הים / מתאו גאולה, ג'וליה פסוונטו הוצאת שוקן תרגום: מאיה שוהם פלאי
המארז המרשים הזה הוא באמת נפלא, אני מודה שאת הפאזל לא הרכבתי, את זה אני משאיר לילד בר המזל שיקבל את זה ממני והוא יספר לי איך זה יצא אבל כשפתחתי את המארז וראיתי את השילוב של חלקי הפאזל הענקי עם הספר היפייפה והמעשיר הזה חשבתי לעצמי שהשילוב הזה בין קריאה בספר לבין הפעלה כגון פאזל עובד נפלא ביחד.
אבל אתייחס לספר שהוא אמנם דק יחסית אבל הוא בעיני חשוב לא פחות מהפאזל הענקי. הספר מסביר בצורה מקסימה לילדים על הים ועל העושר שבו, הוא מפרט על כל האוקיאנוסים ועל החיים בהם, על החיים המעמקי הים ועל החיים בשוניות ונותן מידע מרתק שמלווה באיורים עשירים ומעניינים ובהמון יופי ויזואלי.
ילדים יהנו גם מספר מעשיר שמלמד אותם על הים וגם מפעילות משפחתית כיפית ומהנה של הרכבת פאזלים.
בעיני מדובר בחבילה נפלאה של פעילות משפחתית עם ההורים, למידה וקריאה. מאוד אהבתי.
מוכר הספרים מפירנצה / רוס קינג הוצאת שוקן 464 עמודים מאנגלית: עמנואל לוטם
איזה תענוג היה לשקוע לתוך הספר הזה של רוס קינג וללמוד ממנו לא רק על התקופה ההיא ברנסנס אלא בכלל על הדרך שבה התפתחה תעשיית הספרים והנייר באותה התקופה.
רוס קינג הוא מומחה ידוע לתקופה ההיא והוציא תחת ידיו כמה ספרים עיוניים, ביוגרפים שעוסקים בתקופה ההיא באומנות, באדריכלות ועוד ועוד והפעם הוא לוקח אותנו לעולם העשיר של הפקת והפצת הספרים ובתוך זה ישנה גם מיני ביוגרפיה של אדם בשם וספסיאנו דה ביסטיצ'י.
וספסיאנו התחיל את עבודתו עם ספרים כבר בגיל 11 בשנת 1433 כעוזר בחנות ספרים ועלה אט אט במעמד שלו ובכישוריו. יכולותיו לקשור קשרים קנו לו מעמד רב והוא אפך לשם דבר בתחום ודרכו ודרך עבודתו בתחוםפ מכירות הספרים והספרים שהוא הפיץ אנחנו למדים על איך עבדה תעשיית הספרים באותה התקופה, איך עבדה ההפצה שלהם, אך עבדו בצורה סיזיפית על כל ספר ועל כל העתק בתקופה שלפני הגעת המצאת הדפוס של גוטנברג.
וכאן גם נכנסת לתמונה המצאת הדפוס של גוטנברג ושינתה את עולם הפצת הספרים. פירנצה נכנסה לעולם הזה באיחור משמעותי בעיקר בגלל המושל לורנצו דה מדיצ'י אך אי אפשר היה לעצור המצאה כזו מלחדור לכל מקום.
דרך הסיפור הנהדר הזה אנחנו מקבלים שיעור הסטורי מרתק שכתוב לעילא ולעילא ומעניין בצורה בלתי רגילה. גם על הרנסנס, גם על אורך החיים בפירנצה, גם על הפוליטיקה הפנימית שם והדמויות הרבות שחיו בתקופה, גם על תהליך הפקת הנייר והקלף וההסטוריה של תחילת מהפיכת הדפוס וכמובן על חייו של וספסיאנו. לכל אלו היה מקום בספר העבה הזה והמיוחד שכתוב בצורה כל כך מעניינת ועשירה אבל גם נקרא לאט ובחלקים.
התענגתי לצלול לתוכו ולהנות ממנו ובעיקר ללמוד ממנו שכן רוס קינג מביא לנו את סיפורה של תקופה ונותן לנו הצצה לתחומים רבים שמתחברים יחד לפאזל אחד שלם.
הספר הוא בסוגת רומן המכתבים ואכן יש בו מן הסגנון הזה שכן הוא בן שפונה לאמו וכותב לה, מסביר לה על החלטותיו וארחיב על זה עוד מעט אבל בעיני זהו לא רומן מכתבים מהסוג שאנחנו מכירים אלא יותר סדרת מונולוגים ארוכה ומרגשת, נוקבת וכואבת של בריחה, נטישה ונסיון למצוא זהות מחודשת.
יחסים בין הילד לאמו בספר הם יחסים מורכבים, יחסים של דחיה וכמיהה לאהבה, כמיהה ליחס ואולי ההבנה שזה כבר לא יקרה ולכן בנימין, הילד שכותב את המכתב מחליט לנטוש, לנסוע לנסות להיות מי שהוא ולקבל את עצמו קודם כל.
בנימין הבן הצעיר הרגיש תמיד דחוי לעומת הבן הבכור, החייל, הגברי, מגשים את כל ההווייה הישראלית והולך לכאורה בדרך הנכונה, מסלול קבע בצבא. לעומתו בנימין, כל כך שונה, הומו, מרגיש שונה, מרגיש דחוי לעומת אחיו ובמונולוגים האלו, בסדרת המכתבים הזו הוא מסביר לאמא למה הוא נטש, למה בנוסף לאובדן של אחיו הבכור אמא שלו הולכת לקראת אובדן נוסף, שלו, נוטש לפריז, גם לא הגיע ללוויה.
בדרך הוא חוזר לילדות לשורשים של מערכת היחסים העכורה הזו שכואבת לו כל כך. הספר מציג לנו עוד סוג של אובדן, אובדן של נטישה מבחירה וחיפוש עצמי, זהות, רגש, הורות.
בנימין שבא ממשפחה מרוקאית, מזרחית שבה דמות הגבר יש לה משמעות מציג לנו שיש עוד צדדים, מציג את הדמות הדחויה והשונה ומחפש את שורשיו בפריז, את שורשי אימו, את המסורת ועדיין את זהותו האישית הייחודית לו וההתמודדות עם החלטתו לנתק קשר.
בימים קשים של אובדן וסקירה זו שנכתבה בערב יום הזכרון זו עוד דרך להסתכל על אבל, שכול וכאב, על נטישה שהיא לא מוות פיזי אבל כן במובן מסוים מוות רוחני.
כתיבה יפה ופואטית, גבוהה ולא מתחנפת וזו אחת הסיבות שאהבתי את הספר הנהדר הזה.
אזהרת שוליים / עירן הלפרין כנרת זמורה הוצאה לאור 315 עמודים
לא חייבים לקרוא את הספר כדי להבין שעם ישראל מושך לשוליים ולקיצון והתוצאה היא שנאה יוקדת בין מחנות ללא שום איזון. צריך פשוט לחיות כאן ולהכנס לרשתות החברתיות וזה ברור לכולם. השאלה היא למה? למה זה קורה? למה אנחנו בתהליך עמוק של פירוק פנימי, פירוק שמוביל להרס החברה הישראלית ובסופו של דבר התוצאה היא הרס חברתי חסר תקדים שמוביל למשברים חברתיים, חוסר יכולת או רצון להבין את הצד השני, החלשות בלכידות החברתית שמובילה גם למשברים בסמל הכי גדול ללכידות החברתית שהיא כמובן הצבא.
עירן הלפרין הוא חוקר ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית והמייסד של מכון אקורד, שהוא מכון מחקר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, איש רב ידע בתחום שעוסק בבסיס הפסיכולוגי של סכסוכים חברתיים ופוליטיים והספר הזה הוא ספר מעניין וחשוב שכן בוא נותן לנו את הבסיס להבנה מה קורה כאן בעצם ומה אפשר גם לעשות? שזה לא פחות חשוב.
מה בעצם מוביל לשנאה הגדולה בחברה הישראלית? השנאה היא הבסיס להכל, הוא קשור לתהליכי עבר, למחנאות ולתחושת שייכול למחנה והרצון להיות חלק מקבוצה ונראה שבחלק הראשון של הספר הלפרין מדבר על שורשי השנאה ומחדד לנו את הראיה בנושא, מה היביל לשנאה כה חזקה שמשפיעה על איך אנחנו מתנהגים ואיך אנחנו מתבטאים כלפי אנשים שחושבים שונה מאיתנו.
הספר עזר לי להבין את תחושות השנאה והקיטוב הרב שיש כאן אך גם נותן לי תקווה שאפשר להגיע למקום טוב יותר דרך המרכז, דרך האיזון, דרך ההבנה שיש לנו רב המשותף מן המפלג ואלו הקולות שצריכים לתת את הטון. הספר נכתב לפני ה7.10 אך עירן גם מתייחס בתחילתו לאותה שבת שחורה ואני כמי שחי פה רואה לצערי איך אירועי השבת ההיא רק הקצינו את השנאה אחד כלפי השני.
לא יצאתי מאוד מעודד מהספר, אני מודה. לתחושתי הקיטוב עמוק מדי והשנאה עמוקה מדי ואני מרגיש את זה בשני צידי המפה. אבל יש דרכים לגשר ויש דרכים ליצור וזה כשמנהיגים ואני לא מדבר על מנהיגים פוליטיים אלא על מנהיגות חברתית שבאה מהשטח יושבת ומדברת. זה מה שאני למשל עושה במכון מנדל כשאני נפגש עם עמיתי, רובם אנשים שונים ממני ואנחנו מדברים ופותחים פתח לשיח ודיאלוג. האם זה משפיע על הקצוות? בוודאי שיכול להשפיע אבל התהליך ארוך מדי ועמוק מדי.
זונה בוונציה / אלרי כרמון הוצאת תשע נשמות 129 עמודים
לנובלה הנהדרת הזו יש ניחוח של חו"ל ולא רק כי היא מתרחשת בוונציה אלא כי הכתיבה וההשראה שניכרת מסגנון הכתיבה של אלרי כרמון היא חד משמעית לא מקומית וזה הופך את זה בעיני למרענן ביותר לראות סגנון כתיבה כזה בספרות מקור.
וונציה היא עיר של ניגודים, מצד אחד היא מתהדרת בעבר מפואר, בסיפורים, ברומנטיקה אינסופית ומצד שני היא עיר מטונפת שסובלת מתיירות יתר ועדיין הניחוח שלה וההילה שלה מתנשאת מעל הכל.
אל המקום הזה, אל העיר הזו שבה באים זוגות לחוות רומנטיקה, להחיות את מה שהיה, באה בחורה צעירה בתחילת שנות השלושים לחייה וזה לא הביקור הראשון שלה בעיר הזו במטרה לפגוש את גבר חלומותיה ולהיות לו לזונה פרטית, ללכוד אותו ברשתה והיא תעשה הרבה בשביל זה.
אבל הרבה מעבר לכך היא מחפשת את האהבה בחייה, את הרומנטיקה ואת התשוקה ואנחנו חיים את מחשבותיה, נעים איתה בין בריאליזם לפנטזיה, בין המציאות לתשוקה ולחלום. בחיפוש אחר הזהות שלה, אחר מי שהיא רוצה ואחר מה שהיא רוצה או הגבר שהיא רוצה. היא עוקבת אחרי הגבר הזו דומיניקו, חווה את העיר ואת מה שיש לה להציע, חוזרת למי שהיא היתה כאן בישראל ומנסה להטמע במרחב העירוני הזה של העיר הקסומה הזו שנמצאת בשקיעה מתמדת ואיטית.
בעיני מדובר בספר מאוד מיוחד, נובלה שכתובה ביד טובה ועל ידי סופרת כשרונית מאוד שיודעת להביע את עצמה ויודעת להפיח חיים בדמות הספרותית שהיא יצרה והתוצאה היא נובלה איכותית מאוד, יצרית מאוד, כתיבה כמעט חסרת גבולות ועכבות, שפה בוטחת גם אם קצת בוטה וזה נאמר לטובה.
סיפורים קצרים הם ז'אנר ספרותי שהרבה כותבים בתחילת דרכם מתחילים דווקא איתו, לכאורה יותר פשוט לכתוב סיפור קצר שיש בו עלילה ממוקדת מאוד ויש פחות התמודדויות עם צורך לייצר עומק לדמות. אבל רק לכאורה מדובר בז'אנר קל, לפחות בעיני מדובר באתגר הכתיבה הקשה ביותר שכן זו אמנות מורכבת מאוד ולייצר סיפור קצר טוב דורש מיומנות גבוהה מאוד ואני לא מדבר רק על עילויים בתחום הכתיבה הזו כגון אליס מונרו או סלינג'ר ובביצה המקומית שלנו כותבים כמו אתגר קרת שיודעים היטב איך לגשת לסיפור הקצר ולהפוך אותו לבית ספר לכתיבה.
בדרך כלל בקובץ כזה אני נתקל בסיפורים לא אחידים ברמתם, יש סיפורים נהדרים לצד סיפורים חלשים, זו אמנות ולפעמים זו טעות להתחיל דווקא עם זה.
כאן, בקובץ הסיפורים הזה של נעה אבנד יש תמה מרכזית והיא זוגיות ומורכבות במערכות יחסים. המחברת לא חוששת לגשת לסיפורים בכתיבה עכשוית, תוססת ובוטה וכן דווקא הנקודה הטובה שכן זה נותן חיים מסוימים בכתיבה ובסיפור ואני לא אחד שחושש מכתיבה כזו ומשפה מינית מדי.
נקודת המבט היא כמעט תמיד נשית ויש בזה משהו מובן שכן הכותבת היא אישה ונוח למדי לתת את נקודת המבט המוכרת והברורה אבל מעבר לזה הסיפורים פחות נגעו בי, היה לי קשה להתחבר לתוכן העלילות והרגשתי קצת מנותק ולא מחובר עד הסוף לתוכן הסיפורים.
במקרה הזה סגנון הסיפור הקצר לא תפס אותי כקורא ואני עדיין חושב שלמחברת יש כשרון כתיבה ודווקא הייתי רוצה לראות את הסגנון הזה בעלילה יותר עמוקה ורחבה כי יש כאן בסיס טוב ומסקרן אותי לראות לאן זה יוביל את המחברת.
ספרות המקור של הוצאת אפרסמון מאופיינת בהמון יצירתיות ובכתיבה מעוררת מחשבה, כשיש כל כך הרבה ספרות מקור שלא מתרוממת למחוזות מספיק מעניינים מגיע ספר כזה שמראה שיש כאן כשרונות כתיבה ובהוצאה הזו מוצאים את הפנינים האלו של ספרות מקור מעניינת, חדשנית ומעוררת מחשבה.
דגנרט אמנם הוא ספר הביכורים של הוד הלוי אך ספרות אינה זרה לו שכן הוא מתרגם ותיק מצרפתית ותרגם לא מעט מטובי הסופרים בשפה הזו ומורגש היטב שלכתוב הוא יודע.
התקופה היא אינטיפאדת הסכינים, בערך באמצע העשור הקודם, תקופה בה מחבלים בודדים תקפו פעמים רבות אזרחים ברחובות, תקופה הזכורה כתקופה חסרת בטחון, חשדנית וטרור בלתי צפוי. גיבורנו הוא סמי, גבר בשנות החמישים לחייו, אלמן, התאלמן אחרי הגירושין, ילדיו שהתבגרו כבר לא חיים איתו והוא די בודד. במקצועו סמי הוא צלם עיתונות וטלויזיה, נמצא באירועים המרכזיים ומן הסתם גם תעד אירועי טרור שונים, פיגועים ועוד.
אל סמי נכנס לחיים בחור בשם הוד שמגיע לארוחת חג עם בתו גאיה, בנו יוני ובמקביל באותה התקופה, בראש השנה נחנך מיצג חדש בכיכר רבין, מן שעון חול ענקי שאמור לסמל וללוות את השנה.
האירוע של כניסת הוד לחייו של סמי הבודד ילווה באקט אלים ומטורף שיסבך מאוד את שניהם, למסע שכולו טירוף, שחרור ואימה ושאותו ואת שיאו הקוראים יגלו לבד. עבורי הרבה מעבר לתקופה זהו ספר גברי על בדידות בגיל המעבר ועל חיפוש אחר ריגוש מסוים שחוצה גבולות ואף מוסר.
ספר מרתק שכתוב היטב ואף סוחף. בעיני הקשר לתקופת טרור הסכינים טיפה רופף אבל העיסוק בכל מה שקורה מעבר והמסע שעובר סמי עורר בי עניין רב ותחושת אימה שאנחנו חיים בחברה אלימה מאוד, יצרית מאוד, גברית מאוד.
התגוררתי בדרום, בסביבת המדבר כמה שנים טובות ואתה מטייל לך בין החולות והסלעים השוממים ומגלה בין הצמחים שצומחים שם המון עומק כי אתה מבין שמי שמצליח לצמוח מהסלעים הוא צמח חזק, הוא צמח שורד, צמח בעל כושר השרדות אחר. אבל בתוך העוצמה הזו של להצמיח שורשים בשממה יוצאים פרחים יפים והקונטרסט הזה בין החספוס והכח לבין העדינות והיופי מאפיין מאוד צמחים מדבריים ומאפיין גם אנשים שצמחו שם, שלמדו לפתח את השורשים שלהם לקרקע ולהתחבר למסורת ולכאב ומצד שני להצמיח פרחים יפים ולהיות אינדבידואל ועצמאי.
כשאתה מתבונן בכריכה אתה רואה בדיוק את זה, הקקטוס הבודד, הדוקרני שמצמיח שורשים לאט אבל הם חזקים מאוד והפרח היפה והעדין שמעליו שאותו קל לקטוף אך זה לא הורס ופוגע בכוח שנטוע עמוק באדמה ושומר על מי שאתה ומצמיח פרחים חדשים.
השירים של לירון רחל ארז לוקחים אותנו למסע התבגרות נשי, מסע התבגרות של משוררת דרומית שמתארת לנו את הכוחות הטמונים בצמחיה אישית במדבר, בחיבור לשורשים המשפחתיים, לדת, למסורת לנשיות, למשפחתיות, כל אלו קיימים בספר השירים היפה הזה, שכוחו הוא בפשטותו, ביכולת שלו לחבר אותנו לחוויה של המשוררת וביכולת לגעת בנו הקוראים.
גיבורים לבד מול החמאס / יואב לימור כנרת זמורה הוצאה לאור 268 עמודים
לפני כמה זמן כתבתי שלדעתי יצאו הרבה ספרים על ה7.10, על האירוע הטראומטי שעברנו כעם, כמדינה, וכתבתי שאת הספרים שאקרא בנושא אבחר בפינצטה כי לא כולם יהיו טובים ומעניינים ודעתי האישית היא שעוד מוקדם לספר הכל כי המערכה לא הסתיימה ורוב החטופים לא חזרו וכשהכל יסתיים והכל יתגלה ויתבהר יהיה כל כך הרבה מה לכתוב.
אבל ספר כזה כמו של יואב לימור זה בדיוק מה שאני מצפה לקרוא בתקופה הזו ממה שעברנו, סיפורים, עדויות שגורמים לנו להרגיש שסביבנו יש אנשים שהופכים את העם שלנו למה שהוא באמת, מדינה קטנה מלאת עוצמה וכח ואנשים שברגעי האמת מתגייסים לטובת אחרים, מקריבים את חייהם וחושבים לא רק על עצמם אלא איך לקום, להתמודד ולעשות למען האחר.
הרבה מאיתנו איבדו ביום הנוראי ההוא חברים, קרובים, אנשים חשובים, משפחות, ילדים, כולנו איבדנו מישהו, לכלולנו יש חבר או חברה, הורים או מכרים שחוו משהו ביום הזה ולהרבה מאיתנו יש חיילים, מילואימניקים, חיילות שיצאו להלחם והראו גבורה יוצאת דופן.
הספר הזה הוא ספר עדויות,הוא מתאר סיפורים בגוף ראשון מלבד הסיפורים על אלו שמתו ביום ההוא. העדויות מרגשות עד דמעות, מרוממות את הנפש ומחזקות, עדויות מהקיבוץ, עדויות מהנובה, עדויות מאופקים ומשדרות, עדויות של חיילים, של נערים ונערות, עדויות של אנשים שפשוט יצאו מהבית והצילו מבלים מהמסיבה, הם יכלו להשאר בבית אך בחרו לצאת וחלקם אף איבדו את חייהם.
יואב לימור פשוט מביא את סיפורים, לא מתחכם, לא מעבר לעדות, פשוט סיפורים שצריך לשמור ולתעד ולזכור וגם להזכיר וללמוד על האנשים האלו, זו המורשת שלנו, אנחנו צריכים להנחיל אותה הלאה לתלמידים בבית הספר, לחברים, לטירונים בצבא, במכינות הצבאיות, בתנועות הנוער, בבתי הספר למנהיגות.
אם כבר ספרים על ה7.10 אז ספרים מהסוג הזה, עדויות, גבורה ואומץ שניקח איתנו כצידה לדרך. מרגש.
חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות / מולי מלצר ספרי עליית הגג 230 עמודים
מודה שאני מכיר באופן מאוד חלקי את חנוך לוין, למדתי חלק ממחזותיו בבית הספר אבל כאחד שלא הולך הרבה לתיאטרון לא באמת הייתי במחזה שהוא כתב, קראתי טקסטים שהוא כתב פה ושם וחלק משיריו המוכרים אני מכיר כמובן אבל זהו. כאדם שקורא הרבה אני יודע קצת על סיפור חייו ומכיר חלק מהמונולוגים במחזותיו אבל נראה שחסר לי המון ידע עליו ועבורי לפחות חשיפה לאופן הכתיבה שלו ולדרך בה הוא ניגש למחזות שלו היו עבורי הכרות קצת יותר מעמיקה עם חנוך לוין.
קשה לי לומר כמה הספר הזה תורם למי שבאמת מכיר את מחזות חנוך לוין לעומק, האם הספר הזה נותן ערך מוסף לאישיות של האיש, למה שהוא התעניין בו ולגישה שלו לתיאטרון ואני מתייחס בסקירה זו רק לדרך שלי להיחשף לראשונה בצורה יותר מעמיקה לחנוך לוין המחזאי והאיש.
מולי מלצר מלווה את חנוך לוין שנים רבות, כ15 שנה הם עבדו ביחד. אך מלצר המשיך לעבוד עם כתביו של חנוך לוין שנים רבות לאחר מותו וזה נותן מקום להעמיק יותר עם הטקסטים שלו, אבל הספר הזה לא ספר אקדמאי ומלצר מכנה את הספר הזה "בין מסה לממואר" כלומר יש כאן ניתוח בסגנון קצת אחר שהוא לא אקדמאי ובספר אין הערות שוליים או ביבליוגרפיה שיטתית.
מלצר גם אינו איש תיאטרון וההתייחסות של מלצר לכתבי לוין הם מבחינת הטקסטים. וכן, אפשר להבחין שיש כאן נימה יותר אישית בגישה של מלצר הוא פשוט בא לתת לנו הכרות נוספת ושונה קצת עם חנוך לוין האדם וחנוך לוין המחזאי. מלצר מתייחס לכמה דברים ביחס לדמויות של חנוך לוין לדוגמא סלידתו מפסיכולוגיה והעובדה שלדמויותיו של חנוך לוין ען עבר והוא לא מתייחס לעבר שלהם ולתהליכים שהם עברו בחיים אלא רק להווה, לכאן ועכשיו.
מכיוון שאני מכיר את רוב המחזות באופן שטחי היה לי קצת קשה להתחבר לספר אבל נהניתי מהחשיפה הזו ומהקריאה הדי מעניינת ושוטפת של מלצר והחיבור האישי שלו למחזאי הגדול שהתפרסם מחוץ לישראל בעירא לאחר מותו, על אישיותו הצנועה והנחבאת אל הכלים והסירוב שלו לראיונות. נראה שלוין בניגוד לדמויות היחסית חד מימדיות שלו היה דמות מאוד עמוקה ומעניינת והיה לי מעניין לראות את הפן העריכתי בגישה של מלצר והגישה שלו בעיקר אל השפה והמילים בכתיבה של לוין. בסה"כ ספר מעניין ומעשיר.