הבלוג הזה הוא אוסף מכתבים שאני כותב לאימי המנוחה שנפטרה מסרטן בשנת 1982 בגיל 38.
החלטתי לעשות זאת בעיקר כדי לשמר את זכרונה ולחבר אותה עמוק יותר אלי ולהוויה שלי.
כל מה שהיא פספסה ממני בכל שנות בגרותי והתבגרותי אני אכתוב לה ואתה תהיו חשופים אלי ולרגשות שלי ומקווה שתהנו מכתיבתי.
השנה חוויתי דרך הבת שלי את בעיית דימוי הגוף כי הבת שלי התמודדה עם אנורקסיה. אמנם היא נערה ולא אישה בוגרת אבל חוויתי יחד איתה את הקושי ואת המורכבות הזו.
אז נכון שאני לא אישה ואני סוקר ספר שירה שכולו חוויה נשית אבל עבורי זה היה סוג של אתגר מעניין להכנס לרגע לדמות ולחוש את מה שהיא כותבת כאישה וכותבת על אישה ולאישה ואני לא יכול ולא אוכל להבין זאת. אבל אני כן יכול לחוות שירה ולקרוא שירה ודרך זה להכנס לרגע לחוויה הזו.
אפשר כבר להתחיל מהכריכה, הבחירה באגס היא מעניינת כי אגס נחשב כדימוי גוף נשי קלאסי ועדיין הידיים האנושיות שמחבקות את הבטן האגסית הקצת עגלגלה מסמלת רכות, חמלה, עדינות וגם תחושה שבתוך הבטן ישנן חיים. הבטן מסמלת כל כך הרבה והתחושה היא שאני נכנס לתוך עולם דימויים נשייים מאוד שבה האיברים הם חלק חשוב, והם מופיעים הרבה בספר, הם חלק חשוב מעולם הדימויים והתחושות.
הספר הוא כמעט כולו ספר שעוסק בנושאים נשיים, מחזור, הפלות, השמנה, דימוי הגוף, מיניות ועוד. לא קל לגבר להכנס לעולם הדימויים הנשי ולהבין אותו ולכן ניסיתי להבין אותו דרך הילדה שלי בתקופה המורכבת הזו שבה היא סופרת קלוריות כל הזמן ומתעסקת במראה החיצוני ומה יגידו ומה יחשבו ונראה כאילו תכתיבי החברה או הציפיות משפיעות על כך ואז חשבתי לעצמי כמה מורכב זה. הספר הזה עזר לי קצת להכנס לעולם הזה וקצת לנסות לחוות את החוויה וזה בהחלט היה מעניין והספר מעניין וכתוב טוב והשפה מאוד טובה ויצירתית.
שלא לדבר על הכלב / קוני ויליס הוצאת אופוס 596 עמודים תרגום: עמנואל לוטם
אחרי שקראתי את ספר יום הדין של קוני ויליס המשכתי לספר הזה וגיליתי שלמרות שפחות או יותר מדובר באותה סדרת ספרים אין באמת קשר ביניהם וכל ספר עומד בפני עצמו לא רק בכך שהסיפורים והדמויות הם שונים אלא גם בכל שקוני ויליס יוצרת כאן עלילה קצת יותר קלילה ומשעשעת לעומת ספר יום הדין ועדיין מדובר בספר לא פחות טוב ולא פחות מהנה אבל כן עוסק בנושא פחות רציני.
נד הנרי הוא הדמות המרכזית בספר הזה, הסטוריון שמתרוצץ לו בין 1940 לשנה בה הוא חי 2057 בפרויקט שיקום הקתדרלה בקובנטרי שנהרסה במלחמה. כחלק מהשיקום של הקתדרלה הנרי מחפש יצירה אמנות מוזרה שנעלמה בשם "גזע הציפורים של ההגמון"
נד התחיל ללקות בתופעה שמכונה "סחרחורת זמן" תופעה שמתרחשת כשאר אתה נוסע הרבה בזמן והוא נשלח למנוחה באנגליה הויקטוריאנית בשנת 1888 ולהתארגן מחדש, לצבור כוחות ולהמשיך במשימותיו.
מסתבר שהעניינים לא כל כך פשוטים כפי שהם נראים שכן עמיתתו וריטי קינדל יוצרת בטעות פגם ברצף הזמן מרחב ועכשיו הם צריכים בנוסף למשימות שיש להם כגון מציאת חפץ האמנות ועוד גם לתקן את הפגם על מנת שלא יהיו נזקים נוספים.
העלילה לוקחת השראה מספרו המפורסם של ג'רום ק. ג'רום "שלושה בסירה אחת מלבד הכלב" ולכן גם השם של הספר וכן, מעורב בסיפור כלב ויש בו הרפתקאות שונות והוא חווייתי מאוד ולוקח אותנו לאנגליה הויקטוריאנית השונה כל כך מתקופתו של נד הנרי במאה ה21.
קוני ויליס כותבת נהדר והתרגום של עמנואל לוטם גם הוא מהנה מאוד ואני מאוד אוהב את הסדרה הזו שכל ספר בה עד כה הוא פנינה.
כבר נדיר להתקל בתרגומים לנובלות של צווייג כי כל כך הרבה נובלות וסיפורים קצרים שלו מתורגמים בשנים האחרונות שזה נפלא בעיני להתקל בסיפורים שלא תורגמו מחדש אלא תורגמו לראשונה ובכך הקורא הישראלי נחשף עוד לרפרטואר המרשים של הסופר היהודי הייחודי הזה שמצליח להגיע לנפש הדמויות שלו ולתאר התחבטויות לב ומורכבויות נפשיות בצורה שרק צווייג היה יכול לעשות.
שתי הנובלות בספר זה עוסקות במלחמה ועוסקות בחיילים ובהתלבטויות קשות שהם עוברים ונראה שבימים אלו בהם אנחנו מצויים במלחמה בלתי פוסקת ובחיים המורכבים שאנחנו חיים בו שחיילים מתים בקרב ונשלחים לחזית פעם אחר פעם ומתנתקים ממשפחותיהם והדילמות הן קשות ומורכבות כי אתה יודע שאם תלך לא תחזור ואתה יודע שאם אתה שם אתה כמה למשפחתך ולחיים שחיית.
שתי הדילמות האלו הן מרכזם של הסיפורים האלו של צוויג ושתיהן מוצגות בצורה מעוררת השראה ומכמירת לב כמו שרק הסופר הגדול הזה יכל לתאר ולכתוב.
הסיפור הראשון מתרחש ב1918 לחופי אגם ז'נבה ובו דייג שמוצא חייל עירום ותשוש. האיש מעלה אותו על החוף ותושבי העיר הסקרנים באים לצפות ולאט לאט אנחנו לומדים להכיר את החייל ואת סיפורו, חייל רוסי שלחם במלחמת העולם הראשונה. תושבי העיר מתחבטים ביניהם מה צריך לעשות עם החייל בעוד הוא עצמו יודע בדיוק מה הוא רוצה. הוא רוצה הביתה, למשפחתו, הוא כמה לילדיו ולאשתו ולמקום בו הוא גדל. האיש מתחנן לחזור לביתו וחוסר האונים שלו מ ורגש בטקסט הנפלא והקצר הזה של צוויג. סיפור נוגע ללב.
הסיפור השני "הדחף" מביא את הצד השני של הכמיהה, אותה כמיהה ותחושה חזקה לחזור לקרב ולהלחם, לעזוב את הבית ויהיה המחיר אשר יהיה הוא צריך להיות שם בשדה הקרב. פרדיננד מקבל מכתב והוא יודע היטב מה המכתב הזה מבשר לו, הוא יודע שהוא צריך להתייצב בקונסוליה ולחזור ללבוש מדים. הדחף חזק ממנו ותחנוניה של אשתו על הבטחות העבר שלו לא מועילות. הויכוח ביניהם והדילמות שבראשו ובנפשו הן מרכז הסיפור המסעיר הזה שמתאר לנו כמיהה הפוכה מאשר בסיפור הראשון, הסיפור הזה ארוך יותר וחזק יותר ומתואר בצורה יוצאת דופן.
צווייג מיקם את שני הסיפורים במדינה הנייטראלית שווייץ, שזה גם מעניין כי במרכז שזה הנייטראליות אנחנו נתקלים בשתי הדילמות של המלחמה והחייל הפשוט. לחזור הביתה מצד אחד וללכת לשדה הקרב מצד שני.
כי ארצי שינתה את פניה / עוזי ברעם כנרת זמורה הוצאה לאור 240 עמודים
בסוף הספר כותב עוזי ברעם מן פרק סיכום שבו הוא מדבר על אירועי ה7.10 ונראה שהפרק הזה מסכם בצורה מאוד יפה את המצב שישראל נמצאת בו כאשר עוזי ברעם, אחד הפוליטיקאים האמיתיים והכנים שהיו כאן, רואה את זה מבחוץ אחרי שפרש מפוליטיקה לפני לא מעט שנים. פתאום כשאתה כותב אוטוביוגרפיה פוליטית ואתה רואה דברים מבחוץ הם נראים אחרת מאשר כשאתה בתוך המערכת. אירוע כזה לא היה בתקופתו של ברעם, גם לא במלחמת יום כיפור ולא בשום יום מאז קום המדינה אבל הדברים האלו שכותב ברעם על מה שקרה בשנה החולפת ממצים טוב את שם הספר שבעצם אומר מה ברעם חושב על מצב המדינה כיום. אבל הספר הזה של עוזי ברעם אינו ניתוח פוליטי של התקופה אלא סיכום קריירה במבט מפוקח לאחור על כל מה שהוא עבר בפוליטיקה, ההישגים וגם המחירים ששילם.
מתחילתו בין מייסדי המשמרת הצעירה של העבודה, דרך השליחות בארצות הברית והכניסה לפוליטיקה הארצית, כמעט 40 שנה של קריירה פוליטית ארוכה ומעניינת.
אנחנו עוברים עם ברעם מסע ארוך דרך ימי השיא של מפלגת העבודה, הנפילה הגדולה במהפך של בגין ותקופת רבין, הרצח ומה שקרה אחריו עד שפרש מהפוליטיקה בשנת 2001.
אין ספק שעוזי ברעם היה פוליטיקאי אהוד בכל קצוות הקשת הפוליטית, אדם נעים וחכם, רהוט ומעניין והספר הזה כתוב טוב, עוזי ברעם מספר את סיפורו שהוא במידה רבה סיפורה של הפוליטיקה הישראלית וגם מתבונן מבחוץ על השינויים שקרו במדינה שהולכים לדעתו ובמידה רבה גם לדעתי למקומות רעים מאוד ומסוכנים מאוד. הוא חסר לי ובכלל אנשים כמוהו חסרים לי. סיפורו של עוזי ברעם הוא סיפורה של מפלגת העבודה וסיפורה של מדינה שכבר לא מכירה את עצמה יותר.
אני זוכר לטובה את הספר הקודם של דודו גואטה "רוח התקופה" שיצא בהוצאת פרדס. גם בספר הקודם מאוד אהבתי את תחושת הטירוף והמסע ההזוי שגיבוריו עוברים כמן משל לתקופה בה אנחנו חיים. זה עבד בספר הראשון ועובד נהדר גם בספר הנוכחי.
הספר הוא מן נובלה לא ארוכה מדי בפרקים קצרים וקצביים שמספרת על עזרא, סוכן בדימוס ב"מחלקה שבלעדיה לא ייתכן העבר" שנקרא שוב לדגל על ידי סוכנת חדשה במחלקה בשם איילת. איילת מבקשת מעזרא לעזור ולמצוא את הנביא נתן שמתכוון להכריז על בואו של משיח האמת.
אותו נתן, תלמיד ישיבה שברח מהמחלקה הפסיכיאטרית שחוזה נבואות וחלומות על המשיח ומתסיס את כל הסוכנים הוא רק אחת מהבעיות שצצות כאדר ברקע עומד להתקיים משחק כדורגל סוער בין ביתר ירושלים לבני סכנין והספר חוגג מאירוע לאירוע בקצב מסחרר ובאירועים סוריאליסטים מפתיעים.
זהו ספר מהנה מאוד שנע בין אוטופיה לדיסטופיה לא ברורה והיא מאפשרת לקורא כמה שעות של הנאה מהמצב בו אנו שרויים או אולי אפילו ימצא נימה ביקורתית למצב במדינה וזה בהחלט ייתכן. הראש הקודח והמשעשע של דודו גואטה מאפשר לנו להנות מסיפורים מעניינים ומסעות הזויים וזה היה נכון גם בספר הביכורים שלו וגם בספר הזה.
מעניין מה יביא איתו הראש הקודח של דודו גואטה גם בספר הבא.
ספר מהנה ולא מתיימר יותר מדי ומבחינתי זה עושה בדיוק את העבודה הנכונה בהקשר הזה.
ספר יום הדין / קוני ויליס הוצאת אופוס 689 עמודים מאנגלית: עידית שורר וצפריר גרוסמן
הספר הזה שהוא חלק מסדרת "נוסעי הזמן מאוקספורד" תורגם מחדש ויצא בעיצוב מחודש לקוראים שלא הכירו את קוני וויליס וספריה, כמוני. אני אמנם אוהב מד"ב אבל לא קורא הדוק של הז'אנר, ספרים בודדים בשנה כמו גם ספרות הפנטזיה שגם אותה אני אוהב אבל קורא מעט ממנה וכך פספסתי את קוני ויליס שהיא באמת נפלאה ויצירתית. מאנשים שקראו את הספר הזה בעבר הבנתי שאחת הבעיות שהם חוו ממנו היה כשלים בתרגום שהפריעו לקריאה ולכן התרגום עבר סוג של שפצור כי את התרגום המקורי של עידית שורר הצטרף צפריר גרוסמן. מכיוון שלא קראתי את התרגום הקודם אני לא יכול להשוות אבל כן יכול להעיד שהספר היה קריא מאוד ולא זיהיתי בו בעיות מיוחדות שהפריעו לי על הקריאה.
אנחנו בערך באמצע המאה ה21 ומסע בזמן כבר אפשרי ועובד, באוניברסיטת אוקספורד יש מחלקה שלמה שעושה את זה ושולחת אנשים למסעות בזמן לחקר ולמשימות נוספות. אחת מהן היא סטודנטית להסטוריה בשם קיוורין אנגל שחוקרת את המאה ה14 ומתוכננת להשלח לשם. היא חוקרת טוב טוב את המאה הזו, את המנהגים שלה, את הלבוש, אתץ השפה המדוברת שהיא שהאנגלית המדוברת שם שונה לחלוטין מהאנגלית המקומית וכמו כן מדברים שפות נוספות כגון לטינית. הלבוש שונה והכל. מצמידים לה תרגום סימולטני וסיפור כיסוי כדי שבכל יסתדר כי נשים באותה תקופה לא רק היו במעמד נחות אלא חסרות מעמד כמעט בכלל ואישה שמסתובבת לבדה במאה הזו סיכוייה לשרוד נמוכים מאוד. התכנון היה לשלוח אותה לשנת 1320 והיא נשלחת. יצא הגורל ובדיוק לפני שהיא נשלחה התחילה להתפרץ מגיפה בכדור הארץ, מגיפה שקשה היה להבין אותה או את התסמינים שלה וככל הנראה אחד מהם היה סוג של בלבול והיא נשלחת בטעות לשנת 1348. עד כמה הגורל מתעתע? בשנת 1348 התפרצה המגיפה השחורה באירופה והכתה חללים, מליוני אנשים מתו מהמגיפה האיומה הזו שבעידן הפרימיטיבי חסר ההגיינה של המאה ה14 היה מאוד קשה למגר אותה. וכמובן במקביל לכך, במאה ה21 המגיפה שהתפרצה גם היא משפיעה ובמקביל למלחמה במיגורה חוקרי אוקספורד שוברים את הראש איך להחזיר את קווירין ואיך לעזור לה למצוא את דרכה ולהבין למה היא נשלחה כמעט 30 שנה קדימה.
כמובן שאנחנו זוכים להבנה איך בעצם התייחסו למגיפות בשתי תקופות שונות והסיפור תופס תאוצה והעניין בו מתגבר. למי שלא קרא את סיפוריה של ויליס זה בהחלט ספר להתחיל בו ואני יכול להעיד כי לאחר מכן קראתי ספר אחר שלה שגם עליו אכתוב שמתנהל ונכתב בצורה שונה לחלוטין והספר הזה סוחף ומעניין בעיני הרבה יותר גם כי הוא עוסק בנושאים קצת כבדים אבל דווקא הבחירה בנושאים כבדים כמו מגיפות הופכים אותו לעשיר ומעניין הרבה יותר והכתיבה סוחפת ועשירה והספר מעניין בצורה בלתי רגילה מה שהופך אותו בעיני לאחד מספרי המד"ב המרתקים שקראתי.
יופי של ספר, עשיר, מרתק, למרות עוביו הוא נגמא במהירות והוא סוחף. ההתחלה קצת איטית אבל ברגע שהוא מקבל קצב קשה להפסיק לקרוא. מומלץ מאוד.
האברך יענקי וייסברג / דבורה ווגנר קינמון הוצאה לאור 234 עמודים
לאחרונה יצא לי להכיר באופן אישי כמה נשים שיצאו בשאלה והתנתקו מהמשפחות החרדיות שבהם הן גדלו. לא מרצון אלא פשוט המשפחה בחרה להתנתק מהן מהסיבות הידועות של הקושי הרב במשפחות חרדיות להתגבר על ה"עלבון" או ה"כשלון" במניעת היציאה בשאלה.
דרכן למדתי לא מעט על מה שהן עוברות ועברו ועדיין שתיהן שמרו על קשר עם חלק מבני המשפחה, פחות עם ההורים ויותר עם אחים ואחיות שנותרו חרדים ושמרו על אורח החיים שהם נולדו לתוכם.
הספר הזה עוסק בנושא המורכב הזה בין השאר, הרצון לשמור על אורח החיים שלך למרות השוני ובמקביל האהבה לבן המשפחה והרצון להתחבר מחדש למשפחתיות שכל כך חשובה.
זה הסיפור של ארי ויענקי. יענקי הוא אברך שחלומו הוא להיות גדול בתורה אך בפועל זה לא מצליח לו כל כך הוא תלמיד בינוני שעסוק רוב הזמן בגידול הילדים שכן המפרנסת העיקרית בבית היא אשתו, חרדית משכילה שעוסדת בחברת הייטק ומפרנסת גם כדי שיענקי יוכל ללמוד בשקט ביבישה אך בפועל יענקי מטפל בילדים ומוצא עצמו מבולבל הן מהסיטואציה והן מכך שהוא לא מצליח לממש את ייעודו כתלמיד טוב.
ליענקי יש אח שיצא בשאלה, שמו ארי (אהרון) שיוצר איתו קשר לאחר שנים. ארי נודה מבית ההורים ויצא לחיים עצמאיים ואקדמאים, הוא נשוי לדתלש"ית וחייו קיבלו תפנית שונה לגמרי ולמרות ואולי בגלל הניתוק והדרך בה הוא בחר הוא מצליח לנתב את חייו להשכלה והצלחה. ארי שרוצה בקרבת אחיו יוצר את הקשר והספר עוקב אחרי הקשר המתפתח והמתחדש כמו גם את הדרך בה חייהם מתנהלים כמו גם הזוגיות המורכבת שלהם בהם הם נאלצים לעשות בחירות לא פשוטות.
דבורה ווגנר עסקה בין השאר בדוקטורט שעוסק בחייהם של אברכים והתאמתם לעולם המודרני בהם הם נדרשים לתמרן בין הורות ללימודים בישיבה וזהותם כאנשים דתיים בחברה מתחדשת ומשתנה והספר כתוב בצורה מעניינת ביותר. נסחפתי לעולמם של הדמויות ונהניתי מקריאתו. מומלץ.
בעיני היא ברה. אנתולוגיית שירי זנות ופורנו הוצאת מקום לשירה 325 עמודים עורך: גלעד מאירי
קודם כל זה וואו, איזה פרויקט גם מקיף וגם אמיץ. יש כאן עבודה מדהימה של חיפוש ואיסוף שירת שוליים כך אני מכנה זאת שעוסקת בנושא שלא הרבה משוררים רוצים לעסוק בה וגם לא הרבה סופרים עוסקים בה, נושא הזנות, נושא שיש עליו ביקורת חברתית נוקבת, מוסרית, חברתית, פוליטית, נשית, ביקורת מגדרית. אבל הדבר המעניין כאן שהספר התמקד בשירה מקומית, שירה עברית בנושא וכאן העבודה היא יותר מורכבת, לבחור שירים טובים וראויים מתוך מבחר לא גדול של משוררית ומשוררות שכתבו על זה, על זנות ופורנוגרפיה.
אם על זנות אפשר למצוא מגוון רחב ועשיר יותר של שירים אז על פורנו נכתבו מעט מאוד גם כי כפי שגלעד מאירי מסביר באחרית הדבר, הפורנו הוא נושא יחסית צעיר בעוד שזנות היתה קיימת מימי קדם.
השם של הספר" בעיני היא ברה" לקוח משיר של ביאליק שגם הוא נוכח באנתולוגיה כך שבאמת אפשר למצוא בספר שירים עכשוויים יותר לצד שירה יותר ישנה וזה נוכח בסגנון ובשפה העברית המשתנה מתקופה לתקופה.
מאוד מעניין מחקרית לראות את ההבדל בכתיבת שירים על זנות בין משוררים למשוררות. בעוד נשים נקטו בגישה ביקורתית יותר גברים נעו בין כתיבה ביקורתית לכתיבה חווייתית. לא נתקלתי בהרבה שירים שמדברים על זנות גברית או זנות הומוסקסואלית ואולי היו יותר משחשבתי ופספסתי שכן יש לא מעט שירים בספר ולא כולם נחרטו בזכרוני אבל בהחלט זוהי אנתולוגיה מאוד עשירה עם שירים ממש טובים וחלקם מאוד לא קלים לעיכול.
הרבה יותר עניינה אותי הגישה הגברית בשירה לזנות שכן היא הרבה יותר רחבה ונעה בין גישה רומנטית, לגישה ביקורתית מחאתית, גישה חמלתית וכמובן גישה חווייתית של אלו שהלכו לזונה ומתארים את החוויה. אצל משוררות יש גישה חמלתית אבל הרוב בה מנקודת מבט ביקורתית חברתית. כך כו כך מדובר בספר מאוד עשיר שמביא לא מעט נקודות מבט על התופעה ועל העיסוק והמגוון רב וזה ספר מרתק.
קשה לנו כחברה שמרנית מטבעה לעסוק בנושא הזה, אתה יודע שברגע שאתה עוסק בזה אתה חשוף לביקורת אבל אמנות מטבעה חשופה לביקורת ועדיין צריך אומץ לעסוק בכך. מגוו המשוררים והמשוררות בספר רב ומקיף כמעט את כל השירה העברית לדורותיה וכמעט כל המשוררים המוכרים לנו וכאלה מוכרים פחות. כמעט כל שם שתעלו במחשבותיכם מופיע באנתולוגיה הזו וזה מה שמרשים בה.
בהחלט אסופה מרשימה במיוחד ואמיצה מאוד. עזבו כתיבה על זנות, להוציא אסופה כזו זה דבר אמיץ מאוד
היה לך טוב או היה לך רע? / יעל נאמן הוצאת אחוזת בית 95 עמודים
כילד שהגיע לקיבוץ בגיל צעיר וכילד חוץ שלא נולד בה חוויתי את הלינה המשותפת בבית הילדים בשני קיבוצים שונים, שנה אחת בכיתה ג בקיבוץ מרום גולן ושנה אחת בכיתה ד בקיבוץ עמיר שכשהגעתי בהדרגה הפסיק את המנהג הזה שחלק רואים בו מגונה ולא תקין ובמידה רבה בצדק ולאט לאט הורגלתי לישון עם ההורים שלי בסוף היום ובית הילדים הפך למקום של בילוי אחר בית הספר ובזמן בית הספר היסודי.
כך יצא שאני לא חוויתי את זה לעומק ומגיל מאוד מאוד צעיר וזה לא השפיע עלי עמוקות. מצד שני אני יודע עד כמה הנושא הזה העסיק ומעסיק את בוגרי החינוך המשותף והם הולכים ומזדקנים אבל המשקעים נשארו. בספר זה יעל נאמן חוזרת לילדותה בקיבוץ בה היא נזכרת בילדותה בקיבוץ בו היא גדלה והוא הופך למן ממואר על השפעת החינוך המשותף עליה לטוב ולרע. במקביל יעל נאמן מתחקה אחרי סיפורו של נחשון גולץ שלפני שנים רבות תבע את התנועה הקיבוצית על הנזקים שהלינה המשותפת הזו גרמה לו כאדם בוגר, על העובדה שכמעט ולא ראה את הוריו או גדל איתם ונראה שיש כאן איזה סיפור מרתק ששווה לעקוב אחריו וכך עושה יעל נאמן. במקביל לסיפור שלה היא מתחקה אחרי גורלו של נחשון, מה עבר עליו מאז ואיפה הוא היום.
כתב האישום של נחשון כלפי החסך ההורי שזה עשה לו והעובדה שהאידיאולוגיה הקיבוצית לקחה ממנו את החוויה המשפחתית והפכה אותה לקולקטיבית גרמה לו נזקים רבים. ועדיין הסיפור הזה עלול ליצור או עלול להשתמע מכך שכל מי שגדל כך הוא אדם נכה רגשית עם חסך הורי לכאורה וזה לא כך.
רוב חברי קיבוצניקים ורובם גדלו שנים יותר ממני בחינוך המשותף וכולם הורים ונורמטיבים שמנהלים חיים משפחתיים לחלוטין רגילים, כולם. האם הם אהבו את זה? האם זה השפיע עליהם לטובה או לרעה? מודה שמעולם לא ניהלתי שיחה עם אף אחד מהם, זה מעולם לא היה אישיו בשיח שלנו אבל הם חוו את זה.
אבל הספר מעניין למרות שהנושא נטחן עד דק בלא מעט ספרים, דוקטורטים, מחקרים ומה לא. ועדיין העלאת השיח מחדש על המושג בית, על המושג חברה תקינה, על חשיבותו של הבית וההורות יש בה חשיבות גם היום.
התיאורים של נחשון הם לא פשוטים לקריאה ומעוררים שאלות לגבי התפיסה החינוכית המעוות של הקיבוץ האידיאולוגי של פעם ועובדה ששיטה זו פשוט נעלמה מעולמנו ומחיינו ולא בכדי. אבל היא לא בהכרח החוויה המשותפת של כל מי שגדל כך.
ספר קצר ומעניין מאוד שלמרות נושא שנידון אינספור ונכתב עליו לא מעט הוא עדיין מעניין ועדיין שווה לקרוא עליו עוד. כך לתפיסתי. כספר ובדרך בה הוא נכתב הוא מעניין ושווה קריאה.
מזמנת לי אביב / שירלי שמואל הוצאת עושים ספרים 100 עמודים
בזמן האחרון יוצא לי לקרוא הרבה ספרי שירה שאני מכנה אותם "שירה נשית" שירה שמדברת לאו דווקא אל נשים אלא מוציאה את הנשיות החוצה וכותבת אותן, בצורה פיוטית, רגישה, אוטוביוגרפית. שירה שיש בה חוויות, של הורות, של העצמה, של התמודדות עם המורכבות של להיות אישה.
הספר הזה הוא תהליך, הוא מסע נשי פנימי וחיצוני שהמחברת עושה איתנו הקוראים ומלווה אותנו ואיתנו שלב שלב. זו שירה אופטימית, מאירת עיניים, אין לה יומרות להיות שירה גבוהה וגם לזה יש מקום. זו שירה פשוטה ונגישה שכל אחת יכולה להתחבר אליה. לא כל ספר שירה צריך להיות בשפה גבוהה ומרומז עם מבנים מורכבים ומשקלים ודימויים שונים אלא יש גם מקום לשירה שהיא נוגעת ובאה ממקום מאוד נוח ונגיש ועם זאת זה לא מבטל את המורכבות שלה ואת היופי שלה ויש הרבה יופי בשירה של שירלי שמואל.
הפורמט של הספר מעניין, הוא כרוך כמחברת ומעוטר באיורים עשינים, נשיים, פרחים וצבעים שמשתלבים ברקע הלבן. הדמויות המאויירות קונטוריות ושקטות, לא מכבידות על הדף ומייצרות תנועה שמשתלבת עם הליריקה.
