האיש שלנו בווהאן / עופר דקל
הוצאת כנרת זמורה
431

השנה הזו היתה טראומטית לכולנו, שנה קשה ומורכבת, עסקים קורסים, הרבה מתים, מסיכות, בגרים ועוד אבל נדמה שזה כלום לעומת מה שהתרחש בווהאן במיוחד בהתחלה כשהמגיפה רק התחילה להתפרץ.
ווהאן היא עיר גדולה מאוד, מעל עשרה מליון תושבים ואחד הישראלים הבודדים בעיר הזו הוא עופר דקל, איש עסקים ישראלי בתחום הטקסטיל שעשה אקזיט ועבר לסין והוא תיאר בבלוג יומיומי את המתרחש בווהאן בחודשים הראשונים.
אנחנו עוקבים אחרי הסיוט הזה של הסגר המוחלט שהיה בווהאן, אחרי הטירוף בנסיון להשתלט על המגיפה מה שלא צלח, רגעי החרגות בבתים, התסכול של הילדים והבידוד המוחלט.
עופר נשוי לאישה סינית וילדיו גדלים בסין ודרך סיפוריו אנחנו לומדים לחוות את הבדלי התרבויות את הגישות השונות ואת התנהגות התושבים בזמן הסגרים בעיר ווהאן.
הקול הוא הקול של עופר ומשפחתו אך מה שהוא מספר נכון היה למליוני אנשים אחרים בסין ואח"כ בשאר העולם וההתמודדות עם הנגיף הזה שלא פסחה על אף אחד מאיתנו בסופו של דבר לפחות בהשפעה שלה על האנושות.
הספר עצמו היה מעניין ברוב שלביו, אהבתי לקרוא ולעקוב אחרי סיפורו של עופר ואחרי ההתרחשויות יום אחרי יום אם כי בשלב מסוים קצת הותשתי מהקריאה והרגשתי שאני חייב מנוחה מהספר הזה ולדעתי במובן מסוים היה אפשר לקצר אותו.
בסך הכל זהו ספר שאופן כתיבתו נוגע לרבים מאיתנו ולכן נוח לקרוא אותו ולהתחבר אליו.
מעריך שמצפים לנו בהמשך עוד ספרים רבים שעוסקים בקורונה מנקודות מבט שונות וטוב לקרוא על החוויה של האנשים הראשונים שחוו את הטירוף הזה.

רכוסים / גלי רביץ
הוצאה עצמית
222 עמודים

גלי רביץ כתבה בעיני ספר שירים נורא מרגש, אני אהבתי את הכריכה שיש בה תמימות של ילדות ונראה כמו זכרון מיוחד שיש בו עצב וכמיהה למשהו תמים ונוסטלגי.
הרבה שירים יש בספר הזה, רובם קצרים, ממוקדים נוגעים בזכרון, בתחושה, באהבה, בגעגוע, הם מייצרים רגע אחרי רגע שמתחברים לשפה לירית פשוטה וכנה.
למעשה את הספר אפשר לחלק ל3 חלקים, החלק הראשון אלו שירים של העצמה אישית, חיבור לפנימיות של המשוררת, נשיות ועומק פנימי, החלק השני הוא מכמיר לב בעיני והוא קשור למותה שם האם וכולו תחושות, זכרונות, אהבה, געגוע, בכי ורגש, מאוד נגע בי גם כאחד שאיבד את אימו.
החלק השלישי מדבר על אהבה, אהבה לבן זוג, לנפש אחרת, זוגיות וחיבור שהוא מעבר לאחד ולעצמי.
ספר שאפשר לחזור אליו, שירים יפים ונוגעים שנכתבו מתוך המון רגש וגלי רביץ משוררת עם הרבה רגש.
אהבתי.

סיפורי סבתא / שחר אריאל
הוצאת ניב
170 עמודים

קודם כל אני חייב לומר שמאוד אהבתי את הכריכה, יש בה הומור, יש בה חן ובעיקר יש כאן חשיבה שיווקית מיתוגית של ספר, דמות הסבתא היא אייקונית וחביבה מאוד אז זו התחלה טובה, מעבר לכך חלק מהכנסות הספר יתרמו לפתחון לב אז גם זו מחווה יפה.
לגבי הסיפורים, אני חושב שהמחבר עשה עבודה חביבה והסיפורים שיש בהם כמו שהמחבר כינה אותם בז'אנר הפולני טרחני והם ברובם חביבים למרות שלא אחידים ברמתם, יש סיפורים שמאוד אהבתי ויש כאלו שפחות ובסך הכל מדובר באוסף חוויות מצחיקות ומשונות.
אני חושב שבסך הכל מדובר בספר די חביב וכספר ביכורים הוא בסדר, מעביר את הזמן והסיפורים בו הם כאלו שהקורא יכול להזדהות איתם, אני פחות הרגשתי שאני כקורא נכנס לתוך הסיפור כפי שכתוב בכריכה האחורית אבל בהחלט היו סיפורים או רגעים בקריאה שגרמו לי לחייך וזה לא דבר של מה בכך.
מעניין אם דמות הסבתא החביבה תככב בעוד ספרים של שחר אריאל.

אדמה אמריקאית / ג'נין קאמינגס
הוצאת אחוזת בית
487 עמודים
מאנגלית: עדינה קפלן

חשבתי איך אתחיל לכתוב סקירה על הספר המצוין הזה כי הוא באמת מצוין והחלטתי לכתוב דווקא על הסערה שהוא חולל ועל הטענות לניכוס תרבותי, יש תחושה קצת מעיקה למעשה בעיני שניכוס תרבותי הוא סוג של בלאקפייס ואני כחובב ספרות לא מתלהב מכך שאומרים למי מותר לכתוב או על מה מותר לו לכתוב, כל עניין הניכוס התרבותי בעיני הוא פשוט מיותר.
אם לסופר לבן יש עניין לכתוב על הגירה ממקסיקו או אם לסופר שחור יש עניין לכתוב על כת האיימיש או אם לסופר ישראלי יש עניין לכתוב על החיים תחת כיבוש ביהודה ושומרון מבעד לעיניו של פלסטיני זה מקובל כל עוד הוא עשה את המחקר הראוי ויש לו מה לתרום לשיח וגם אם אין לו.
אדם יכול וצריך לכתוב על כל נושא אם זה מה שמעניין אותו וכך אני רואה זאות, אני לא תומך בפוליטיקת הזהויות שגולשת לספרות ולא צריך לחכות שמקסיקנ י יכתוב על מקסיקנים אם יש סופרת לבנה שעושה את זה טוב וזה לחלוטין לגיטימי בעיני.
עכשיו אחרי שסגרנו את נושא הניכוס התרבותי המיותר בואו נדבר על הספר כי הוא סוחף והוא ספר מסע, מסע של בריחה ממקסיקו לעבר הארץ המובטחת ארצות הברית, בריחה מקרטלי הסמים המסוכנים שמאיימים על חיי לידיה ובנה.
הספר מתחיל כמעט כמו ספר של מקארתי, אלימות ויריות מכניסים את הקורא לספר באופן מיידי, פתיחה כה חזקה ומרתקת שהקורא לא יכול להפסיק לקרוא, לאורך הספר אנחנו עוקבים אחרי לידיה ולוקה במסעם לעבר המטרה ומעבר הגבול.
הכתיבה היא עוצמתית, הספר מרתק, הדמויות נהדרות וקל להזדהות עמם והנושא חשוב ביותר ומעניין.

מוריס / א"מ פורסטר
הוצאת אפרסמון
289 עמודים
מאנגלית: עידית שורר הראל

עד שהוצאת אפרסמון הגיעה כמעט ולא נחשפתי לספרות להט"בית או ספרות קווירית ואחד הדברים או הבשורות שהם הביאו לספרות המקומית זה בין השאר החשיפה ההיא לספרות כזו, ההתמקדות בספרות כזו שאינה דווקא בת זמננו אלא לרוב בזמנים של סוף המאה ה19 תחילת המאה ה20, סופרים וסופרות שעוסקות במודע בנושאים האלו בתקופות חשוכות מבחינת היחס ליחסים חד מיניים היא מעניינת הרבה יותר בעיני מאשר לקרוא ספרות להט"בית עכשוית ואם אני מתבונן על זה מבחינה חברתית העיסוק בנושאים האלו היו חטא רציני מבחינת תפיסת החברה את ההומוסקסואליות ווהיה נדרש אומץ רב לכתוב ספר כמו מוריס.
מוריס ספר עדין, הוא אינו בוטה ואין שם תיאורים מיניים בולטים ומעוררי מחלוקת לכאורה אלא הוא ספר אהבה, תשוקה, חיפוש זהות עצמית, מוריס מחפש את זהותו המינית בין מוסדות החינוך השונים ואנחנו עוקבים אחר התפתחותו מבית ספר פרטי, פנימיה יוקרתית ודרך קיימברידג', כבן למשפחה אריסטוקרטית יש ממנו ציפיות, יש לו דרך ברורה וסלולה ומוריס מחפש, מתאהב, מרגיש חוטא במובנים מסוימים ומנסה להיות חלק אולי ממה שנקרא באותה תקופה ואולי גם בתקופתנו "הנורמה".
הרופאים דהוא הולך אליהם המטפלים השונים כולם מתייחסים להומוסקסואליות כמשהו אסור, נורא ואיום.
מוריס הוא רומן עדין ורגיש ועם זאת נחשב פרובוקטיבי בזמנו רק מעצם העיסוק באהבת גברים, פורסטר לא פרסם אותו במהלך חייו ויש בו כך מספר גם המחבר עצמו איזה סממנים אוטוביוגרפיים כאשר במפגש חברתי מסוים הוא חווה סוג של התגלות כאשר גבר נגע באחוריו והתחושות שהוא קיבך העלו בין השאר את הרעיון לספר זה.
ספר נפלא ולא קל לתרגום וצריך לקרוא אותו לאט,, להנות מאוירת התקופה ומהסיפור הרגיש והנוגע ללב.

סוסים איטיים / מיק הרון
הוצאת לסה
339 עמודים
מאנגלית: נעה שביט

סוסים איטיים זה ספר מתח מהנה מאוד, להבנתי מדובר בסדרה די מצליחה שהופכת לסדרת טלויזיה אז אם היא תהיה שנונה ומותחת כמו הספר הזה אז יש למה לצפות.
בית סלאו הוא מקום שבו מרגלים ואנשי ביון בריטים שכשלו בתפקידיהם או שמסיבות כאלו ואחרות נפלטו אל מחוץ לארגון מוצאים את מקומם מחדש בתפקידים לא מבצעיים, די זניחים ואולי אף כמן סימן שמקומם בארגון לא נחוץ יותר.
ההרכב האנושי של האנשים שמייאשים את בית סלאו מגוון מאוד והסיבות של אותם סוכנים להמצאותם שם מגוונת לא פחות ולכולם יש איזושהי תקווה שאולי יום אחד הארגון יחזיר אותם שוב לשירות והם גם מוכנים להקריב לא מעט על מנת שזה יקרה.
כשארגון לא מזוהה חוטף נער, מהגר פקיסטני צעיר ומאיים לערוף את ראשו אותם סוכנים רדומים ומנודים מחליטים לקחת יוזמה ולנסות להציל את הנער ועל הדרך גם את הקריירה שלהם, החצי הראשון של הספר היה קצת איטי עבורי אבל מרגע החטיפה הוא מקבל תאוצה והופך להיות יותר מעניין, מותח ומסחרר והתוצאה ספר מתח משובח.
כמו ברוב ספרי המתח שאני קורא אני אמנע מספוילרים אבל אומר שמדובר במותחן משובח וקצבי.
כדאי לקרוא.

מרפי / סמואל בקט
הספריה החדשה
215 עמודים
מאנגלית: עמרי אשר

תמיד רציתי לקרוא את בקט, מלבד עיון לא מעמיק ב"מחכים לגודו" לא יצא לי להתעמק בכתביו ומרפי הוא סוג של משהו מאוד מיוחד עבורי כאחד שקורא ספרים, מרפי הוא ספר שנועד לקריאה איטית, יצירה אקזיסטנציאליסטית לא פשוטה לקריאה ודמותו של מרפי מרתקת במיוחד בעיקר בסטטיות שלה.
די הדהים אותי שזוהי היצירה הראשונה של בקט, יצירה עם כזה עומק דורשת השכלה רחבה ותפיסה פילוסופית חברתית עמוקה ונראה שבקט כתב כאן יצירה בשלה, משעשעת לעיתים ולעיתים אבסורדית.
מרפי הוא בטלן, הוא אינו עובד ומתפרנס מתרומות והוא כבר בפרק הראשון מתואר כיושב על כסא הנדנדה שלו, קשור אליה מה שמעורר שוב שאלות לגבי החירות האישית, מצד אחד אינו עובד ומצד שני כבול לכסא נדנדה.
מרפי מנהל שיחות עם חברו נירי ומנסה לברוח מכל פעולה כולל אהבה או קשר זוגי אבל מפתח קשר לא ברור עם יצאנית בשם סיליה שמעודדת אותו לצאת מהקבעון שלו וללכת לעבוד בבית חולים לחולי נפש בלונדון ושם במקום הזה העלילה מתפתחת והופכת להיות אבסורדית יותר אך ממחישה אולי את חוסר המהות בחייו של מרפי, אפילו משחקי השחמט ההזויים שהוא משחק עם אחד השוהים בבית החולים לא נועד על מנת לנצח.
נראה שבדיוק כמו בתפיסה האקזיסטנציאליסטית שבה הקיום קודם למהות כך זה מתבטא אצל מרפי ומצד שני הקשירה לכסא מסמלת אולי חירות פנימית ולא דווקא החיצונית.
הדיאלוג הזה בין הגוף לרוח מתבטא היטב בטקסט ולמעשה זוהי פרוזה אבל הרבה יותר מזה זוהי פרוזה פילוסופית אקזיסטנציאליסטית שמתארת מצב אבסורדי אנושי דרך דמותו של מרפי.
ביאורי הטקסט בעמודים השונים לעיתים תרמו להבנת הטקסט המורכב ולעיתים פחות אבל בחלק מהמקרים הם עזרו לי להבין מושגים ותובנות.
את מרפי קוראים לאט, מתענגים ובעיקר מהרהרים.
ספר מיוחד, למיטיבי לכת.

מה שאבד בזמן / נורית גרץ
הוצאת דביר
224 עמודים

היה מעניין עבורי לקרוא את הספר הזה של נורית גרץ דווקא אחרי ספר אחר שנכתב על עמוס עוז מנקודת מבט שונה לחלוטין, היה מעניין בלב הסערה דווקא להתייחס לכל ספר כספר ולא ככתב אישות או ביקורת אלא כספר בפני עצמו אז לפני שאתחיל התחושה שלי היתה שלמעשה יש כאן ביוגרפיה ואוטוביוגרפיה בספר אחד, נורית גרץ כתבה כאן על החברות רבת השנים שלה עם עוז אבל למעשה מספרת גם על עצמה, על ילדותה על חייה עם עמוס קינן ועל משפחתה וילדיה ויש בספר לא מעט נקודות משיקות בין הביוגרפיה לאוטוביוגרפיה, סיפור של שני אנשים שנעשו חברים טובים ועברו דברים ביחד ולחוד אבל לפני זה בכלל הספר הזה כמו הספר הקודם שקראתי על עוז זורק אותי לילדותי שלי ושוב אני מגלה שיש בין הביוגרפיה שלי לביוגרפיה של עוז לא מעט נקודות משיקות.
גם אני התייתמתי מאם בגיל צעיר, גם אני מצאתי את עצמי בקיבוץ וגם לי יש סיפור אישי עם הסרטן.
ואם נתנתק כרגע מהסיפור האישי שלי אז נאמר שהספר הזה ריגש אותי, הוא כתוב ביד טובה ורגישה שמספרת סיפור של שניים, הלידה של הילדים, הספרים של עוז ושל גרץ שנראה כאילו יש ביניהם איזה חיבור מעניין ויש בו בספר הזה מציצנות גם כן, סיפורים על חייהם של השניים ביחד ולחוד.
אני אהבתי את הכתיבה בספר זה שאינה ביוגרפיה סיפורית אלא ישנו כאן מעברים בזמן, דיאלוגים וזהו כמעט כמעט ספר משותף, זה מחזיר אותנו לספרים של עוז, לחוויות ילדותו וגם במידה מסוימת לקיבוץ שלטוב ולרע מסתמן כמקום של נקודת מפתח בחיי עוז בכל הטקסטים שנכתבו עליו בשנה האחרונה.
הספר הזה כמו הקודם זרקו אותי לילדות בקיבוץ ולחוויות טובות יותר ומורכבות יותר ואולי דרך הספר של נורית גרץ אני מקבל תמונה יותר מלאה על חיי עוז וגם במידה מסוימת על חיי ועל ישראל בתקופות שונות שחייו של עוז משיקות בה.
ספר מומלץ.

להציל את דובי הקוטב / דולב מור
הוצאת שוקן
368 עמודים

אולי אומרים את זה בסוף ביקורת בדרך כלל אבל הפעם אקדים ואומר למרות שאנחנו רק בתחילתו של החודש השלישי של 2021 שזה בינתיים הספר הישראלי הטוב ביותר שקראתי מאז תחילת השנה, זהו ספר ביכורים של אדם שיודע לכתוב ויודע להעביר סיפור, קשה היה לי עם הספר הזה כי הוא מדבר על גזענות וטירוף.
מה שמתנהל בהתחלה בצורה רגועה הופך לאט לאט למסע פסיכוטי מטורף שכל מה שאספר אקלקל לקורא את החוויה אבל אנסה בכל זאת מבלי לקלקל כי מדובר בספר שהחוויה של הקריאה בו היא המשמעותית.
אנחנו מלווים במהלך הספר ילד בשם אופק מסוף שנות השמונים אל תחילת שנות האלפיים, אופק ילד בהיר מאוד שעקב צבע עורו סובל מהקנטות ודחייה חברתית לא פשוטה, התקופה היא סוף שנות השמונים וירדנה ארזי היא הכוכבת הבלתי מעורערת במוזיקה הישראלית יחד עם עופרה חזה, את ירדנה אמא של אופק מעריצה במיוחד וכך גם אופק, התקופה היא תקופה של מהפכים פוליטיים והרבה דברים במדינה משתנים יחד עם התבגרותו של אופק, הוריו לא ערים למה שמתחולל בליבו ובנפשו של ילד אומלל ודחוי חברתית נראה שהמדינה לא רק עוברת מהפכים פוליטיים אל גם מהפך חברתי ושינוי של ממש מבחינה תרבותית, התחזקות הימין ושינוי המעמד של בני עדות המזרח במדינה משפיע חברתית, מוזיקלית, פוליטית ואופק עובר תהליכים אישיים מורכבים בבית הספר, בבית ומשתנה אל מול עיניו של הקורא, המחבר מעביר אותנו את החוויה התרבותית והפוליטית של אותה תקופה ומול זה את ההתפתחות והמסע האישי של אופק מילד דחוי לנער דחוי ולאט לאט אנחנו מובלים אל מול אותו רגע בה הכל ישתנה אצל אופק ובאותו הרגע שבו אופק יקבל החלטה שתשנה אותו ותטלטל כל מי שיקרא את הספר הזה.
קשה לתאר את התהליך ואת רגע המשבר אבל מאתו הרגע הספר הזה עובר טרנפורמציה מספר יחסית רגוע שאמנם מתאר מצוקה והתבגרות אל ספר שהוא מסע ברכבת הרים ללא חגורת בטיחות, כמעט שני ספרים שונים לחלוטין.
הכתיבה של דולב מור אמיצה, הספר והנושא שהוא בחר להעביר אותו והדרך שהוא בחר להעביר אותו הם אמיצים ומטלטלים במיוחד.
טירוף וגזענות ונסיון להיות חלק מהחברה בכל מחיר הם הטריגרים לספר המיוחד הזה שלא יוצא לי מהראש עדיין.
לכו לקרוא, הוא יפתיע אתכם ולא תשכחו אותו תקופה ארוכה.

תגיד לי עוד / ורדה אליעזר
הוצאת עמדה
101 עמודים

אני אוהב את שיריה של ורדה אליעזר ואני אוהב את הכמיהה שלה אל השירה ואת דרת הביטוי שלה דרך הטקסטים, יש בה המון תשוקה ורגש, את התשוקה הזו אני גם רואה בכריכה של הספר שהנושא העיקרי שלו הוא האהבה, בכריכה אני רואה מרפסת או חלון פתוח צופה לעבר גינה או איזור מיוער וירוק ובעיני יש בצפייה הזו איזו מן כמיהה לצאת למקום חדש, להנות מניחוח הטבע והחופש ומצד שני יש גם את האופציה להיות במקום הבטוח שלנו ורק לצפות בטבע וביופי שמסביבנו, אהבה זה לרצות ולהרגיש מקרוב את היופי, את הירוק, את הניחוח, את מגע העלים אך אהבה זה גם לשמור על מרחק בטחון, לא להפגע, לראות ולדעת שזה שם מחכה לי.
תמיד צילומים כאלו מחברים אותי לטקסטים יש בהם איזו אמירה ואיזו משמעות בעיני והאהבה שהוא נושא כה רגיש ועמוק שכבר כתבו עליו ויכתבו עליו והוא נושא עם נוכחות בעולם השירה אבל תמיד כל משורר יכול למצוא בו את החיבור הזה לעצמו ואת המילים שנכונות רק לו וכך בעיני עושה ורדה אליעזר, השירה שלה נוגעת ומחוברת למה שהיא מרגישה, לאהבה שהיתה, לנשיות שלה, ורדה כותבת ממקום פניני מלא תשוקה ורגש .
כל נושא שורדה אליעזר תיגש אליו יהפוך להיות שלה, יבוא מהמקומות העמוקים שלה.
ספר שירה מרגש.

לֹא בָּא לִי כָּל הַחוּץ שֶׁשָּׁם
נִשְׁאַר כָּאן כָּל הַיּוֹם
אַתָּה תַּגִּיד רוֹצָה
אֲנִי אֶעֱנֶה לְךָ כֵּן
אָז נִתְרַפֵּק בִּזְרוֹעוֹת עוֹטְפוֹת
עַל כָּל שֶׁנָּכוֹן עוֹד לִקְרוֹת.
לֹא בָּא לִי כָּל הַבַּחוּץ הַזֶּה שֶׁשָּׁם

הָיִיתִי הוֹלֶכֶת אִתְּךָ עַד קְצֵה עוֹלָם
בֵּין שְׁכָבוֹת הַסְּסָנִיּוֹת שֶׁל מְבוּכָה בֵּישָׁנִית

הָיִיתִי הוֹלֶכֶת אִתְּךָ עַד קְצֵה הָעוֹלָם
לְהֵעָטֵף בַּשֶּׁקֶט הַמְּזֻכָּךְ מִכָּל רַע

לִשְׁמֹעַ אֶת טַפּוּת שְׁנוֹתֵינוּ
מִתְנַגְּנוֹת עַל אֶדֶן הַזְּמַן