הטעם.

הספר הזה גרם לי לחשוב על הספרות העברית אחרת. מה יקרה אם נפסיק לפחד מ"ז’אנרים"? מה אם דווקא דרך פנטזיה, או אימה, או מה שלא נקרא לו "רציני"  נצליח לומר משהו אמיתי, חשוף, כואב? בעיניי, חרש הצליח. הוא כתב ספר שמצד אחד לא דומה לשום דבר אחר, ומצד שני  מרגיש לגמרי שלנו.

האם זה ספר לכולם? כנראה שלא. הוא דורש סבלנות, פתיחות, ויכולת להקשיב לשפה שלא מתנצלת. אבל מי שייכנס אליו יגלה יצירה מרגשת, מוזרה וטורדת מנוחה  כזאת שנשארת איתך גם אחרי הסיום.

סתם עוד נעדרת / ג'יליאן מקאליסטר
הוצאת אריה ניר
375 עמודים
מאנגלית: שי סנדיק

הסיפור מתחיל כמו תעלומת מתח קלאסית: בחורה צעירה נכנסת לסמטה באמצע הלילה ולא יוצאת ממנה. מצלמות האבטחה לא משקרות, ואין לה לאן להיעלם, ובכל זאת – היא נעלמת בלי להשאיר עקבות. רב פקד ג’וליה דיי מקבלת את התיק, אבל מהר מאוד מבינה שזה לא סתם מקרה של נעדרת. יש לה מה להסתיר בעצמה. ככל שהחקירה מתקדמת, היא מגלה שמישהו יודע עליה משהו מהעבר  ומאיים לחשוף אותו. הוא לא מבקש כסף, הוא לא רוצה שתפסיק את החקירה. הוא רוצה שהיא תפליל אדם אחר.

המבנה של הסיפור מושך יש פה מתח, סחיטה, בחירה קשה בין לעשות את הדבר הנכון לבין להגן על עצמה ועל משפחתה. מקאליסטר מצליחה להציב את הקוראים בדיוק בנקודה הזו: מה אתה היית עושה במקומה? עד כמה רחוק תלך כדי להגן על הסוד שלך?

אבל עם כל הכוונות הטובות והרעיון המעניין, משהו פה לא ממש עובד. הקצב איטי מדי, הדמויות מרגישות שטוחות ברוב הזמן, ויש קטעים שלמים שמרגישים שחוזרים על עצמם. במקום להרגיש שאתה במרדף אחר האמת, אתה מוצא את עצמך שוקע לתוך מחשבות פנימיות של הדמות הראשית, בלי הרבה התקדמות. לפעמים נראה שמקאליסטר מתעכבת יותר מדי על ההסברים והתחושות  ופחות נותנת לעלילה להוביל את הדברים.

הכתיבה עצמה בסדר גמור, והתרגום של שי סנדיק קולח. אבל התחושה היא של ספר שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב ממה שהוא בפועל. הרעיון טוב, אבל לא ממומש עד הסוף. יש כמה פיתולים מפתיעים, אבל הם מגיעים מאוחר מדי או לא משנים באמת את מה שכבר הבנו קודם.

זה לא ספר רע  יש בו עמודים טובים, ויש בו נושא מעניין. אבל הוא מרגיש כמו החמצה. כאילו התחילו לבנות משהו גדול, ולא הלכו איתו עד הסוף.

אם אתם מחפשים מותחן איטי עם רעיון מוסרי מעניין – יכול להיות שתיהנו ממנו.

ללמוד מן הגרמנים / סוזן ניימן
הוצאת עם עובד
מאנגלית: יורם שדה
451 עמודים

זה אחד מספרי העיון החשובים שקראתי בשנים האחרונות. לא בגלל שהוא מציע תיאוריה מבריקה או ממציא משהו חדש, אלא דווקא בגלל שהוא מחבר בין שלושה דברים שקשה למצוא יחד: עומק פילוסופי, תובנות היסטוריות, וקריאה אנושית מאוד לפעולה מוסרית. בלי צדקנות, בלי אקדמיזם מרוחק, ובלי הצעות לפתרונות קסם.

סוזן ניימן, פילוסופית יהודייה-אמריקאית שחיה בברלין כבר עשרות שנים, מנסה להבין למה גרמניה הצליחה  עד גבול מסוים  להסתכל לעבר הכי חשוך שלה בעיניים פקוחות, בזמן שארצות הברית, מול ההיסטוריה של העבדות והגזענות, ממשיכה לעצום עיניים.

היא נוסעת ברחבי אמריקה, בעיקר בדרום, ומשוחחת עם מורים, פעילים, היסטוריונים, ואנשים שחיים יום־יום את הפער הזה שבין "עבר" ל"הווה שלא באמת נגמר". ואז היא חוזרת לגרמניה, לאתרים, לאנדרטאות, לשמות רחובות ששונו, ולמערכת החינוך שמחנכת במפורש נגד נאציזם.

אבל זה לא ספר על השוואה בין גרמניה לארה״ב, אלא ספר על איך נראית התמודדות מוסרית אמיצה עם עבר לאומי  איך היא נבנית, מה המחיר שלה, ואיזה אומץ היא דורשת מהחברה כולה.

ניימן מראה שהזיכרון לא חייב להיות רק דבר אישי או טקסי. הוא יכול להיות תהליך חינוכי, פוליטי, אפילו תרבותי  אם יש נכונות אמיתית להכיר באחריות, גם אם אתה עצמך לא היית "שם". כי גם מי שלא עשה עוול – עדיין יכול לרשת אותו, ליהנות ממנו, או לשתף איתו פעולה בלי לשים לב.

בתוך כל זה היא מביאה את קולה האישי, בגובה העיניים. אין כאן פילוסופיה מתייפייפת. להפך  היא כותבת כדי לשנות משהו. לא עם סימני קריאה, אלא מתוך דיאלוג. לא מעט פעמים במהלך הקריאה חשבתי על החברה הישראלית, על איך אנחנו מתמודדים (או לא מתמודדים) עם עוולות שהפכו לשגרה.

זה לא ספר אקדמי קלאסי וגם לא מסה רגשית. הוא נע בין לבין. יש בו ראיונות, מחשבות, קטעים היסטוריים וסיפורים שמצטברים יחד לרצף עשיר ומעורר מחשבה.

בשורה התחתונה:
ספר מעולה, עמוק ומעשיר. הוא לא נותן תשובות פשוטות, אבל הוא שואל את השאלות הנכונות  וזה כבר לא מעט.

נגורי, געגוע לעונה החולפת / ריוקו סקיגוצ'י
הוצאת תשע נשמות
105 עמודים
תרגום: דנה שם-אור

קשה להסביר איך מסה קצרה על אוכל וזמן מצליחה להפעיל כל כך הרבה רגשות בלי להזדקק לדרמטיות או לרגשנות. נגורי של ריוקו סקיגוצ'י עושה את זה בשקט, בעדינות כירורגית, דרך תנועה כמעט בלתי מורגשת של תודעה. תוך כדי הקריאה הרגשתי שאני עובר טרנספורמציה קטנה – לא פתאומית, אלא כזו שמתחילה בסדק. כמו שינוי קל בטמפרטורה שמבשר עונה אחרת.

הספר מתמקד ב"נגורי"  מונח יפני שמתאר את שארית התחושה שנשארת לאחר עונה שחלפה. זיכרון של טעם, תחושת פרידה מהעכשיו שהוא כבר כמעט אתמול. סקיגוצ'י לוקחת את המילה הזו ומרקדת סביבה, מפרקת אותה לרגעים מהחיים: אוכל שמסמן עונות, פרחים שבלעדיהם השוק נראה ריק, או מתכון שהיא מבשלת מתוך זיכרון של מקום אחר.

מה שמשך אותי במיוחד הוא האופן שבו היא מחברת בין האישי לתרבותי בלי ליפול לאקדמיזציה. היא לא מתיימרת ללמד, אלא פשוט מתבוננת  בטעם, בריח, בזמן. התרבות היפנית נוכחת בכל פסקה, אך לא כמסגרת נוקשה אלא כאורח חיים. בניגוד למקום שבו אני חי, שבו עונות השנה הן כמעט רק נתון ביומנים או בתחזית, אצלה מדובר בשפה שלמה. פרידה משזיף היא לא רק גסטרונומית – היא קיומית.

כתיבה כמו שלה מזכירה לי כמה אנחנו התרגלנו לחיות על פני השטח. לעבור מדבר לדבר בלי לעצור. סקיגוצ'י עוצרת, אפילו מתעכבת. היא יודעת שדווקא בפרטים הקטנים – בזיכרון של אבטיח באמצע יולי או בטעם המריר של קליפת תפוז באוקטובר  מסתתר סוד. והסוד הזה הוא לא בהכרח נוסטלגי. הוא מלא נוכחות, אולי אפילו סוג של אמונה שמה שחולף אינו אובד, אלא נטמע בתוכנו כמו טעם בלשון.

לא יכולתי שלא לחשוב תוך כדי קריאה על בשבחי הצללים של טניזקי. שניהם ספרים שבוחנים את מה שנמצא בצל, בשוליים, במה שלא מואר מדי. לא יפים במובן המקובל, אלא נוגעים. וגם כאן, כמו אצל טניזקי, התחביר מאופק, מצלצל כמו מנטרה  לא מתרפס, לא מתלהב. פשוט מדויק. התרגום של דנה שם-אור שומר על הטון הזה בצורה יפה ומאופקת, כזו שלא מבקשת להרשים אלא לשמר את הקול.

נגורי השאיר בי שאלה אחת עיקשת: כמה טעמים כבר שכחתי, כמה ריחות חלפו דרכי בלי שטרחתי לזכור? והאם אני מסוגל ללמוד מחדש את האמנות הזו  להרגיש את סוף העונה לא רק בגוף, אלא גם בנפש.

לפני החושך / בראד תור
דני ספרים
416 עמודים
מאנגלית: חגי ברקת

כבר קראתי כמה ספרים בסדרת סקוט הרואת’, ואני יודע בדיוק למה אני נכנס: אקשן מהיר, קונספירציה בינלאומית, דמות ראשית שהיא שילוב של ג'יימס בונד ודמות של ליאם ניסן אחרי שבוע בלי שינה  ובכל זאת, לפני החושך הצליח להפתיע אותי לטובה.

הספר נפתח כשהרואת' נמצא בשפל של חייו  שיכור איפשהו בנורווגיה, מתאבל, אבוד, ומאוד לא במצב להציל את העולם. ואז, כיאה לתור, מגיעה הפצצה: שמים על ראשו תג מחיר של 100 מיליון דולר. זה אומר רק דבר אחד כל ציידי הראשים בעולם יוצאים לצוד אותו. במקום להתקפל, הוא מתנער מהוויסקי, חובר לסוכנת נורבגית לא פחות שבורה ממנו, והשניים יוצאים למסע חוצה גבולות עם גופות, מרדפים וקשקושי מודיעין מהירים כמו רובה סנייפר.

האם זה ריאליסטי? ממש לא.
האם זה עמוק? לא באמת.
אבל זה מהנה בטירוף.

תור פשוט יודע לבשל ספר כמו שצריך מנה אחת של טרגדיה אישית, שתיים של טכנולוגיה צבאית, שלוש כוסות מתח, וקינוח של קרב יריות במבצר אירופי כלשהו.

אם קראתם כבר ספר או שניים בסדרה, תרגישו בבית אבל כאן יש גם רובד קצת יותר אישי, קצת יותר אפל.
ואם לא קראתם כלום? לא נורא, תזרמו תור דואג להסביר את המינימום שצריך כדי לקפוץ ישר לתוך המרדף.

בקיצור: אסקפיזם טהור.
כמו סדרת נטפליקס עם עונה שלמה ביום אחד.

גינת הכלבים / סופי אוקסנן
הוצאת עם עובד
374 עמודים
מפינית: רות שפירא

אישה יושבת על ספסל בגינת כלבים בהלסינקי. נדמית שקטה, שקופה כמעט. היא עוקבת אחרי מישהי, ממתינה. לא סתם גינה, לא סתם מעקב. תוך כדי ההתבוננות החיצונית הזאת נפרש הסיפור האמיתי – סיפור של גוף שהפך למטבע עובר לסוחר, של צעירה אוקראינית שנכנסה לעולם האפור של תעשיית הפוריות הלא-חוקית, של חיים שמתקיימים בין בריחה, הסתרה, וניסיון נואש להיאחז בזהות כלשהי.

הספר מסופר כולו בגוף ראשון, דרך עיניה של אולגה – קול שמרגיש בהתחלה מרוחק אך בהמשך מתברר כמשקולת רגשית כבדה, קול של מישהי שכבר לא בטוחה אם היא הקורבן או התוקפת. אוקסנן לא מספקת לקורא תחנות נוחות להזדהות. אין כאן מבנה של גאולה, גם לא פסקי דין. יש רצף של זיכרונות, השתקפויות, פרטים שנשזרים אט-אט לכדי תמונה מטרידה של תעשייה שמתנהלת מתחת לפני השטח – פונדקאות, תרומות ביציות, סחר באשליה של חמלה.

המהלך של אוקסנן מתוחכם. היא לא מבקשת להסעיר עם דרמה אלא לחשוף שכבה אחרי שכבה של אמת מורעלת. הדמויות לא בוכות ולא זועקות. הן שותקות, מסתובבות ברחובות זרים, מרכיבות על הפנים מבנים של הישרדות. והקורא? נגרר פנימה, בלי חבל הצלה. אולגה מספרת – והאמינות שלה כל הזמן נבדקת. כמה היא מדחיקה, כמה היא יודעת, כמה היא משקרת גם לנו. הבחירה בגוף ראשון יוצרת אפקט חונק כמעט: אנחנו לכודים בתוך הראש של מישהי שכבר איבדה שליטה על הנרטיב של עצמה.

זה לא רק סיפור אישי. זו אמירה חברתית חדה על מה שקורה כשגבולות נשברים – בין מזרח למערב, בין עוני לניצול, בין חוק לרווח. הרקע האוקראיני אינו תפאורה אקזוטית אלא מראה: כלכלה שמתפוררת, נשים חסרות זכויות, והמערב שבא "לקנות חיים" בלי לשאול שאלות מיותרות.

אוקסנן לא מטיפה. היא פשוט מספרת את זה כמו שזה – בפשטות ספרותית קרה, ישירה, חסרת רחמים. זה לא הופך את הקריאה לקלה. להפך. מי שמחפש קצב מהיר, או פתרונות עלילתיים ברורים, ימצא את עצמו נתקע לא פעם. אבל דווקא הסטטיות, ההתעכבות, החזרתיות הפנימית של אולגה – אלה שמבלבלים בהתחלה – הם שמרכיבים בסופו של דבר את עוצמת הספר.

גינת הכלבים ממשיך את הקו הספרותי שהפך את סופי אוקסנן לאחת הסופרות הבולטות בסקנדינביה. הוא חופר לעומק, בלי ללטף, בלי לקשט. בתוך עולם ספרותי שבו רבים כותבים על טראומה כטרנד או כהצהרה רגשית, אוקסנן פשוט עושה את זה מתוך שקט מפחיד, דיוק, והכרה עמוקה במבני הכוח שסביב הגוף הנשי, ובפרט כשהוא הופך למשאב.

זה ספר שלא יענה לך אם את/ה קורבן או משתף פעולה. הוא רק ישאל אם את/ה באמת רוצה לדעת את התשובה.

את כותבת? / אליזבט דור
כנרת זמורה
224 עמודים

בשנים האחרונות קראתי לא מעט ספרים שעוסקים בזקנה, בדמנציה, בזיכרון שהולך ומתפורר. נדמה שזו אחת התמות הספרותיות שנוגעת כמעט בכולם – הקוראים, הכותבים, הדמויות – ואין פלא, כי כולנו בסופו של דבר נוגעים בקצה הזה, אם לא דרך עצמנו אז דרך הקרובים לנו.
ועדיין, בתוך הז'אנר הלא רשמי הזה שהולך ומתרחב, "את כותבת?" מצליח להישמע כמו קול אחר. אולי כי הוא נמנע מתיאטרליות. אולי כי הוא לא עסוק בלרגש, אלא בלהתבונן. אולי כי הוא נכתב מתוך מקום שמכיר את הפצע הזה מקרוב, ולא מנסה ליפות אותו.

אליזבט דור בוראת כאן סיפור אינטימי, כמעט מהוסה, על מערכת היחסים בין אם ובת ברגעים שבהם הזיכרון כבר נסוג, והעבר לא מתיישב בשקט במקומו. הבת, איזבלה, היא אמנית ויוצרת, והאם, רבקה, היא דמות טעונה – חזקה, דעתנית, אהובה ושנואה לסירוגין.
רבקה מבקשת: "כתבי אותי". אבל הקריאה הזו, הכאילו פשוטה, נושאת בתוכה סבך שלם של רגשות מודחקים, שתיקות ארוכות, ואמיתות שחמקו מהבהרה במשך חיים שלמים.
הספר לא מספר סיפור ברור מהתחלה ועד סוף. הוא נע בגלים – גלים של תודעה, של זיכרונות סדוקים, של שיחות קטועות, של מכתבים שנכתבו ואולי גם לא. יש בו רגעים של בהירות, ולצידם רגעים של בלבול, כמו בשיחה עם אדם שאיבד את הקשר בין המילים לחיים.

הכתיבה של דור מתאפיינת במקצב פנימי ייחודי. משפטים קצרים שמתעקבים על פרטים קטנים. דימויים שמופיעים ונמוגים. סצנות שכביכול "לא קורה בהן הרבה", אבל הלב מתהפך תוך כדי הקריאה.
זה לא ספר "עלילה" במובן המסורתי, וזה גם לא יומן אישי. זה יותר כמו ניסיון מתמשך לגעת במשהו חמקמק – בזיכרון שלא נשמר, בשפה שלא מספיקה, באהבה שמתקיימת בצמוד לתסכול עמוק.

במובנים רבים, זהו גם ספר על שפה ועל הכתיבה עצמה. מה המשמעות של לכתוב את אמא שלך? האם זה נאמן? האם זה בגידה? האם אפשר באמת לתעד מישהי שנאבקת להחזיק בזהותה, בשעה שהמילים בוגדות בה?

"את כותבת?" הוא ספר צלול, מרגש, עדין. הוא לא מתחנף לקורא, לא מתאמץ להרשים. הוא פשוט מניח על השולחן את מה שיש – זקנה, שכחה, קושי, וביניהם גם המון אהבה שקטה. ספר שקט שאומר הרבה. ספר של נשימה ארוכה.

בודפשט / שיקו בוארקי
ידיעות ספרים
175 עמודים
תרגום: אראלה טלנברג לרר

ספר לא קל לקריאה. לא בגלל שהוא ארוך או מסובך עלילתית – להפך, הוא די קצר. אבל הוא דורש ריכוז. העלילה קופצת בזמנים, לפעמים בלי הסבר, לפעמים בלי הכנה. מה שנראה בהתחלה כמו סיפור על סופר צללים מברזיל שמבקר בהונגריה, הופך לאט לאט לסיפור על זהות שמתפרקת – דרך שפה, דרך אהבה, דרך עיר זרה לגמרי.

הגיבור, ז’וזה קוסטה, כותב עבור אחרים. אפילו את חייו הוא לא לגמרי חי – אלא מדווח, מדמיין, מתחזה. בבודפשט הוא פוגש שפה שאין לו שום סיבה להימשך אליה, אבל היא הופכת אצלו לאובססיה. מין ניסיון להתחיל מחדש, או לברוח ממשהו – לא ברור. וזה בדיוק העניין: הרבה פעמים לא ברור מה קורה שם. מה אמת ומה פנטזיה, מה עבר ומה הווה, מי הוא באמת ומה הוא רק כותב.

הכתיבה של בוארקי שונה מאוד ממה שאני רגיל אליו. לפעמים היא שירית ויפהפייה, ולפעמים היא כמעט מסתבכת בתוך עצמה. יש תחושה של ריחוק, של קצב אחר, כמעט כמו תרגום פנימי שעובר מהשפה הפורטוגזית להונגרית ומשם לעברית. אבל בתוך כל זה יש הרבה דיוק. יש משפטים שנשארים איתך, גם אם אתה לא בטוח שהבנת את כל מה שקרה לפני או אחרי.

בודפשט עצמה לא נראית כאן כמו עיר תיירות. היא לא נוף, היא תחושת זרות. עיר קפואה, שקטה, כמעט נטולת צבעים, שמבלבלת את הגיבור ומרחיקה אותו עוד יותר מעצמו.

הספר הזה לא מתאים למי שמחפש עלילה סוחפת וברורה. הוא יותר חוויה של שפה, של זהות, של ניכור. בעיניי, הוא כתוב בצורה מרשימה ומאתגרת, אבל גם דורש הרבה מהקורא.
זה ספר שמתאים למי שאוהב ספרות שמאתגרת, שמוכנה לאבד את הקורא קצת בדרך, שמבקשת ממנו להיות פעיל, לחשוב, אולי גם ללכת לאיבוד בכוונה.