מכולת שמים וארץ / ג'יימס מקברייד
הוצאת מטר
414 עמודים
מאנגלית: עידית שורר

לוקח זמן להכנס אל הספר הזה שכולו חמלה ואנושיות, לוקח קצת זמן, אבל ברגע שנכנסים אליו קל להסחף אחר הדמויות שבו, אחר העלילה הכל כך עדינה ונוגעת שמחברת אותך לאמריקה הרב תרבותית ולחיי קהילה בעיירה קטנה ואז אתה מגלה כמה יופי ורגישות יש בבני האדם כשיש איזה מכנה משותף.

הסיפור נפתח בשנת 1972 בעיירה פוטסטאון שבפנסילבניה עם גילוי שלד בבאר נטושה. לידו נמצאים חפצים המעידים על זהות יהודית, אך סערה גדולה שפורצת למחרת מעלימה את העניין. מכאן נפרשת העלילה חזרה לשנות השלושים, לעיירה קטנה שבה חיו זה לצד זה מהגרים יהודים ותושבים שחורים, שניהם קבוצות מיעוט הנאבקות לשרוד מול שלטון מקומי ונוצרים לבנים ותיקים בעלי דעות קדומות.

במרכז העלילה עומדים מוישי, שהגיע לעיירה במסע נדודים, וצ’ונה אשתו, דמות חזקה ובלתי מתפשרת שמנהלת את המכולת ונותנת שירות לכל אחד, בלי קשר לצבע עורו או מוצאו. המכולת הופכת למוקד קהילתי שבו נפגשים אנשים מרקעים שונים, וגם למקום שבו נשזרים חיי היומיום עם המאבקים הגדולים יותר של התקופה. לצד הזוג הזה פועלים נייט ואדי, זוג שחור שאצלם גדל דודו, ילד חירש־אילם שמושך את תשומת לב הרשויות.

הספר מציג באופן ישיר את האכזריות של אותן שנים, תקופה שבה כל חריג נחשב מאיים ויש לאשפזו בכפייה. כאן מתגלה ליבה המוסרית של צ’ונה ושל השכונה כולה. יהודים ושחורים מתאחדים כדי להגן על הילד מפני מערכת שמנסה לרמוס אותו בשם סדר חברתי מעוות. הרגעים האלה הם הלב הפועם של הספר, והם אלה שמעלים אותו מעבר לעלילה היסטורית רגילה אל סיפור על כוח הקהילה ועל האפשרות של אנשים פשוטים לשנות מציאות.

מקברייד מצליח לשרטט דמויות עשירות ואמינות. הוא עובר בקלות בין רגעים של כאב לבין הומור עדין, בין דרמה גדולה לבין חיי היומיום. השפה שלו קולחת אבל גם טעונה, ויש תחושה שהוא כותב מתוך היכרות עמוקה עם העולם הזה ועם ההיסטוריה שלו. עם זאת, הקצב אינו אחיד. יש פרקים שמרגישים איטיים ומלאי פרטים על דמויות משניות, מה שדורש מהקורא סבלנות ורצון להישאר בתוך האווירה גם כשהעלילה אינה מתקדמת במהירות.

העיירה עצמה היא דמות נוספת בספר. הרחובות, החנויות, בתי התפילה והמפגשים במכולת יוצרים פסיפס צבעוני של תרבויות ומעמדות. מקברייד מראה כיצד חיי היומיום של מהגרים ושל שחורים באמריקה של אז נשזרים זה בזה, כיצד נוצרים חיבורים לא צפויים וגם מתחים בלתי נמנעים. אין כאן רומנטיזציה זולה של העבר אלא תיאור מורכב של מציאות קשה שבה גזענות, פחד ושמרנות מתקיימים לצד נדיבות, אהבה ומסירות.

הסוף של הספר סגור ומספק, סוגר את קווי העלילה בצורה שמחזירה את הקורא אל תחילת הסיפור ואל אותו שלד בבאר. יש בו תחושת צדק ושחרור, כאילו נפרעה חוב ישן. התחושה שנשארת אחרי הקריאה היא של מסע מרתק אל תקופה ומקום רחוקים, מסע שמאיר את האוניברסליות של המאבק האנושי לחיים בכבוד ובשוויון.

זה ספר שמזכיר שהיסטוריה היא לא רק תאריכים ומלחמות, אלא גם רגעים קטנים של בחירה מוסרית ואומץ אישי. הוא דורש מהקורא להאט, להקשיב לקולות הרבים שבו, ולתת לדמויות ולסיפור לחלחל לאט פנימה. מי שייתן לו את הזמן הזה יגלה יצירה חכמה ומרגשת שמצליחה לשלב בין עלילה היסטורית לבין אמירה חברתית רלוונטית גם היום.

מלאכת העצמאות / עופר לנדוי
הוצאת בעלי המלאכה
197 עמודים

מלאכת העצמאות הוא ספר פרקטי, זו ההגדרה שלו וככזה הוא עונה על מטרתו.
איך אני יודע? אני חצי עצמאי, מגביר את הקצב כל הזמן, חצי מהזמן אני במשרד החינוך וחצי מהזמן עובד כעצמאי בתחום סדנאות הפלסטלינה ועיסוקים נוספים. אני לומד את התחום, לומד איך להשיג לקוחות, איך להגיע למקומות ועסקים, איך לייצר קשרים ואיך להתפתח כל יום מחדש עם יזמויות חדשות ופרויקטים חדשים.

כשפגשתי את הספר של עופר לנדוי חשבתי שהוא יכול לעזור לי כי זה ספר שבא מהנסיון שבשטח וככזה הוא קצר, ממוקד ועונה על שאלות, למעשה 51 שאלות שעצמאים צריכים לדעת.

עצמאות כלכלית היא לא מדע מדויק, מה שעובד לאחד לא בהכרח מתאים לאחר אבל אני מאמין לאחר קריאת הספר שכל אחד יכול לקחת ממנו אפילו חמש-שש עצות שמתאימות לו ולעסק שלו, להתפתחות האישית שלו.

גם אני לא התחברתי לכל אחד מהעצות האלו כי אני מניח שאם יצאו כמה ספרים כאלו שמבוססים על התנסות אישית של שנים כעצמאי נקבל בחלק מהדברים עצות דומות ובחלק מהדברים עצות שונות וזה לגמרי בסדר.

כל עצה יש לה תשובה מנומקת מאוד והסבר באופר ברור ובהיר.
לדוגמא: האם לתת הנחה ללקוח?
האם לפוצץ עסקה:
האם להשקיע זמן בשיתופי פעולה?
האם כדאי לנהל פרופיל לינקדאין ועוד ועוד.

בסך הכל מדובר בספר פרקטי, עם פונט גדול, פשוט לקריאה וממוקד מאוד.

לאהבה היו תכניות אחרות / ענת חן
הוצאת לוקוס
76 עמודים

את ענת אני מכיר כמה שנים טובות
ההכרות שלי איתה חשפה אותי לאחת הנשים הכי עוצמתיות שהכרתי.
כמות הרגש ואהבת האדם שבה ממש מורגשת בכל פינה.
כמה שמחתי כשהיא הוציאה ספר שירה כי היא תמיד כתבה שירה ותמיד התבטאה ברוך וכאב ועוצמה.
וכשקיבלתי את הספר לידיים והתחלתי לקרוא בו ראיתי את ענת שאני מכיר ונחשפתי לעוד צדדים בה, למשוררת שתמיד ידעתי שהיא אבל גם לרובדים נוספים בכתיבה שלה.

השירה של ענת מגיעה ישר ללב. לא דרך פוזות, לא דרך ניסוחים מסובכים או הצטעצעויות שיריות. היא כותבת את עצמה כפי שהיא, עם שפה פשוטה וצלולה, כמעט עירומה, ובדיוק בגלל זה היא כל כך חזקה. אין כאן ניסיון להרשים, יש כאן רצון לומר את האמת, גם כשהיא כואבת, גם כשהיא פצועה, גם כשהיא נושמת בכבדות בין השורות.

אבל למרות הכאב, ולמרות הפגיעות, יש משהו מואר בשירים האלה. משהו שמסרב להיכנע לחושך. השירים של ענת לא מבקשים רחמים, הם לא נכתבו כדי לעורר חמלה אלא כדי לזקק רגעים של אמת. לפעמים האמת הזאת בוערת בגוף, לפעמים היא מתעוררת בזיכרון ילדות, לפעמים היא מהדהדת מול גברים, מול מערכת יחסים, מול אמא, מול הגוף, מול הילדה שהיא הייתה והאישה שהיא היום.

וזה אולי מה שהכי נגע בי, הכנות הזאת. העובדה שאין כאן הפגנה של כוח אלא כוח אמיתי. כוח של מישהי ששרדה, שעברה, ששוברת שתיקות, לא כדי לזעוק אלא כדי לנשום. והנשימה הזאת היא השירה. לפעמים קצרה, לפעמים חנוקה, לפעמים מתרחבת אל מרחב נשי שיש בו גם עוצמה וגם חמלה.

השירה של ענת היא שירה פמיניסטית, אבל לא בצורה מניפסטית. זו שירה נשית, אינטימית, אנושית. היא לא מנסה לדבר בשם אף אחת, אבל מצליחה לגעת בכל כך הרבה. יש בה משהו כמעט תרפויטי, גם לקוראים. אני הרגשתי שהיא מושיטה יד, לא כדי להוביל אלא כדי לומר "אני פה, וגם אתם, גם אתן, לא לבד."

הספר הזה אולי דק בעמודים אבל עבה בלב. הוא ספר ביכורים אבל יש בו בשלות של מי שכתבה כל החיים ורק עכשיו הסכימה לשחרר את המילים החוצה. ואני שמח שהן יצאו. שמח בשביל ענת, שמח בשביל מי שיקרא את הספר הזה וירגיש שהוא קצת מדבר גם אותו. שמח בשביל שירה עברית שזוכה לקול כל כך כן, כל כך מדויק, כל כך אמיץ.

ולא פחות חשוב – כל כך יפה.

דבר, זיכרון / ולדימיר נבוקוב
ספרית פועלים
340 עמודים
מרוסית: לאה דובב

מה אפשר לכתוב ולחדש על ספר שנכתב עליו כל כך הרבה. זה תמיד משהו שאני שואל את עצמי כשאני ניגש לקרוא קלאסיקה ספרותית בידיעה שאני גם צריך לכתוב עליה לאחר מכן.
וקריאה באוטוביוגרפיה של נבוקוב זו לא קריאה רגילה, זו קריאה בנבוקוב, שהוא לא רק סופר גדול אלא איש שיודע להכניס אותך למילים שלו באופן עמוק ביותר ולייצר אצלך חוויית קריאה שונה מאוד.
מדובר לטעמי באחת מהאוטוביוגרפיות האיכותיות והמורכבות שקראתי והעיסוק בה כמו בשם הספר, העיסוק בזכרון והגעגוע למה שהיה ואיננו עוד.

הקריאה ב"דבר, זיכרון" היא לא מסע במורד שביל חייו של סופר אלא התבוננות בפרפר מתעתע שמרחף בין זיכרונות, דימויים, מילים, ובין מה שאי אפשר לתפוס עד הסוף. זה ספר של אדם שמביט אחורה בעיניים של משורר, של גולה, של צייד פרפרים ושל בלש של הזמן. נבוקוב לא מספר לנו מה קרה לו אלא מה נחרת בתודעתו, ואיך הזיכרון ממציא את חייו מחדש בכל פעם שהוא חוזר אליהם.

כמו בפרוזה הבדיונית שלו, גם כאן אין שום רצף קונבנציונלי. הפרקים נעים במעין תנועה לוליינית, קופצים מנוף ילדות אל שורת שירה, מאח לסוס, ממבט אם לתחושת קיץ, והכול עטוף באותה שפה נבוקובית מבריקה, צפופה, עשירה בפרטים, מתוחכמת אך לא מנוכרת. יש קטעים שקוראים אותם לאט, מתוך מאמץ כן להבין את הרבדים, ויש קטעים שקוראים אותם פעמיים כי מרוב יופי קשה להמשיך הלאה.

הגעגוע שעובר לכל אורך הספר איננו רק למשפחה ולבית שאבדו, אלא לרוסיה שהייתה ואיננה. לא רוסיה גיאוגרפית אלא רוסיה פנימית, תרבותית, קיומית. רוסיה של עידון, של שירה, של חינוך קפדני ויופי מדויק. ויחד עם הגעגוע יש גם איזו השלמה, אולי אפילו אירוניה עדינה, עם העובדה שהכול אבוד ואי אפשר באמת להחזיר אותו. רק לספר אותו טוב יותר.

התרגום של לאה דובב מצליח, במידה מרשימה, לשמר את המורכבות הזו. גם אם פה ושם קשה לעקוב אחרי התחביר המסובך או הדימויים המפותלים, יש תחושת נאמנות עמוקה למוזיקה של המקור. ולמי שקורא את נבוקוב לא בשביל עלילה אלא בשביל להיסחף לשפה, בשביל להרגיש איך זיכרון הופך לאמנות, זה תרגום שמעניק בדיוק את החוויה הנכונה.

"דבר, זיכרון" הוא לא ספר לכל אחד. אבל מי שייכנס לתוכו וייתן לו זמן ונשימה, יקבל תמונה שלא ניתן למצוא באף אלבום. לא תיעוד של חיים אלא פואמה של תודעה. ספר של זיכרון במובן הכי מדויק של המילה: דבר שהיה ונשאר רק במילים.

אף מילה / לי רווה
הוצאת שתים
215 עמודים

זה ספר המתח הראשון שאני קורא מהוצאת שתים, בכריכות השחורות השונות בעיצוב שלהן מהכריכות הלבנות שמאפיינות את ההוצאה הזו ומראה ז'אנר אחר וסגנון כתיבה אחר.
והספר הזה של לי רווה, הוא ספר מתח שהרעיון שלו בעל פוטנציאל רב וכבר כשקראתי את הכריכה האחורית חשבתי לעצמי שיש כאן רעיון מבריק שיכול להתפתח לספר מבריק.

העלילה נפתחת כשחוקרת משטרה בשם דריה שמי, שמושעית זמנית מתפקידה, מתחילה לחשוד שמקרי התאבדות של נשים שונות בעיר לא כל כך מקריים. יש דמיון צורם בפרטים, ויש תחושת בטן שמישהו מושך בחוטים. כדי לנסות להבין אם יש פה תבנית אמיתית, היא פונה לעיתונאי ותחקירן לשעבר, מיכאל עמית, שבעקבות טראומה הפסיק לדבר לחלוטין. הוא מתקשר רק בפתקים ובטאבלט. בין שניהם נרקם קשר שקט שמבוסס על צורך משותף להגיע לאמת. מיכאל לא ממהר לשתף פעולה, אבל ככל שהחקירה מתקדמת, גם הסיפור האישי שלו נחשף, וגם המתח סביב המקרים הולך ומתהדק.

התחלה מסקרנת, שילוב נכון של דמויות עם מטען רגשי כבד ועלילה שיכולה להתרומם לא רק כסיפור בלשי אלא גם כמסע פנימי. עיתונאי שותק, חוקרת מושעית, תיקים שמתחילים להתגלות כמשהו אחר ממה שנראה במבט ראשון. אלה יסודות שיכולים לייצר חוויית קריאה עמוקה יותר מרוב ספרי המתח, שמסתפקים רק בפיתולים עלילתיים.

הקריאה עצמה זורמת. הספר לא ארוך, לא מכביד, ומצליח להחזיק עניין בלי רגעים מתים. במובנים רבים הוא גם כתוב נכון: הקצב מדויק, הפתיחות הדרגתית, והחיבור בין הדמויות נבנה לאט מבלי לדחוף בכוח סצנות שלא שייכות. מורגש שהושקעה מחשבה במינון של הדרמה ובחלוקה של המידע.

אבל למרות כל אלה, התחושה הכללית שנשארת אחרי הקריאה היא שהספר הזה היה יכול להיות יותר. יש בו רעיון חזק, יש בו בחירות אמיצות, אבל חסר בו חיכוך רגשי עמוק באמת. הדמויות מתפקדות טוב בתוך המסגרת של העלילה, אבל לא מצליחות לפרוץ ממנה החוצה ולהשאיר סימן. הן כתובות טוב, אבל לא תמיד חיות.

הפתרון לעלילה מגיע מהר מדי. בנקודה שבה מצופה מהסיפור להגיע לשיא, הוא דווקא ממהר להיסגר. לא נבנית מספיק קרקע מתחת לרגעים הדרמטיים. זה לא בהכרח פגם קטלני, אבל זה כן משאיר תחושת החמצה. משהו שהיה יכול להיטען במשקל נוסף, ובחר להישאר פשוט.

העובדה שהגיבור שותק כמעט לכל אורך הסיפור היא בחירה ספרותית מעניינת. לא רואים את זה הרבה. זה מצריך פתרונות יצירתיים של תקשורת, וזה יוצר ריחוק רגשי מובנה בין הדמויות. יש בזה אמירה, אבל גם סיכון. לאורך הזמן זה קצת שוחק את האפקט הראשוני, ולטעמי היה נכון להעמיק את זה יותר או להפתיע בדרך ההתמודדות.

ועדיין, בתוך גבולותיו, זה ספר שנעים לקרוא. הוא בנוי היטב, לא מתפזר, לא מעייף. הוא כן מצליח לייצר אווירה. הוא כן מצליח להעביר את התחושות של הדמויות, גם אם לא עד לקצה. הוא מתאים למי שמחפש ספר מתח שיש בו משהו נוסף, גם אם לא עד הסוף.

זה לא ספר רע. זה ספר טוב עם קצוות לא מהודקים, עם רעיון גדול שלא כולו ממומש. ולמרות זאת, אפשר בהחלט לקרוא אותו וליהנות. רק לא לצפות שהוא ילך איתך הרבה מעבר לעמוד האחרון.

שמרי נפשך / קמה ורדי טהרלב
הוצאת עם עובד
255 עמודים

הספר הלא פשוט הזה הוא ספר התבגרות מרגש ומטלטל שסוחף את הקוראים למסע בנשמתן של שתי נערות שלכל אחת מהן סיפור מורכב של אובדן וכאב והחיבור ביניהן הוא זה שמייצר ספר כה חזק ונוגע שכמעט מפתיע שמדובר ברומן הביכורים של קמה ורדי טהרלב.
כבר בכריכה יש משהו מסקרן במבט של הדמות בה, ומכאן מתוך הכריכה המסקרנת המשכתי ונסחפתי.

תמר והולי הן שתי נערות שכל אחת מהן בורחת ממשהו שאין לו שם ברור. תמר בורחת מהשקט שאחרי האובדן, הולי מהשאלות שאין להן תשובה. הן נפגשות במקרה באוטובוס, אבל מהר מאוד מבינים שזה לא מקרה אלא התנגשות גורלית בין שתי נשמות צעירות שמבקשות שיראו אותן. הולי – נערה אנגלייה עם כריזמה בלתי יציבה, כמעט סוערת, שמדברת במהירות וחיה בקצבים משתנים. תמר – ישראלית מופנמת, סגורה, כואבת, שעד הרגע ההוא רק שתקה. הדינמיקה ביניהן בלתי צפויה ועם כל עמוד מתהדקת ונפרמת בו זמנית.

הספר נפתח באווירה ישראלית מאוד של צפון הארץ, מרחבים פתוחים של מטעים ובניאס, אבל די מהר המסע הזה עובר לאנגליה הכפרית, ושם דווקא מתבהרת התמונה. החוץ מתחלף, אבל הפנים נשארות רועשות. טהרלב בוראת את הדמויות שלה לא דרך תיאורים חיצוניים אלא דרך תגובות, מילים, טעויות קטנות. הולי לעיתים מאיימת בתזזיתיות שלה, ותמר מצידה נראית כמעט פאסיבית, אבל מה שמתפתח ביניהן הוא לא תלות אלא מרחב התגבשות של זהות.

יש רגעים שבהם הקריאה שוחקת. כמו תמר, גם הקורא לפעמים מרגיש מותש מהשינוי הבלתי פוסק, מהאינטנסיביות הרגשית של הולי, מההיעדר של מבנה עלילתי ברור. אבל בדיוק אז מופיעה שורה שתופסת אותך, שקטה אבל כנה, שמצדיקה את כל הדרך. הרגע שבו הולי נותנת לתמר מחברת לכתוב בה, והמשפט ההוא – “זו עוד התחלה של סיפור קטנטן ללא המשך?” – זה הרגע שבו הקוראת הופכת ליוצרת, שבו הסיפור משנה כיוון.

יש כאן כתיבה בשלה מאוד, עם אוזן פנימית מצוינת לדיאלוגים, לאינטונציות, לתנודות הדקות של הנפש. לפעמים נדמה שטהרלב יודעת לעצור בדיוק לפני שהטון נהיה מתייפייף או חינני מדי. אין פה התחנפות לקורא, אין הנחות. גם לא פתרונות. הסיום אינו קל, אינו מובהק, אבל הוא כן מדויק ונוגע.

זה ספר על קשר, על בדידות, על מסע, אבל בעיקר על אותו רגע שבו מישהו אחר רואה אותך ואתה מתחיל לראות את עצמך. בתוך כל הרעש והכאוס הרגשי של גיל ההתבגרות, שמרי נפשך מציע רוך אחר – כזה שלא מפחד מהכאב ולא מציע לו תרופה אלא פשוט מקשיב לו עד הסוף.
סקירה שאני שמח לכתוב כי מדובר ביצירה ראשונה שמצליחה להישמע אמיתית, לא מתאמצת, עם לב פתוח וסגנון שאפשר לזהות בו סופרת שתמשיך הלאה.

שנת הארבה / טרי הייז
ספרי עליית הגג
678 עמודים
מאנגלית: יואב כ"ץ

לא יצא לי לקרוא את "לבד בתיאטרון המוות"
אמרו לי שפספסתי, שמדובר בספר מתח יוצא מהכלל.
אני הכרתי את טרי הייז כתסריטאי של סרטי מקס הלוחם בדרכים משנות השמונים ולמעשה זהו ספר המתח הראשון שלו שיצא לי לקרוא והציפיות היו גדולות גם בגלל התשבוחות על לבד בתיאטרון המוות.
ואם אוכל לומר את דעתי בכמה מילים לפני שאצלול לסקירה אז אומר שהייז יודע לכתוב ולייצר מתח מאוד אפקטיבי.

הגיבור שלנו, קיין, הוא סוכן CIA שמומחה לחדירה למקומות שלא אמורים לחדור אליהם. הוא נשלח למשימה מסוכנת באזור הלא־מוגדר והמאוד־עויין שבין אפגניסטן, פקיסטן ואיראן, בניסיון לחלץ מקור מידע מרכזי שאמור למנוע מתקפת טרור רחבת היקף. אבל מה שנראה כמו משימה מסובכת אך מוגבלת, מתפרק מהר מאוד לשרשרת התרחשויות שמגלות איום גלובלי בקנה מידה שקשה לדמיין.

הייז לוקח את הקורא דרך תעלומת ריגול שמתרחבת בהדרגה למשהו הרבה יותר גדול. בשלב מסוים, הקו העלילתי משנה כיוון כמעט לגמרי והופך למה שנראה כמו מותחן אפוקליפטי עם נגיעות של מדע בדיוני, כולל טכנולוגיה חתרנית ומוח חישובי שמשפיע על גורל האנושות.

הקריאה מהנה מאוד. יש קטעים מרהיבים של אקשן, סצנות שנבנות ברמת דיוק כמעט קולנועית, וגם דיאלוגים שנשמעים אמיתיים ומורכבים. הדמות של קיין כתובה היטב ויש לה גם שכבות רגשיות, אבל לא פחות מעניינת היא הדמות היריבה – רוצח אינטיליגנטי וחסר רחמים שהייז מצליח להפוך למאיים באמת.

ועם כל זה, צריך לומר את האמת. הספר הזה ארוך מדי. ברצינות.
לא מדובר ברומן פסיכולוגי אלא בספר מתח. והוא מרגיש לפעמים כאילו הייז פשוט לא ידע לעצור.
יש נקודת סיום טבעית כבר באמצע, אבל הסיפור ממשיך ומתרחב לעוד עלילות, חלקן נהדרות, חלקן מיותרות. התחושה היא שהוא כל כך נהנה מהעולם שהוא יצר, שהוא פשוט לא הסכים להיפרד.

אז כן, מדובר ביצירה מרשימה. כתיבה מעולה, קצב סוחף, תפניות מפתיעות ודמויות חזקות.
אבל גם בעומס, בגודש, בעייפות לקראת הסוף.
ועדיין, אם יש לכם סבלנות לספר מתח שרוצה להיות גם יותר מזה, שנת הארבה שווה את הזמן.
אני נהניתי. ברוב הזמן אפילו מאוד.

מלווה נשמות לחתולים אובדניים / רון גבע
הוצאת קתרזיס
50 עמודים

אני לא תמיד יודע איזה ספר שירה לבחור לקרוא מתוך מה שמחכה לי.
לפעמים זה משורר שאני מכיר, לפעמים כריכה מעניינת ולפעמים השם של הספר מגרה את המחשבות שלי.
במקרה הזה השילוב של האיור בכריכה יחד עם השם המעניין והלא שגרתי גרם לי לתהות ולחקור את השירה שבתוכו.

הכריכה מציגה בובת סמרטוטים הפוכה על הראש, מתבוננת מהקרקע אל החלל הריק שמעליה. מצד ימין חוט תלוי ועליו שק בד בצורת לב. קו הרישום פשוט, כמעט ילדותי, אבל משהו בו מייצר תחושת ניתוק כואבת. מי שמדפדף כבר מהכריכה אל תוך הדפים, יגלה שלא מדובר בתחושת ניכור בלבד אלא באוסף שירים של התמודדות נפשית, זיכרון גופני, אבל, תיקון, וגם הצצה זהירה החוצה מתוך חדר פנימי מאוד.

השירים עצמם נעים כמו תהליך רגשי שלא ממהר לסגור קצוות. אין כאן שירה מתוחכמת או מנייריסטית. יש כאן ניסיון להישאר עם הכאב, לכתוב אותו מבפנים. רון גבע מצליחה לרשום את מה שקורה לא כשהיא מספרת סיפור, אלא כשהיא לוכדת רגעים מתוך תהליך פנימי ארוך, לפעמים מייסר, לפעמים מציל חיים. לא פעם יש תחושת מבוכה קלה למול הישירות הרגשית. אבל ככל שמתקדמים בתוך הספר, נבנית אמינות. נבנה אמון. יש כאן שיאים של חשיפה שיש בהם אומץ נדיר.

אני לא מבקר שירה ולא מתיימר להיות. אני קורא חוויה. ומהחוויה שלי, מדובר בספר שירה שדורש כניסה שקטה והסכמה להישאר עם הלא פתור. לא כולם ירצו או יוכלו. אבל מי שייכנס, יפגוש יומן רגשי שקשה להתכחש לעוצמה שלו. כתיבה שמבקשת לא רק לעבד כאב אלא לאחוז רגעים של אמת. אולי גם להחזיק יד.

דמוקרטיה בנסיגה / נעם גדרון ויניב רוזנאי
הוצאת דביר
128 עמודים

כמו ספרים אחרים בסדרה המצוינת הזו של אתגרי הדמוקרטיה גם הספר המצוין הזה של יניב רוזנאי ונעם גדרון מציג לנו איך המדינות הדמוקרטיות משתנות אל מול פנינו באופן עקבי.
ואני שעוקב וקורא כל ספר כמעט בסדרה הזו מקבל שיעור חשוב מאוד כאזרח במדינת ישראל שכן אי אפשר לנתק את הספר ממה שקורה כאן והסדרה הזו נכתבת כאן על ידי חוקרים ומשפטנים ישראלים שבאים להציב לנו תמרורי אזהרה ולומר לנו לשים לב למציאות המשתנה אל מול פנינו.

זהו ספר תמציתי אך סדור היטב שנע בין תיאוריה להשוואה עולמית לבין התמקדות במצב בישראל. הוא נפתח בהגדרה של נסיגת הדמוקרטיה וממחיש דרך דוגמאות ברורות כיצד שינויים חוקתיים ופוליטיים שמתרחשים במסגרת החוק עלולים לשחוק את יסודות הדמוקרטיה.
המחברים מראים איך בפועל דווקא באמצעות מוסדות דמוקרטיים מצליחים משטרים פופוליסטיים להחליש את הדמוקרטיה עצמה. הם מביאים את הדוגמאות הידועות של הונגריה, פולין, טורקיה ועוד, ומסבירים כיצד תהליכים של ריכוז כוח, פגיעה בבתי המשפט, החלשת התקשורת והסתה נגד קבוצות מיעוט מובילים כולם למדרון חלקלק שמתחיל להיראות דומה מדינה אחרי מדינה.

אחד הפרקים החזקים בספר עוסק בקיטוב הרגשי. לא עוד קיטוב אידיאולוגי או פוליטי בלבד אלא חוויה רגשית של סלידה מהצד השני. קיטוב שמפורר את היכולת שלנו לחיות יחד גם אם אנחנו לא מסכימים. קיטוב שמפרק אמון ומאפשר למנהיגים פופוליסטיים להציג את עצמם כ"בלעדיים" מול אויבים פנימיים.
הקשר בין קיטוב רגשי לירידה במדדים של דמוקרטיה מוצג כאן בעובדות, לא בסיסמאות.

הספר אמנם נכתב על רקע גלובלי אך ברור שהוא מתייחס גם ישירות למצב בישראל. גדרון ורוזנאי אינם מסתפקים בניתוח אלא גם מציעים כיווני פעולה כמו חיזוק הכנסת, הסדרת היחסים בין הרשויות באמצעות חוק יסוד, והשלמת מגילת הזכויות. הם לא מתעלמים מהצורך ברפורמות אלא מבקשים להציע רפורמות שמחזקות את הדמוקרטיה במקום לפרק אותה.

זהו ספר חשוב שצריך להיקרא לא רק על ידי משפטנים או אנשי אקדמיה אלא גם ובעיקר על ידי אזרחים. לא כדי להבהיל אלא כדי להבין. לא כדי להכתיב עמדות אלא כדי לעורר ערנות. בעידן שבו מושגים כמו ריבונות, משפט, חירות ואמון הפכו לשדות קרב פוליטיים יש ערך עצום לספר כזה שמחזיר את המושגים האלו למשמעותם המקורית ומציע לחשוב מחדש מהי דמוקרטיה ואיך מגנים עליה.

טביעות רגל / צפי טימור
הוצאת רימונים
208 עמודים

אמא שלי נפטרה מוקדם מאוד, גם עבורה וגם עבורי.
כל מה שנותר לי ממנה זה זכרונות.
זכרונות הם תוצאה של הרבה דברים, מחשבות ותמונות שנמצאות במוח, שמות, קולות, משפחה שהכירה וגם מקום פיזי, בית, שכונה ועוד.
אני זוכר שכשחזרתי לבית ילדותי ואף גרתי שם בבגרותי כמה שנים עד שנמכר צצו לי זכרונות חדשים.
המסדרונות, החדרים, התריסים, פתאום ראיתי בדמיוני פלאשבקים של מראות חדשים שחזרו אלי עקב המקומות בבית.

הספר של צפי טימור מתרחש בדיוק באזור הנפשי הזה. ספר על בית שהאם הלכה ממנו, לא רק פיזית אלא גם נפשית.
על ילדות שחוזרת ונכנסת פנימה, לא רק לדירה אלא לזכרון, למי שהייתה, למי שהייתה אמא שלה, למי שהיו ביחד.
והדרך שלה לספר את זה לא ישירה, לא בנויה על “אז קרה כך” אלא על דיאלוג. בינה לבין דמות שהיא עצמה, רק ילדה. “הקטנה”.
המפגש הזה מאפשר כתיבה רגשית לא דביקה. יש בזה חיץ. יש בזה תחכום. יש בזה גם אמת.

לאורך כל הספר מורגשת אהבה גדולה של הכותבת אל הבית ואל המשפחה שהייתה בו.
אין כאן משפחה בעייתית, אין טראומה מודחקת או ניסיונות לייצר דרמה מיותרת. יש געגוע. יש קינה פשוטה אך מדויקת על איך הזמן מוחק הכל, גם את הקירות, גם את הריחות, גם את המילים שנאמרו פעם.
והמילים שכתובות כאן הן ניסיון לעצור את זה רגע לפני שזה אובד לגמרי.

הכתיבה של טימור אינה מתייפייפת אך כן נוגעת. יש בה תיאורים חושיים מדויקים, כמו הפמוטים של האם, כמו צעיף עם ריח בושם ישן, כמו אלבום הבולים של האב. כל חפץ מחזיק בתוכו נפש, כמו שהילדה הקטנה מחזיקה בתוכה את האישה שתהיה.

הספר הזה לא מתאים למי שמחפש עלילה סוחפת או טוויסטים. הוא מתאים למי שמבין שזכרון הוא פעולה גופנית. למי שאיבד מישהו ורוצה רגע לשבת איתו שוב על ספה ישנה בחדר ישן ולדבר.
הוא מתאים גם למי שההורים שלו עוד כאן. אולי בעיקר.