הנאום הריק / מריו לבררו
הוצאת תשע נשמות
172 עמודים
מספרדית: ארז וולק

מריו לבררו הוא לטעמי סופר לא מספיק מוערך כאן, הספר הזה היה צריך לקבל הרבה יותר מקום ממה שהוא קיבל אבל אני חושב שיש משהו בכתיבה שלו שהיא כמעט נסיונית, משהו שקשה לעכל. זו כתיבה שהיא זרם תודעה שמתחיל ביומן אישי, כאילו הספר הזה לא היה אמור להכתב בצורה שהוא נכתב ומשהו קרה, משהו יצא מתוך משהו ונוצר טקסט מאוד מאוד ייחודי.

אשפר אולי להתבונן על הספר הזה כמעט כמו על כתיבה אינטואיטיבית, המילים נכתבות מהבטן ויוצאות החוצה את הנייר ומשם כבר אנחנו נחשפים לעולם פנימי שלם של המחבר אבל איך זה מתחיל בכלל?

זה מתחיל מסדרת תרגילים גרפולוגים שמטרתם לשפר דרך התרגול היבטים בחייו, את כתיבתו, חיוניותו ועוד.
מה שמתחיל כתיעוד תרגילי כתיבה יבשים למדי הופך לאט לאט לעולם שלם של דימויים ומחשבות של הסופר והכל עולה על הדף, הכל מתערבב ללא איזה קו קוהרנטי מנחה וזה מרתק להישחף לעולם פנימי כה עשיר של סופר שנמצא במן מצב של מחשבות קיומיות, שגרות יומיומיות, הכלב המשפחתי, מערכת היחסים עם אשתו.

פתאום לשעמום יש עומק, פתאום השעמום מייצר חוויה טקסטואלית ומתוכה אנחנו מייצרים משמעות, ומתוך התרגילים האלו אנחנו נפתחים למיהו מריו לבררו, מה עובר לו בראש, מה מעסיק אותו ומהו הקיום עבורו.

מריו לבררו מוכיח לנו בטקסט הנסיוני והמיוחד הזה כמה מרחבים יש בריק, בכלום, וכמה הכתיבה היא מקום שאין לו גבולות ואפשר לייצר חוויות מרתקות של הבנת נפש האדם דרך כתיבה לא מתוכננת שפשוט יוצאת מתוך משהו אחר.

ספר מאוד אחר, מאוד מיוחד ואני מאוד נהניתי ממנו, הוא זרם לי באופן מיוחד, דווקא מתוך זרם התודעה הזה והכתיבה הכמעט אינטואיטיבית הרגשתי מחובר לסופר.
זה ספר ששווה לחזור אליו.

זמן מיד שנייה (קצו של האדם האדום)/ סבטלנה אלכסייביץ'
ספרית פועלים
471 עמודים
מרוסית: פולינה ברוקמן

חיכיתי להגיע לספר הזה הרבה זמן, זה הספר הראשון שיוצא לי לקרוא של זוכת פרס נובל לספרות , הבלארוסית סבטלנה אלכסייביץ וכל הספר הרגשתי שאני בחווית קריאה יוצאת דופן.
סבטלנה אלכסייביץ' היא הרבה יותר מסופרת, היא מתעדת, זה ז'אנר דוקומנטרי של ספרות שבו כמעט אין לה התערבות, מלבד פה ושם הערות שלה הבמה כולה של האנשים אותם היא מקליטה ומתעדת את סיפוריהם.
התוצאה היא ספר אותנטי בצורה בלתי רגילה, תחושה שאתה יושב וצופה בתיעוד מסעיר של עולם הולך ונעלם דרך המילים, דרך האנשים שאת סיפוריהם היא בוחרת בקפידה.

הספר הזה, הדרך בה היא מתעדת והסיפורים האלו, הסגנון הספרותי הייחודי כל כך הוא בין השאר מה שהביא לה את פרס נובל לספרות המוצדק כל כך.

התחושה שעולה מהספר היא מלנכולית, הסיפורים, המרואיינים מציגים צער מכך שמה שהיתה ברית המועצות הגדולה הולכת ומתמוגגת אל מול עיניהם.
תחושה של כאב ותסכול.

הדמויות המתועדות בספר מספרים את סיפורם איך זה לחיות תחת משטר טוטאליטרי, משטר קומוניסטי ומשום מה התחושה היא גם ממה שעולה בספר המופתי הזה שאותם אנשים כל כך התרגלו לחיים האלו שהם מתקשים לרצות משהו אחר שאולי ייטיב עמם וזה אולי מסביר למה הרוסים מקבלים שוב מנהיגים כמו פוטין ששואף להחזיר את רוסיה לגדולתה כברית המועצות.

זה מזכיר לי אדם מבוגר שעובד באחת העבודות שלי, רוסי, איש צבא לשעבר בדרגה גבוהה בצבא האדום שהשיחות איתו מזכירות לי מאוד את האנשים המתועדים בספר של אלכסייביץ, אותה ערגה לעבר, אותו תיעוב של המערב, אותה תחושת געגוע לרוסיה הגדולה, הגאווה שנמחתה, מן תחושת ריקנות שעוטפת אותם.

זה דיסוננס כי מצד אחד מתוארים חיים קשים מאוד ומצד שני תחושת גאווה עצומה לרוסיה הגדולה וכאב עצום שכל זה נגמר.

איזה ספר נפלא, כזה שאפשר לחזור אליו מדי פעם ולקרוא בו שוב.
למרות העובי והכבדות שלו מדובר בספר מאוד חשוב, תיעוד מרתק של חברה שהשתנתה.
מרתק בתורה בלתי רגילה.

לכל דבר יש מקום / תמיר אסטרוגו
הוצאת קתרזיס
64 עמודים

האדום הזועק בכריכה של ספר השירה הזה סקרן אותי, משך אותי אליו. כשאני מתבונן על ספרי השירה שיש אצלי וצריך לבחור מה לקרוא לכריכה יש משמעות, משיכה, סקרנות, אמירה.
בדרך כלל אני מתייחס לכריכה כשאני כותב על ספרי שירה וכאן קצת נשארתי עם מחשבות למה הרקע המושפט והזועק הזה, מה המשמעות שלו.
בשירים לא מצאתי לזה פתרון ובדרך כלל אני מוצא הקשר אבל זה בהחלט משך אותי ובתחרות הגדולה על מדף הספרים מה שזועק מתוך הערימה הוא זה שאתה מושך ומסוקרן אליו.

זה ספר שירים מאוד מגוון, הוא עוסק בנושאים רבים ומהווה בעיני מן סוג של ספרים שבאים ואומרים לנו "בואו ותכירו את המשורר" בואו ותכירו מיהו ומהי האישיות שלו ומה הוא אוהב והספר הזה בהחלט מפגין את זה. ומה שמורגש לי מקריאת הספר זה שהמשורר מחובר מאוד לטבע, הוא חי ונושם את הטבע וזה משהו שמאוד מאפיין קיבוצניקים (כמוני) שחיו במטעים, בשדות, שהתעוררו לפני השמש למטעים ולשדות (במקרה שלי למכסחת הדשא).
אז הקיבוץ נוכח מאוד בספר הזה והשירים מבטאים איזה געגוע, זכרון, זכרון ילדות, זכרון מהצבא, זכרונות אהבה.
נראה שזכרונות הם חלק חשוב בספר אבל לא רק.
תמיר אסטרוג כותב שירים קצרים, בשפה פשוטה, שירה שכל אחד יכול להתחבר אליה והיא כנה מאוד וישירה ועכשוית וזה מגיע ויכול להגיע לכל אחד שרוצה להתרגש משירה פשוטה וכנה.
התחברתי אליו והוא מעניין ובהחלט כדאי לקרוא אותו.

בֵּיתִי שֶׁבְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ

מַשְׁאִיר מֵאָחוֹר צֵל אֳרָנִים

שֶׁתַּחְתָּיו רַקָּפוֹת צָצוֹת בֵּינוֹת

לִסְלָעִים 

וְעֵדֶר פָּרוֹת מְלַחֵךְ עֵשֶׂב.

כָּךְ אֲנִי צוֹפֶה בְּיָפְיוֹ

מִבֵּין שִׁבּוֹלֵי חִטָּה בִּשְׂדוֹת הָעֵמֶק

לְקוֹל  צְהָלוֹת סִיקְסָקִים

מִדְרַךְ נוֹף וּכְסוּת שֶׁלֶג בָּאֹפֶק.

יֵשׁ שֶׁאֲנִי רוֹאֶה בַּז דּוֹאֶה, מַשְׁקִיף מִמַּעַל,

כְּאוֹמֵר לִי: הַבֵּט, הִנֵּה גַּם

גַּגּוֹת אֲדֻמִּים סְפוּגֵי מִלְחָמוֹת וְעָמַל.

————-

עץ הקלמנטינות / תמיר אסטרוגו

עוֹד לֹא יוֹדֵעַ שֶׁפֵּרוֹתָיו

כְּבָר הֵחֵלּוּ לְחַשֵּׁב קִצָּם לְאָחוֹר.

זְבוּב פֵּרוֹת נָשַׁק לָהֶם.

יָמִים לֹא רַבִּים יַעַבְרוּ וְהֵם יִפְּלוּ

קְמוּלִים לְרַגְלָיו,

יִסָּפְגוּ לְאִטָּם לְתוֹךְ הָאֲדָמָה,

וּבִמְקוֹמָם יָצוּצוּ פְּרָחִים לְבָנִים,

מַדִּיפֵי נִיחוֹחַ עָתִיד חָדָשׁ

שֶׁנִּפְתַּח.

וְאַתָּה,

פְּרִי זִכְרוֹנְךָ אָפוּף צַעַר,

קוֹל עָמֹק הַנִּשָּׂא לְכִוּוּן אֶחָד,

הָרָחוֹק.

כל השטויות האלה / עז אל־דין שוכרי פישר
ידיעות ספרים
254 עמודים
מערבית: ברוריה הורביץ

מצרים היא מדינה שעברה הרבה מאוד שינויים במאה הנוכחית, שתי הפיכות שבאו דרך האזרחים ונסיון להשתחרר משלטון דיקטטורי ודתי, האביב הערבי ועדיין נראה שהמדינה הזו מקבלת כל פעם מחדש דיקטטור ששולט בה ומנהל אותה והיא תקועה בשמרנות הערבית ובחוסר היכולת להפתח למערביות.
כמו הרבה מדינות ערביות הדור הצעיר צמא למשהו אחר, שואף למשהו אחר והספר הזה משמיע קול מסוים דרך סיפור מרתק למדי של אותו דור.

עז אל־דין שוכרי פישר מקדיש את הספר בפתיחתו ללא מעט אנשים שנהרגו ונכלאו ונדרסו, לכאלה שכלואים עד היום ובתוך כל הכאב והתסכול יש את אותה שאיפה לחופש ולשלטון אחר.
זה ספר שלמרות המסרים החברתיים שבו הוא כתוב בהמון הומור וחן והיה תענוג לקרוא אותו ואת הסיפורים שבו.

הספר מספר על אמל, עורכת דין שהשתחררה מהכלא המצרי לאחר פעולות שעשתה נגד המשטר והיא מתכננת לעזוב את המדינה תוך יומיים.
אמל מתעוררת בוקר אחד לאחר שבילתה במסיבה כשלצידה נמצא עומר, נהג מונית שבילה איתה במסיבה.

האירוע המוזר והלא מתוכנן הזה בין שני הצעירים מביא אותם לספר אחד לשני את סיפורים האישי.
סיפורו של עומר הוא סיפור קורע לב על ילדות קשה ואב בכלא, על המאבקים הפוליטים וההתארגנות בכיכר תחריר, בעצרות המחאה האלימות ודרכו אנחנו לומדים על מצרים ששואפת לשינוי, שצעירים בה נעים בין תקווה לייאוש ומחפשים נחמה, נלחמים איפה שאפשר והסיפורים הם מרתקים, מעניינים ומאוד מרגשים ועצובים.

מערכת היחסים בין עורכת הדין לנהג המונית הצעיר בזמן שהם ביחד במיטה או מחוצה לה מייצרת דיאלוג מעניין בין שניהם ונעה בין הסיפורים של כל אחד לבין מערכת היחסים המינית, והאקראית הזו.

זהו ספר עם מסר חברתי נוקב על החברה הערבית והחברה המצרית וביקורת חריפה על השלטון.
מרתק מאוד.

שישיית אטלס / אוליבי בלייק
הוצאת כנרת זמורה
462 עמודים
מאנגלית: דפנה קאסל

אף פעם לא הבנתי מה הופך ספר לסנסציית טיקטוק, אני ביליתי תקופה בהאשטג של בוקטוק והמסקנה שלי זה בעיקר "מזל" ספר מסוים תופס והאחר פחות וזה עניין של האם הוא צובר צפיות או לייקים או מקבל במה אצל קוראים אחרים וכך מתגלגל לו העסק הזה.
ציינתי את העניין הזה כי הספר הזה הפך ל"סנסציית טיקטוק" כך כתוב בכריכה.

עכשיו נדבר על הספר, בעיני הוא מיועד בעיקר לבני נוער ולא סתם בני נוער עפים עליו בטיקטוק וכותבים עליו ביקורות, הם קהל היעד העיקרי שלו אבל גם מבוגרים יכולים להנות ממנו.

העולם בו נמצאת העלילה הוא עולם בו כוחות קסם הוא לא דבר נדיר במיוחד ופעם בעשור מוזמנים ששת הגברים והנשים (במקרה הזה אנשים צעירים), עילויים במיוחד, והם מתחרים ביניהם על מקום בחברה האלכסנדרונית, אגודה סודית ויוקרתית שמי שיתקבל אליה כוחו יתעצם.
הם אמורים לעבור שנה של מיונים ובסופו של דבר וכאן הקאץ' רק חמישה מתקבלים ואחד נשאר בחוץ.

הספר עוסק בשנה הזו ובכל אחד מהמתמודדים המועמדים ובעיקר ההתמקדות היא בדיאלוגים ביניהם ובהכרות איתם.
רוב הספר עוסק בזה והוא בסדר, מעניין ברובו אבל לא מה שציפיתי מבחינת העניין והמתח.
מה שמעניין בספר הזה אלו הדמויות וההתעמקות בהם ובמניעים שלהם להצטרף לאגודה או לחילופין לא להצטרף ובדינמיקות ביניהן.

בספר יש איורים של הדמויות, בכל חלק בספר אנחנו רואים גם את הדמויות מאוירות בשחור לבן.
איורים יפים שגורמים לך לנסות לזהות מי כל דמות בסיפור.

לסיכום: ספר פנטזיה חביב לנוער, אין יותר מדי אקשן ויותר התעמקות ברגשות ובנפש הדמויות, סוג של אמירה פילוסופית וכן, גם לא מעט מיניות.
נראה לי שבני נוער יאהבו יותר ממני.

ואני אעלה באש / רונית ידעיה
הוצאת קתרזיס
138 עמודים

רונית ידעיה אוהבת לאתגר את הקוראים בספריה ואת עצמה, בשפה מאוד אחרת, מאוד מייצגת את הסופרת ואת הכתיבה שלה שהיא גורמת לקורא להבין שיש כאן משהו אחר, הספרות שלה אמנותית, נסיונית, לא מתחנפת לקורא ואני אוהב את זה, אני אוהב שכקורא גורמים לי להתבונן ברבדים הקטנים של היצירה, בעומקים שלה ולא מגישים לי את הטקסט בכפית.

לאחרונה אני גם מגלה על עצמי שאני נמשך לספרות נשית.
ספרות שנכתבת על נשים ועל ידי נשים והן גורמות לי כגבר לראות את הדברים אחרת, אולי להתבונן מבעד לעדשה או לחור מנעול בעולם שזר לי ורונית ידעיה שגם את ספריה האחרים שיצא לי להתייחס אליהן אהבתי פה לוקחת אותי לאתגר אחר.

יש כאן 4 סיפורים לא ארוכים מדי אבל כל אחד פנינה ספרותית שהדמויות בהן, נשיות, מבוגרות, עסוקות במשבר קיומי שגורם להן להתבונן על חייהם ולנסות להיאבק על דמותן בעולם הזה.

כל סיפור שונה כמעט בסגנונן ועדיין אפשר להבחין בטביעת האצבע של המחברת שמקשרת ביניהן, טביעה של כותבת מיומנת מאוד.

בכל הסיפורים יש אלמנט של בדידות בין אם בדידות קיומית, חיפוש אחרי אהבה, חיפוש אחרי כל דבר שיתן לקיום שלהן משמעות.
הן חיות בין העולם הפיזי לבין עולם שהן מנסות לברוא לעצמן וזה מייצר קשר מרתק בין העולם החיצוני לעולם הפנימי של הדמויות.

הסיפור " החתול שמיל" היה חביב עלי במיוחד כי יש כאן סיפור אהבה בין האישה לבין החתול שלה, חתול זו חיה עצמאית ובודדה וברור שיש כאן איזו מן השלכה דמיונית למערכת יחסים לא אמיתית ולא רציונלית שנובעת מבדידות קיצונית.

זה בהחלט ספר מרתק, כתיבה נסיונית ומסעירה שהיא כמו אמנות טובה ומודרנית, היא חוויה לפני הכל ומשאירה אצלך תחושה שבא לך לחזור ולהבין טוב יותר במבט שני מה חווית.

מאוד מיוחד.

אולי זה יכאב / סטפני רובל
הוצאת אריה ניר
448 עמודים
מאנגלית: נעה בן פורת

אני אהבתי את הספר הקודם של סטפני רובל שתורגם לעברית "התיקון של רוז" וסטפני רובל ממשיכה באותו קו שמציף הורות רעילה ומורכבות נפשית בדמויות שלה.
לא הרגשתי שזה ספר מתח אז אם מישהו מהקוראים מצפה לאיזה מותחן גאוני אז זה לא הספר עבורו.
מה כן?
ספר מעניין עם עלילה מסתעפת וקצת מבולבלת אבל הופכת להיות לאט לאט יותר קוהרנטית.
זה לא שהוא לא מותח בכלל אבל הוא לא נכלל בעיני בז'אנר המותחנים אלא יותר דרמה מרתקת וכזה הוא.

נטלי קולינס היא אישה מצליחה וקרייריסטית ששונה מאוד מאחותה שמחפשת את עצמה בחיים האלה ולכן נסעה לחצי שנה לאיזה אי נידח ובודד בבעלות פרטית ליד חופי מיין.
הסדנא שהיא לוקחת בה חלק מנותקת מהעולם החיצון, ללא טלפונים וללא תקשורת.

הרגע בו מתחיל הספר באמת הוא מייל שמקבלת נטלי ובו מסר ששואל את נטלי האם היא רוצה לבוא ולספר לאחותה מה היא עשתה או שהם יספרו לה.

נטלי מחליטה לנסוע לאי ולהתמודד עם השדים שלה.

הספר הזה מעלה נושאים כבדי משקל כמו כתות וההסחפות אחריהן, הורות רעילה ומורכבות משפחתית בילדות ועוד ועוד.
יש בספר הזה הרבה כאב וזכרונות לא פשוטים והוא יכול לעורר טריגרים.

זה סיפור שמסופר בכמה קולות והוא ספר מעניין ברובו אבל לא יותר מזה.
הוא ספר שיכול להעביר את הזמן בימים קשים ומורכבים כמו שאנחנו חיים בהם ולזה הוא יהיה יופי של חומר קריאה.
בסך הכל ספר מעניין שבהחלט אפשר לקרוא.

כשאנחנו חדלים להבין את העולם / בנחמין לבטוט
הוצאת בבל
192 עמודים
מספרדית: מיכל שליו

אפשר לסכם על ההתחלה ולומר שהספר הזה הוא אחד הספרים המבריקים שקראתי ב2024.
בנחמין לבטוט הוא סופר צ'יליאני צעיר (יליד 1980) והספר הזה לוקח אותנו למסעות, מסעות אחר תגליות מדעיות והסיפורים מאחורי התגליות שלוקחים אותנו לעומק האישיות של אותם מדענים ולעומק הטירוף.

קשה להגדיר את הספר המעולה הזו כי הוא לא ספר עיון והוא לא פרוזה אבל הוא נע על התפר שבין לבין ויוצר הקשרים וחיבורים שדרכם אנחנו יכולים להבין את המורכבות הנפשית והגאונית של אותם גאונים.

זו לא ביוגרפיה של הגאונים עליהם מדבר לבטוט אלא מן טלאים של סיפורים שונים שכשאתה מחבר אותם אתה מבין את ההקשר ואתה מצליח להבין איך גאונים כאלו מצליחים להגיע לאותם תגליות מבריקות שלהם.

הסיפור הראשון למשל לוקח אותו לגילוי הציאניד והתהליך המדהים של גילויו ועד שימוש בציקלון בי כחומר בו השתמשו הנאצים להשמדת היהודים במחנות.
בהמשך אנחנו נחשפים להמצאות אחרות מבריקות ולפיזיקת הקוונטים ועוד והכל דרך סיפוריהם של גדולי המדענים והפיזיקאים כגון פריץ הבר, מיאזאקי, שרדינגר, הייזנברג ואחרים.
כולם דמויות חריגות, אקסצנטריות שהסיפורים עליהם ועל התגליות מקבלות תפניות משונות והופכות את הספר להרבה הרבה יותר מאשר איזה תיאור יבש ואנציקלופדי של התגלית עצמה אלא חיטוט בנפש המדענים ויצירת סיפור שמתחיל כעיוני והופך לבדיוני כמעט והכל ברמת כתיבה גבוהה מאוד ויצירתית מאוד.

כל מסה בספר הזה היא רשת של סיפורים שונים שמתחברים לסיפור אחד ובמרכזה המדען והתגלית.
בנחמין לבטוט מייצר סיפורים סוחפים כמעט בלי להתאמץ עם כשרון כתיבה יוצא דופן באיכותו ויכולת לספר סיפור בצורה מרהיבה.
הספר הזה הוא סוג של אמירה על האנושות, על ההתקדמות המהירה שלה ועל המצאות שמקדמות את העולם מצד אחד ומצד שני עלולות להביא לאסונו של העולם.

ספר מרתק, פרוזה עיונית נפלאה שמייצרת חווייה קריאה מעוררת מחשבה על השברירות האנושית ועל גאונות שלא נתקלים בה הרבה.

הספר היה מועמד לפרס בוקר הבינלאומי וזכה בפרסים רבים אחרים וטוב שהוא תורגם. מומלץ מאוד לחפש אותו ולהתענג עליו.

ספר הדם / קים דה לוריזון
הוצאת שוקן
261 עמודים
מגרמנית: ניצה בן ארי

זה אחד הספרים המאתגרים שקראתי בשנים האחרונות וקשה מאוד להגדיר אותו או לכנס אותו לז'אנר ספרותי אבל דווקא האתגר הזה של קריאתו שהעביר לי את יום כיפור האחרון גרם לספר לזרום לי ולקריאה לזרום לי באופן מאוד מעניין ולא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.

איך מגדירים את קים דה לוריזון סופר/ת, מחזאי/ית א-בינארי שאין לה או לו הגדרה מינית מגדרית מובהקת והוא היא משחקים עם זה לאורך כל הספר.
רק מהפסקה הזו שכתבתי אפשר להבין את מורכבות הספר אז תתחשבו מה זה אומר על מורכבות התרגום.
הספר עצמו עוקב אחרי חייו/ה של קים דה לוריזון וזהו ספר של חיפוש זהות שנע לאורך ילדותו ובגרותה של המספר/ת אבל זו ממש לא אוטוביוגרפיה קלאסית.
זהו ספר של חיפוש, חיפוש הזהות דרך הדמויות הנשיות בחייו, הסבתא והאמא שליוו אותו, חיפוש עצמי הסטורי מעניין ומקיף דרך טראומות הילדות, דרך המורכבות בחייו ודרך אלמנטים של טבע שליוו אותו.

התוצאה היא באמת ספר שהוא מאתגר מאוד ומעניין אותי איך הוא יתפוס כאן שכן זהו ספר למיטיבי לכת שלא חוששים להתמודד עם ספר חתרני, לא קוהרנטי וללא קו ליניארי ברור ועם זאת כתוב בצורה סוחפת מאוד.

כבר בהגדרה הביוגרפית שלו עצמו אנחנו מבינים שקים דה לוריזון משחקת איתנו. לדבריה היא נולדה בשנת 2666 (פרפרזה לרוברטו בולניו) והחיים שלה הם חיפוש מצד אחד, חיטוט בעבר ונסיול לייצר ספרות חתרנית ובמידה מסויימת אוונגרדית בתפיסת השפה, במשחק המגדרי וזה ספר שמייצג במידה לא מועטה את דמותו הצבעונית של המחבר/ת.

ויש כאן פרדוקס כי למרות שלא יכולתי להפסיק לקרוא אותו השפה והמשחקים של השפה מעייפים ויכולים לקבל את הרושם שהם בשפת הרחוב "פלצנים" אבל אשפר לשחק עם השפה ואפשר לייצר ספרות אוונגרדית וחתרנית ושונה.
אבל אני יכול גם לומר שכמו שאני נסחפתי בקריאה שלו אני חושב שהספר לחלוטין יצטייר כמנותק ולא קריא בעיני אנשים רבים ולכן מי שניגש לספר כזה מיוחד צריך להיות אדם שאוהב ספרות שהיא לחלוטין לא בקונצנזוס ויש סיכוי שהוא יופתע לטובה.

אני חושב שקים דה לוריזון מאוד מוכשר/ת וומיומנת במלאכת הכתיבה וזה ספר מיוחד במינו.
לא נתקלתי בספר כזה עדיין.

אחרית הדבר של ניצה בן ארי גם היא שווה קריאה שכן היא מספרת על מלאכת התרגום המורכבת ומתארת אותו כאחד הספרים המורכבים והמאתגרים ביותר שהיא תרגמה

והימים לא חלפו / אלי עמיר
הוצאת עם עובד
270 עמודים

לצערי לא קראתי את נער האופנים אבל למרות זאת התחושה בקריאת ספריו של אלי עמיר ובעיקר בספרים בהם מופיע נורי, בן דמותו של הסופר שכל ספר עומד בפני עצמו וכל ספר הוא חלק מסיפור ההתבגרות וההטמעות של הדמות בחברה הישראלית.

נורי עובר תהליך בכל ספר בו הוא מופיע והפעם נורי כבר נער בוגר, לפני צבא, ממשיך להתפתח ולבנות את אישיותו ולפלס את דרכו בחברה הישראלית , בצבא, באוניברסיטה בעבודה.
בעוד החברה הישראלית בעצמה מתפתחת ומגבשת זהות.
והזהות של נורי נעה בין הרצון להיות חלק מהחברה המתגבשת לבין הרצון להשאר נאמן לערכיו ולתרבותו, אל ילדותו בעיראק.
ברקע מופיע כל הזמן אהבתו לזמרת המצריה אום כול תום, היא מחברת אותו אל הזהות שלו ואת המקורות הערביים שלו, היא מייצגת את החיבור בין המקום שהוא בא ולאן שהוא הולך.
אום כול תום והשירה הערבית היא המקור והיא האהבה שלו והשירים שלה מלווים אותו כמו פסקול חייו כמו גם הביקורים במועדון המעריצים שלה שהוא מקום המפלט של הבחור הצעיר.

אנחנו עוקבים אחריו, אחרי השירות הצבאי שלו בחיל הקשר, אחרי הלימודים שלו באוניברסיטה העברית ואנחנו עוקבים אחרי האהבות שלו, אחרי הנשים שמלוות אותו בתקופה ההיא.
נער כריזמטי וכובש שמתקשה להשאר נאמן לנשים בחייו מלבד אהבתו לזמרת המצריה הגדולה.

אלי עמיר שוב מחבר אותנו להווה שבסיפור אל מול העבר ואל מול המקום בו נורי גדל ותחושת הזרות, ובתוך זה הוא משתלב, לומד, עובד ומתפתח ועובר מסע משלו מסע שיש בו הכל והוא בעיקר כתוב נפלא.

מאוד קשה להתאכזב מספר של אלי עמיר וגם כאן לא התאכזבתי, הכתיבה שלו כל כך יפה והעברית שלו כל כך יפה. יש בספר הזה אהבת אדם ואהבת הארץ ויש בו פיוטיות וחיבור לשורשים.
כבר לא כותבים כמו אלי עמיר והוא מזכיר לי ספרות ישראלית שקצת שכחתי שקיימת.

אנחנו מולדים מאלי עמיר ודרך נורי את קשיי הקליטה ואת היחס לעולים מארצות המזרח ולומדים את המאבקים ואת הרצון להשתייך ואת היחס החברתי ולמרות הכל אנחנו לומדים שלמרות הכל הדרך האישית של הגיבור מובילה אותו למקומות טובים והספר פשוט מתאר מציאות ויש בה קסם, וקושי, ויופי ואהבת אדם.

מומלץ.