הליווי / רנה דה סקאטי
הוצאת אפרסמון
137 עמודים
מצרפתית: יורי מירון
אין הרבה חוויות קשות כמו ליווי אדם אל מותו.
הייתי במקום הזה כשליוויתי את אבא שלי בבית החולים, זוכר שציירתי אותו כשהוא היה לא במיטבו על מיטת חוליו וזוכר שהציורים שיקפו לי את הסבל והכאב בגסיסה האיטית.
הליווי הוא ספר שלא מפחד להתקרב, להתבונן, לגעת במקום הכי רגיש—האובדן. רנה דה סקאטי כותב בכנות כואבת אך מאופקת על ליווי של חבר קרוב אל סוף חייו, והוא עושה זאת בלי ליפול לקלישאות של אבל ודמעות.
הספר הזה הוא הרבה יותר מתיעוד של פרידה. הוא מבט אינטימי על מערכת יחסים, על הדרך שבה מחלה גוזלת מאיתנו את היכולת לתקשר, אבל גם על האופן שבו חברות אמיתית ממשיכה להתקיים גם בתוך השבריריות הזו. דה סקאטי לא רק מתאר את החוויה—הוא מנתח אותה, חושב עליה, מציב אותה בתוך הקשר רחב יותר של זיכרון, ספרות ומשמעות.
לסגנון של דה סקאטי יש משהו עדין ומדויק, כמעט מהוסס, כמו אדם שמנסה למצוא את המילים הנכונות למשהו שאין לו מילים. הוא לא נסחף לרגשנות מוגזמת, אלא שומר על איפוק שמעניק לספר עוצמה משלו. אין כאן דרמות גדולות, רק רגעים קטנים של הבנה, של מבט שמוחלף, של שתיקה שמספרת הכול.
למרות הנושא הכבד, הקריאה לא מעיקה. להפך—הספר קצר יחסית, ולמרות שהוא מטפל בחומרים רגשיים טעונים, הוא לא מבקש להכביד על הקורא, אלא לשתף אותו בתהליך כמעט פילוסופי של הבנה וקבלה.
למרות המינימליזם של הספר הוא מצליח להכיל עולם ומלואו של רגשות ושל כציבה אינטימית וחיבור אישי בין בני אדם.
דווקא המינימליזם הזה מצליח לגעת ברגש של הקורא ואת זה אהבתי.
אבל יותר מהכול, זהו ספר על נוכחות. על איך להיות שם, איך להישאר לצד מישהו גם כשהוא הולך ונעלם. זו חוויה אוניברסלית, כי בסופו של דבר, כולנו נעמוד במקום הזה—אם כמלווים, אם כנעזבים. הספר הזה מזכיר לנו כמה זה חשוב להיות שם, באמת.
אחרית הדבר של המחבר היא מרגשת וחשובה
הנושא של המודעות לאיידס שבתקופה עליה מספר דה סקאטי היא תקופת בורות ודיעות קדומות שהשפיעה רבות על התמותה מהמחלה והרתיעה של אנשים מהחולים בה. השיח שמעלה הספר הוא חשוב מעבר לליווי עצמו אלא למקום של מודעות בכל מה שקשור לידע על המחלה וליחס אל חוליה.
לא ספר קל, אבל ספר חשוב.
snirbooks 