איפה אמצא עלה / אודי הניס
הוצאת תשע נשמות
268 עמודים

יש ספרים שמתעקשים לערער אותך. לא דרך צעקה, אלא דרך השתקפות מעוותת שאתה לא מצליח להסיט ממנה את המבט. "אולי אמצא עלה" של אודי הניס הוא ספר כזה – מלא חיים, מלא פחדים, מלא הומור, ומלא אימה שקטה שמחלחלת לאט, דרך כל משפט שני.

הגיבור, שמשון לוי, יתום מהוריו מגיל אפס, גדל אצל סבו – חיים, ניצול שואה שרואה את ההיסטוריה לא כמשהו שעבר, אלא כמשהו שמתקרב. חיים מכין את נכדו לשואה השנייה: מנטלית, פיזית, לוגיסטית. כל רגע של ילדות הופך להיות אימון הישרדות, כל חיבוק עטוף בצל כבד של פחד משמיד.

המסע של שמשון לא נגמר בילדות. הוא ממשיך לנסות לחיות חיים "נורמליים" — מפיק מוזיקלי תל-אביבי, גבר שמנסה לאהוב, להצליח, לשכוח. אבל הפצעים שסבו חפר לו בנשמה לא נרפאים. להפך – הם מחפשים הזדמנות לפרוץ החוצה.

וההזדמנות הזאת מגיעה בגרמניה.

שם, כשהוא נוסע לכאורה לפרויקט תמים, הוא נשאב לאירוע מוזר ומצמית: חטיפה. החוטף, אדם בשם דיטר שולץ — דמות מסקרנת, ספק סדיסט אינטלקטואלי, ספק פעיל אידיאולוגי לא תובע כסף, אלא מציב בפני שמשון דרישות הזויות של חשבון נפש. הדיאלוגים ביניהם מתוחים, אבסורדיים, מתוחכמים. דיטר הוא לא קלישאה נאצית, אלא מראה שחורה לחברה שמתכחשת לעברה, וליהדות שלא יודעת אם היא צל או קול.

החטיפה הופכת את מה שהיה רק חרדה קיומית לטלטלה מוחשית. שמשון נאלץ לשחזר, להתווכח, להודות, ובעיקר — להבין מי הוא אחרי כל השנים שבהן ניסה לברוח מעצמו.

הספר כתוב בשפה עשירה, אבל לא מתנשאת. מלא המצאות לשוניות קטנות, נגיעות סאטיריות, רגעים מבריקים של כאב ואירוניה. הוא מצליח להיות שנון בלי להתייפייף, עמוק בלי להיות כבד מדי.

בסוף הקריאה נשארתי עם תחושת ערעור. לא רק על הסיפור, אלא עלינו. על איך אנחנו חיים בתוך מורשות שהושתלו בנו, איך הפחדים של הדור הקודם מחליקים לתוך הפינות הכי אינטימיות של החיים שלנו, ואיך לפעמים צריך דמות כמו דיטר שולץ כדי לחשוף את זה באור.

זה ספר שמערבב זיכרון והזיה, עבר והווה, טראומה וצחוק. לא מתאים למי שמחפש עלילה "ברורה", כן מתאים למי שמוכן להסתכל לפחדים בעיניים – ולשאול אותם מאיפה הם הגיעו.

אפיגרמים מתוך האנתולוגיה היוונית
הוצאת שוקן
188 עמודים
ערך ותרגם מיוונית: אהרן שבתאי

הספר "אפיגרמים מתוך האנתולוגיה היוונית" בתרגום אהרן שבתאי הוא אוסף שירים קצרים מהעולם היווני העתיק, שרבים מהם נכתבו לפני יותר מאלפיים שנה. למרות הזמן שחלף, הרבה מהשירים האלה מרגישים מפתיעים, חכמים, מרגשים, ולעיתים גם מצחיקים מאוד – והם מצליחים לגעת בדברים שמעסיקים אותנו גם היום: אהבה, מוות, זקנה, תשוקה, בדידות, הנאה מהחיים, וגם לא מעט הומור עצמי.

המילה "אפיגרם" מתארת שיר קצר מאוד, כמו הברקה שירית – לפעמים של שורה אחת או שתיים – שמצליחה להעביר רעיון, תחושה או סיפור שלם בקצרצר. חלק מהאפיגרמים היו במקור כתובות על מצבות, חלק היו ברכות, חלק פשוט הלצה טובה. אבל כולם נכתבו בידיים של משוררים מעולים שהיו להם עין חדה ולב רגיש.

הייחוד של הספר הזה הוא לא רק בטקסטים עצמם, אלא גם בתרגום של אהרן שבתאי. הוא מצליח להעביר את האווירה והעוקץ של השירים היווניים בלשון עברית עכשווית, פשוטה, טבעית ומלאת חיים. זה תרגום שלא מנסה "להרשים" או להתייפייף, אלא להעביר את הקול האנושי, הישיר, של מי שכתב את השירים האלה לפני אלפי שנים – וזה עובד.

מי שיקרא את הספר ימצא בו שלל קולות – משוררים שמדברים על יין, על נשים יפות, על מוות פתאומי, על כישלונות, געגועים או הנאות קטנות של החיים. השירים האלה לא נכתבו בשביל טקסים או מלכים, אלא בשביל בני אדם רגילים.

לסיכום, זה ספר שפותח חלון לתרבות אחרת, אבל מרגיש ממש קרוב. הוא מתאים לקריאה מדודה – כמה שירים בכל פעם – וכל אחד מהם הוא מין פנינה קטנה של מחשבה או רגש. ספר לחובבי שירה, להוגים שקטים, ולמי שמחפש רגעים קטנים של חוכמה פשוטה.

קו ארוך מחוק, מחשבות על תקווה בימי מלחמה
עורכות: מירי רוזובסקי ומוריה דיין קודיש
הוצאת שתים
193 עמודים
יש ספרים שקשה לקרוא אותם, אבל יותר קשה לא לקרוא אותם.
"קו ארוך מחוק" הוא בדיוק כזה ספר – לא קל, אבל חשוב. לא אסקפיזם, אלא ספר שמזמין אותך להתבונן, לחשוב, להרגיש, ובעיקר – לא להפסיק להאמין.

בתקופה הקשה הזו יצאו ספרים רבים שעוסקים במלחמה, בתחושות, בעדויות, בכאב ובקושי לתפקד בתוכה. יצאו גם ספרים שמדברים על אופטימיות, על איך שומרים על אופטימיות כזו, איך מתפקדים בתוך הכאוס.
הספר הזה הוא אחד מהם.
זו לא יצירה אחת, זו מקהלה של קולות. כל כותבת וכל כותב מביאים פרספקטיבה אחרת, מילות תקווה שמחפשות אור בין קווי האופק העכורים של מלחמה – מלחמה אמיתית, עכשווית, יומיומית. הספר נכתב ונערך בזמן מלחמת חרבות ברזל, אבל התחושה היא שהוא פונה לא רק לרגע הזה – אלא למשהו עמוק יותר, מתמשך. למקומות שבהם התקווה לא מתעוררת בגלל תוצאות, אלא למרות כל מה שאין.

יש משהו אמיץ באסופה הזאת. אמיץ לכתוב על תקווה דווקא עכשיו, כשכל כך קל להתכנס בכאב. אבל הספר הזה לא מתעלם מהכאב – להפך, הוא שוהה בו, מסתכל עליו ישר בעיניים, ובאותה נשימה גם משרטט קווים חדשים: של אנושיות, של סולידריות, של אמונה בחיים משותפים.
אהבתי במיוחד את הטקסטים שלא חיפשו לנחם, אלא פשוט שיקפו אמת – גם כשהיא סדוקה. יש בהם פשטות, חמלה, עומק. הם מזכירים את מה ששכחנו – שתקווה זו לא מילה רכה, זו מילה עקשנית. מילה שדורשת עבודה. וגם כתיבה.
הקריאה פה היא לא ליניארית – כל פרק הוא עולם בפני עצמו, ולפעמים הרגשתי צורך לעצור, לנשום, ולחזור. אבל כל פרק כזה הוא כמו אבן קטנה בשביל, שמסמן דרך שלא תמיד רואים אותה כשצועדים. אולי בגלל זה בחרו בשם "קו ארוך מחוק" – כי גם מה שמחוק, אולי עוד אפשר לכתוב מחדש.
הספר הזה מזכיר שיש מקום לתקווה גם בעידן של פחד. שהוא לא רק תגובה למציאות, אלא מעשה של יצירה. ויותר מהכול – הוא עדות לכך שעדיין יש מי שמאמין באפשרות לדבר, לשמוע, לחשוב יחד, גם כשנדמה שהכול מתפרק.

הכותבים מגוונים מאוד, פסיכולוגים, פסיכואנליטיקאים, אנשי ספרות, סוציולוגים ועוד מה שמייצר גיוון בטקסטים.
ספר שילווה אותי עוד זמן, ויעלה בזיכרון בכל פעם שארגיש שהתקווה מתחילה להתפוגג.

אדם טוב קשה למצוא / פלאנרי או'קונור
הוצאת מודן
224 עמודים
מאנגלית: רנה ליטוין

הנה ספר שאני כל כך שמח שתורגם מחדש.
לא יצא לי לקרוא אותו בעבר וגם לא את פלאנרי או'קונור ואני שמח שיצא לי שכן קריאה בסיפורים הקצרים שלה זו חוויה.

הספר הזה, קובץ סיפורים קצרצרים, מצליח להישאר הרבה אחרי שסיימתי אותו.
לא בגלל שהוא רועש או מנסה לזעזע, אלא להפך – בגלל שהוא שקט, יבש, מדויק.

פלאנרי או'קונור כתבה בדרום ארצות הברית בשנות החמישים, והמרחבים האמריקאיים האלו נוכחים כמעט בכל סיפור – עיירות קטנות, כבישים צדדיים, בתים עם חזית מתקלפת ומילים שנאמרות בחצי פה.
הסיפורים עצמם נראים לפעמים פשוטים – על משפחות, ילדים, אנשים שמתמודדים עם היומיום – אבל מתחת לפני השטח יש תמיד משהו מבעבע.
הסיפור הפותח, "אדם טוב קשה למצוא", אולי הכי מפורסם בקובץ, מציב מול הקורא סבתא עקשנית, משפחה בדרכים, וכביש אחד שמוביל למפגש עם עבריין נמלט.

אבל זה לא סיפור על פשע. זה סיפור על אשליה. על הפער בין הדימוי שיש לנו על עצמנו לבין מי שאנחנו באמת.
כך גם בשאר הסיפורים: או'קונור לוקחת דמויות רגילות – ילד שכותב שירה, מוכר תנ"כים, אישה שמבקרת חמותה – ומניחה להן לעמוד במבחן קטן. לפעמים זה רגע של הבנה, לפעמים חוסר הבנה מוחלט. לפעמים הסיפור נגמר כשנדמה שהוא רק התחיל.

יש הרבה נוכחות של דת בקובץ, אבל לא של דידקטיקה או הטפה. הדמויות מאמינות, מחפשות, נאבקות. לפעמים מתעקשות על עקרונות שמאבדים את הקשרם. פלאנרי או’קונור מצליחה לגעת בשאלות מוסריות מבלי להטיף. היא פשוט מניחה את הדברים, ונותנת להם לדבר.

הכתיבה שלה לא מתייפייפת. משפטים קצרים, מדויקים. בלי רגשנות, אבל עם עומק. מין שילוב בין סגנון חסכוני לתובנה חדה. היא לא מנסה לעורר הזדהות, אלא הבנה.
הקריאה בקובץ הזה מזכירה לי למה אני אוהב סיפורים קצרים. כי בתוך עמודים ספורים אפשר לפתוח עולם. וכל סיפור כאן נפתח אחרת – לפעמים בצחוק קטן, לפעמים בשתיקה.
התרגום של רנה ליטוין מרגיש נאמן לטון הזה – פשוט, מדויק, לא מתחכם.
זה לא קובץ שיקרא את עצמו לבד. הוא דורש תשומת לב. אבל הוא גם לא מכביד. כל סיפור הוא רגע קטן של מבט – לפעמים על אחרים, לפעמים על עצמנו. וזה, כנראה, מה שהופך את הספר הזה לטוב באמת.

שלטון החוק בישראל / יצחק זמיר
הוצאת כנרת זמורה דביר
97 עמודים

קשה להפריז בחשיבותו של ספר קטן בממדיו הפיזיים אך רחב כל כך בתוכנו, כמו שלטון החוק בישראל מאת פרופ' יצחק זמיר. ספר שמצליח, במילים מדויקות ומאופקות, לזקק תמצית של רעיון דמוקרטי מהותי – רעיון ששואף להיות מובן מאליו, אך בישראל של השנים האחרונות הוא הופך למוקד למאבק ולוויכוח.

זהו לא ספר משפטי במובן הטכני או האקדמי. הוא נכתב אמנם על ידי שופט בית המשפט העליון בדימוס, אך הוא פונה אל הקוראים בגובה העיניים. לא צריך ללמוד משפטים כדי להבין את הספר הזה, אבל קשה לקרוא אותו מבלי להרגיש שהוא מלמד אותך משהו מהותי על המקום שבו אתה חי.

יצחק זמיר כותב לא רק מתוך ידע עמוק, אלא גם מתוך יושר פנימי. הוא מציג את עקרונות שלטון החוק – השוויון בפני החוק, עצמאות מערכת המשפט, אחריות שלטונית – לא כהפשטות מופשטות אלא ככללי משחק בסיסיים, שבלעדיהם אין באמת דמוקרטיה. הוא גם לא נרתע מלהראות מתי וכיצד הכללים האלה הופרו, ובמיוחד כיצד הם נמצאים תחת מתקפה כיום.

מה שהופך את הקריאה בספר למרגשת כמעט, זו התחושה שאתה שומע קול של אדם שנושא באחריות, קול שמביט נכוחה במציאות ולא מהסס לומר דברים ברורים, גם כשהם לא נוחים. זמיר לא כותב מתוך תסכול, אלא מתוך תקווה. מתוך אמונה שכאשר שומעים את הדברים בשם אומרם – מי ששירת את המדינה שנים רבות, מי ששילם מחיר על יושרו – אי אפשר להישאר אדיש.

הספר מוקדש לקורבנות השביעי באוקטובר, וההקדשה הזו מהדהדת בין הדפים. היא הופכת את הדיון בשלטון החוק למשהו מוחשי, כמעט אישי. כאילו לומר – לא מדובר כאן על תיאוריה. מדובר על חיים שלמים, על עתיד של חברה שלמה.

שלטון החוק בישראל הוא לא ספר פרוזה, ובכל זאת יש בו משהו פיוטי, במובן העמוק של המילה. הוא כתוב בעברית יפה ונקייה, בשפה שיש בה דיוק ויש בה לב. הוא לא סוחף אותך כמו רומן, אלא מחזיק אותך כמו מצפן. מזכיר לך, ברוך אך בנחישות, מה חשוב באמת.

וקשה לא להרגיש בסוף הקריאה, שדווקא מתוך קושי, מתוך מציאות מורכבת, צומחת אמירה חדה ונוקבת על מה צריך להיות – ואיך עדיין אפשר לשמור עליו.

נערות / ג'. מ. קוטזי
הוצאת עם עובד
178 עמודים
מאנגלית: אברהם יבין

לא קראתי את שני הספרים האחרים בטרילוגיה האוטוביוגרפית של קוטזי, אבל אני מאוד אוהב את הסופר הדרום אפריקאי הנפלא הזה וקור לא מעט מספריו ואני שמח שבסוף הצלחתי גם להגיע לממואר הזה.

התחושה בקריאת נערות היא של ספר שעומד בפני עצמו, ובו בזמן הוא חלק מסיפור חיים רחב יותר, מסע התבגרות של ילד בדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד, מסע של ניכור, של חיפוש זהות ושל התמודדות עם עולמות שמתרחקים זה מזה.

הילד שבמרכז הספר, בן דמותו של קוטזי, הוא ילד חכם, רגיש ובעיקר מאוד בודד. הוא חי עם משפחתו בעיירה ווסטר, מרגיש זר בין חבריו לכיתה, מרוחק מאביו, קשור אך גם מתבייש באמו. זה לא סיפור של ילדות תמימה – זהו סיפור של ילד שמתבונן בעולם בעיניים חדות, ביקורתיות, ילד שרואה את הפערים, את האלימות השקטה שמפעפעת בכל, את הדיכוי שבחברה שהוא גדל בה, גם אם הוא עדיין לא מצליח לתת לזה שם.

הילד הזה הוא לא גיבור גדול, הוא לא חווה הרפתקאות מרגשות, הוא לא משלים עם עולמו – הוא בעיקר מתבונן, מנתח, מתלבט. והספר הזה הוא בדיוק כזה: מאופק, חד, ישיר, מלא בהרהורים קטנים שמצטברים יחד לדיוקן של ילד שמרגיש תמיד מעט מחוץ למקום שבו הוא נמצא.

קוטזי, כהרגלו, כותב בשפה פשוטה אבל חותכת. הוא מספר סיפור אישי מאוד, אבל בתוך הסיפור האישי הזה נמצאת דרום אפריקה של שנות ה-50 – חברה גזענית, כוחנית, מלאה בחוקים לא כתובים שמכתיבים לאן כל אחד שייך. והילד הזה, דווקא כי הוא בן לקבוצה השלטת, דווקא כי יש לו כביכול את כל היתרונות, מרגיש שהוא שייך לשום מקום. הוא מתבייש באביו, הוא לא בטוח איך עליו להתנהג עם חבריו, הוא נע בין תרבות אפריקאנרית לתרבות אנגלית, לא מצליח להיטמע באף אחת מהן באמת.

זה לא ספר עם עלילה גדולה, אלא עם אווירה חזקה מאוד. קוטזי מצליח לגרום לנו להרגיש את הניכור של הילד הזה, את המבוכה, את הקושי. וזה כתוב כל כך טוב, כל כך מדויק, שאי אפשר להישאר אדישים.

אני אוהב ספרים כאלה, ספרים שלוקחים אותך עמוק לתוך תודעה של דמות, שנותנים לך לחוות את העולם שלה מבפנים, גם כשהעולם הזה לא נוח, גם כשהוא מלא בסתירות, גם כשהוא לא תמיד ברור. וקוטזי עושה את זה בכישרון אדיר.

אין פה רגעי שיא דרמטיים, אין פה סיפור סוחף במובן הרגיל, אבל יש פה כתיבה כל כך יפה, כל כך מדויקת, ויש פה אמת. ואלה הדברים שאני מחפש בספרים.

לראות את השמיים הכחולים / הדס קלדרון
הוצאת הקיבוץ המאוחד
134 עמודים
מצרפתית: סברינה בלהסן־נימצוביץ'

יש ספרים שהם יותר מסיפור. הם עדות, הם זעקה, הם לב פועם של כאב ותקווה. "לראות את השמיים הכחולים" של הדס קלדרון הוא בדיוק ספר כזה. זהו ספר שאי אפשר להישאר אדישים אליו, ספר שמהדהד בראש גם הרבה אחרי שמניחים אותו בצד.

אי אפשר לפספס את הדס קלדרון, אי אפשר היה לפספ אותה בתקשורת מהיום הראשון והעמידה שלה אל מול המצלמות והמאבק שלה על שחרור ילדיה ובן זוגה לשעבר.
האישה הזו אמיצה וחזקה ובעיקר, נוכחת ועכשיו מתגלה שהיא יודעת לספר את הסיפור שלה בעוצמה.

הדס קלדרון לא כותבת רק על מה שקרה ב-7 באוקטובר 2023. היא כותבת על איך החיים מתהפכים בשניות, איך רגע אחד מפריד בין עולם שלם לבין תהום שלא ניתן לשער את עומקה. היא כותבת על הפחד המשתק, על האובדן, על החוסר ודאות, על התקווה שמסרבת להיעלם גם כשנראה שהכול אבוד. היא כותבת על הקיבוץ שלה, ניר עוז, ועל האנשים שחיו שם—קהילה שאיבדה רבע מחבריה ביום אחד.

הספר נכתב מתוך שבר שלא ניתן לאחות, אבל הוא לא מתמסר רק לכאב. קלדרון מצליחה לכתוב גם על אהבה, על כוח, על הרצון להילחם, על מה שנשאר אחרי שהכול נלקח. היא כותבת על אמא שלה שנרצחה, על האחיינית שלה שלא חזרה, על שני ילדיה שנחטפו לעזה, על הימים הארוכים של חוסר ידיעה, ועל הרגע שבו הצליחה סוף סוף לחבק אותם שוב. אבל החיבוק הזה לא סוגר את הפצע, כי עדיין יש חטופים, ועדיין יש משפחות שמחכות.

הקריאה בספר הזה קשה, כי הוא אמיתי. כי אי אפשר לקרוא אותו מרחוק, הוא מכריח אותך להיות שם, להרגיש את החרדה, את הכעס, את הכאב. אבל לצד זאת, יש בו גם כוח עצום. כוח של אמא שלא נכנעת. כוח של מי שמסרבת לשתוק, מי שמדברת גם בשם אלה שלא יכולים לדבר יותר.

"לראות את השמיים הכחולים" הוא ספר שכולו לב. הוא תזכורת כואבת למה שהיה, אבל גם קריאה ברורה למה שצריך להיות. כי אסור לשכוח. כי יש עוד מאבק שנמשך. כי יש עוד תקווה, למרות הכול.

בסוף הספר הדס מזכירה את שמות כל החטופים והחטופות נכון לדצמבר 24 ומאז כבר הרבה השתנה.
הספר ראה אור לראשונה בצרפת ותורגם מצרפתית.
מומלץ.

שוחים בחשיכה / תומש ידרובסקי
הוצאת כתר
262 עמודים
מאנגלית: קטיה בנוביץ

יש ספרים שאינם מספרים סיפור חדש, ובכל זאת מרגישים כמו נשימה ראשונה אחרי זמן ארוך מתחת למים. שוחים בחשיכה של תומש ידרובסקי הוא בדיוק כזה – רומן על אהבה אסורה, על זהות מינית תחת דיכוי פוליטי, על שתי דרכים לחיות כשהעולם מבקש ממך לשתוק.

זה סיפורם של לודווק ויאנוש – שני צעירים פולנים שנפגשים במחנה קיץ בתחילת שנות השמונים, מתאהבים, ושבים לוורשה כשהלב שלהם פתוח, אבל החברה סגורה. סגורה מדי. זו פולין הקומוניסטית, שבה לא רק שמותר לאהוב רק בדרך אחת, אלא שכל דרך אחרת עלולה לעלות לך בחיים שאתה מנסה לבנות. מהר מאוד הקשר ביניהם הופך ממחסה לאיום – וכל אחד מהם בוחר דרך אחרת להתמודד עם הפחד: לודווק בוחר באמת, יאנוש בוחר בביטחון.

מה שמרשים בספר זה לא רק הסיפור עצמו, אלא האופן שבו הוא מסופר. ידרובסקי כותב באנגלית, שפה שאינה שפת אמו, אבל יש בכתיבה שלו עדינות שמעטים מצליחים לזקק. השפה שלו רכה אבל לא מתייפייפת, מלנכולית אבל לא מתחננת לרחמים. זו כתיבה שמודעת לעובדה שלא תמיד יש מוצא, ושגם כשיש, לא תמיד יש בו גאולה.

שוחים בחשיכה לא מתיימר לשאת דגל, אבל הוא כן ספר פוליטי. לא במובן המפלגתי, אלא במובן האינטימי ביותר – זה של הגוף, של האהבה, של הבחירה איך לחיות. הספר הזה שואל שאלה פשוטה ומחרידה בו זמנית: האם מותר לאדם לאהוב, גם כשזה בא בניגוד למה שהמדינה דורשת ממנו?

זו לא קריאה קלה. לא בגלל סגנון, אלא בגלל האמת. הספר הזה מחזיק מראה מול הקורא ושואל אותו מה הוא היה עושה במקום שבו אין בחירה בלי מחיר.

אני לא חושב שזה ספר לכל אחד. מי שמחפש עלילה שוצפת או רגעים של חסד יתקשה. אבל למי שמוכן להישאר קצת מתחת לפני המים, לבלוע את המלח, להרגיש את הלב פועם גם כשאין אוויר – זה ספר שיישאר איתו הרבה אחרי הקריאה.

מלכיצדק / ישי ויסמן
הוצאת תשע נשמות
149 עמודים

אם אתם מחפשים רומן אסקפיסטי עם סוף מנחם ודמויות שקל להזדהות איתן – "מלכיצדק" הוא כנראה לא בשבילכם. זה ספר שמכניס אגרוף בבטן כבר מהעמוד הראשון, ולאט־לאט מושך אותך פנימה אל תוך עיר הרוסה, מציאות מופרכת־אך־מוכרת, ושלטון שהוא תערובת של תיאוקרטיה, הייטק וסיוט פסיכדלי.

ישי ויסמן כתב כאן יצירה שמסרבת להתחנף לקורא שלה. היא חדה, מלוכלכת, לעיתים מבולגנת בכוונה, אבל כל פרט בה מחושב. העיר מלכיצדק – תל אביב אחרי קטסטרופה לא מוסברת – נשלטת בידי כת שמקדשת בורות, טשטוש תודעתי ודיכוי רגשי. נשמע מופרך? אולי. אבל כמה רחוק זה באמת מהעולם שאנחנו חיים בו?

ג'ו אייזיק, הדמות הראשית, הוא לא בדיוק גיבור. הוא מין בריון בירוקרטי עם עבר אפור־כהה ומקצוע של נבל: גובה חובות ואיש ביצוע של הממסד. אבל לאט לאט, דרך חקירה שהוא נגרר אליה בעל כורחו, הוא מתחיל לפקוח עיניים. או לפחות לנסות.

ויסמן לא מתעסק פה רק בדיסטופיה. הוא בונה אלגוריה – על האופן שבו חברה מוחקת את הזיכרון שלה, על איך שפה, אמנות ורגש הופכים לכלים מסוכנים בידיים הלא נכונות, או פשוט נמחקים לגמרי. יש כאן ביקורת חברתית חריפה שמזכירה לפעמים את אורוול, ולפעמים את קפקא, אבל בניחוח ישראלי מובהק. הסמטאות, האנשים, האלימות, הפחד – הכל מרגיש קרוב מדי.

הסגנון של ויסמן נע בין יבש ומדויק לרגעים של ליריקה כמעט סוריאליסטית. הוא לא מהסופרים שמכינים לקורא את השביל. אתה נזרק לתוך העולם הזה ומבין אותו תוך כדי תנועה. זה הופך את הקריאה למעט תובענית, אבל גם מתגמלת למי שמוכן להתמסר.

זה לא ספר מושלם. יש בו רגעים שהעלילה נמתחת מדי, ויש קטעים שמרגישים כמו רעיונות שטרם עברו זיקוק. אבל יש בו גם אומץ. תעוזה. קול ייחודי שלא מנסה לחקות אף אחד, ולא מנסה לרצות. הוא לא ימצא חן בעיני כל אחד, וטוב שכך.

בסופו של דבר, "מלכיצדק" הוא מראה עקומה, מעוותת, אבל מדויקת באופן כואב. הוא שואל אותנו מה קורה כשאנחנו מוותרים על המחשבה העצמאית, על הזיכרון, על הסיפור שלנו. והוא לא מספק תשובות. רק דופק על הדלת, חזק.

מומלץ – בעיקר למי שלא מפחד להסתכל ישר בעיניים של הסיוט.

להיות או לא / איריס קאופמן
הוצאת שתים
137 עמודים

אני חושב שזה אחד הספרים היותר מיוחדים שיצאו בהוצאת שתים, והוא כזה לא בגלל הסיפור שלו – כי אין פה בדיוק סיפור – אלא בגלל הדרך שבה איריס קאופמן כותבת על החיים שלה, על המחלה, על ההתמודדות, ועל כל מה שנלווה אליה. יש כאן עשר מסות שהן כמו מונולוגים אינטימיים, כמעט יומנים אישיים, שבהם היא מתארת איך זה להיות אדם שחי עם מחלה מסכנת חיים, אבל ממשיך לחיות, לזוז, לחשוב, לקרוא, לכתוב. לא תמיד באותו סדר.

זה ספר שדורש לעצור ולהתעכב. הוא לא סוחף בקריאה של כמה שעות, וגם לא אמור להיות כזה. קאופמן כותבת על הרגעים הקטנים והגדולים של המחלה – לא רק על הכאב הפיזי או ההשלכות הבריאותיות, אלא על האופן שבו היא משנה את הראייה על החיים, את הקשרים עם אנשים, את התפיסה של גוף ונפש. היא עוסקת באימהות, בזוגיות, בקשרים שהתרופפו ובאלו שהתחזקו דווקא בגלל המחלה, ובדרך שבה החיים יכולים להיות גם מלאי עוצמה ויופי, גם כשהמוות תמיד נמצא ברקע.

לכל אורך הספר ניכרת ההשפעה של המחלה כמטאפורה של סוזן סונטג, וזה לא מפתיע. סונטג נלחמה בעצמה במחלה קשה וכתבה על האופן שבו מחלות כמו סרטן וטרשת נפוצה עטופות בשכבות של משמעויות סימבוליות, כמעט מיסטיות, שהחברה מלבישה עליהן. קאופמן מתייחסת לזה בצורה חדה – היא מסרבת להיות "לוחמת" או "גיבורה", ולא מוכנה לקבל את ההגדרות שהעולם נותן לחולים כרוניים.

אבל הספר הזה לא עוסק רק במחלה. הוא עוסק בחיים. איך ממשיכים לקום בבוקר, איך מוצאים משמעות, איך מתמודדים עם חוסר הוודאות. קאופמן לא מנסה להמתיק את המציאות, אבל היא גם לא כותבת מתוך ייאוש. יש משהו מפוכח מאוד בכתיבה שלה, חד ומדויק, אבל גם חם ואנושי. היא מצליחה לקחת נושא כל כך טעון ולכתוב עליו בלי ליפול לקלישאות או לרגשנות מוגזמת.

בנימה אישית. גדלתי בצילה של אמא חולת סרטן שגם נפטרה מהמחלה. כל ילדותי מגיל שנתיים בערך עד גיל שמונה שלי שבו היא נפטרה חייתי בצל המחלה ששינתה את חיי.
הספר הזה נגע בי גם כי אני מכיר את איריס מהרשתות החברתיות וגם כי אני מכיר את ההתמודדות הזו דרך עיניו של ילד קטן שראה את אימו גוססת לאט לאט.

אני חושב שזה ספר חשוב. הוא לא יתאים לכל אחד, כי הוא לא קל, אבל הוא כן ספר שיכול לגרום לך לעצור ולחשוב. על מחלה, על בריאות, על משמעות, על הזמן שיש לנו. בהחלט מומלץ.