הבלוג הזה הוא אוסף מכתבים שאני כותב לאימי המנוחה שנפטרה מסרטן בשנת 1982 בגיל 38.
החלטתי לעשות זאת בעיקר כדי לשמר את זכרונה ולחבר אותה עמוק יותר אלי ולהוויה שלי.
כל מה שהיא פספסה ממני בכל שנות בגרותי והתבגרותי אני אכתוב לה ואתה תהיו חשופים אלי ולרגשות שלי ומקווה שתהנו מכתיבתי.
המלך בצהוב / רוברט ו. צ'יימברס הוצאת פרדס 140 עמודים תרגם: יהונתן דיין
מאז שהתחלתי לקרוא את כתביו של לאבקראפט אני התחלתי לחפש טקסטים וספרי אימה מהתקופה היא וזה כל כך מעניין בעיני. אני כאילו נחשף למשהו אחר, הסגנון שכתבו רוב הכותבים באותה התקופה בין אם זה רוברט צ'יימברס, רוברט אי הווארד, לאבקראפט ואחרים הוא סגנון מאוד שונה מהאימה שנכתבת היום והיא כמעט פסיכולוגית, מצמררת דווקא בשקט שלה ודווקא מהמקום הזה היא מייצרת פחד מצמית ומרתק.
במהדורה של הוצאת פרדס מופיעים ארבעת הסיפורים המרכזיים של צ'יימברס: "מתקן השמות", "המסכה", "בחצר הדרקון" ו"הסימן הצהוב". אלו הסיפורים שיצרו את המוניטין של הספר ושהפכו אותו לקלאסיקה של ספרות האימה. בכל אחד מהם המחזה האסור "המלך בצהוב" נוכח כרקע מאיים, ישיר או עקיף, והוא זה שמוביל את הדמויות להתרסקות נפשית, לאובדן אחיזה במציאות ולמפגש עם אימה שאין לה פנים מוגדרות.
"מתקן השמות" פותח את הקובץ בתחושת מסתורין כבדה. "המסכה" חוקר את הגבול שבין אמנות, אהבה והפיכת החומר לרוח. "בחצר הדרקון" מתרחש בפריז ומעמיק את הקשר בין חיי היומיום לבין הצל האפל של המחזה. "הסימן הצהוב" הוא אולי האיום ביותר, סיפור שבו המגע עם המחזה הופך לאובדן בלתי נמנע של שפיות.
הקריאה בארבעת הסיפורים האלה יוצרת חוויה של אי־נוחות מתמשכת, לא בגלל מפלצות מוחשיות או עלילה קצבית אלא בגלל תחושה שהמציאות עצמה מתערערת. צ'יימברס לא זקוק לתיאורי זוועה מוחשיים, הוא משתמש ברמיזות, באווירה ובדמויות שנשחקות מבפנים, ובכך מצליח להוליד אימה קיומית שממשיכה להדהד גם אחרי סיום הקריאה.
התרגום של יהונתן דיין נאמן למקור ומאפשר לקורא בן זמננו לפגוש את הסגנון הדקדנטי של סוף המאה התשע עשרה בלי להיתקע במכשולים לשוניים. הבחירה להתרכז בארבעת הסיפורים החשובים ביותר הופכת את הספר למהודק, ממוקד ומספק.
"מלך בצהוב" הוא ספר שמזכיר לנו שהמילים עצמן יכולות להיות מסוכנות, שהספרות יכולה לערער אותנו לא פחות ממראות זוועה, ושאימה אמיתית היא זו שמגיעה מבפנים ולא מבחוץ.
חמישים שנה ויום / מוטי גלוסקה הוצאת כנרת זמורה 397 עמודים
אנחנו כמעט שנתיים מאז ה7.10.23 ועדיין לא הוקמה כאן ועדת חקירה ממלכתית. נראה שכל עוד הממשלה הנוכחית בשלטון ועדה כזו גם לא תקום וזה מעלה את השאלה עד כמה ועדות חקירה שעוסקות במחדלים צבאיים הן חשובות כדי להגיע לחקר האמת ומה ניתן ללמוד מהן. אני מעלה שאלה באופן אישי שכן ועדת החקירה למלחמת יום הכיפורים על היערכות ומוכנות של הצבא לא מנעה חמישים שנה לאחר מכן את האסון הנורא ביותר שקרה לנו.
הספר של מוטי גלוסקה נכנס בדיוק אל תוך המקום הזה. הוא מציב לנו מראה היסטורית וגם עדכנית ומבקש שנביט באמת הפשוטה: מדינת ישראל נלחמה בכל דור, שילמה מחיר כבד, ובכל פעם שוב ושוב הקימה ועדות חקירה כדי לנסות להבין מה השתבש. גלוסקה מביא אל השולחן לא רק את ועדת אגרנט המפורסמת אלא גם את ועדת כהן שחקרה את אירועי סברה ושתילה, את ועדת וינוגרד שבחנה את מלחמת לבנון השנייה, ואת השיח סביב ועדות שהוקמו או לא הוקמו במקרים אחרים. דרך זה הוא מצביע על תבנית חוזרת: אנחנו טובים בהקמת ועדות, פחות טובים בהטמעת הלקחים.
כקורא מצאתי את עצמי נע בין תחושת הערכה לניסיון להקיף חומר עצום לבין תסכול. הערכה משום שגלוסקה מציג סקירה רחבה מאוד, שמתחילה עוד בימי המנדט ומגיעה עד האסונות האזרחיים של השנים האחרונות, כולל אסון מירון ופרשת הצוללות. תסכול משום שברוב המקרים גם אחרי דיונים נרחבים, מסקנות חדות ודו"חות עבים, נדמה שמה שצריך להשתנות לא באמת משתנה. המנגנון הפוליטי שואב את הדוחות פנימה, המערכת הצבאית מנסה להגן על עצמה, והציבור לרוב מאבד סבלנות.
כאן גם עולה הנקודה האישית שלי כלפי המחבר. גלוסקה הוא אל״מ במילואים, כלומר בא מהצבא, אבל הוא כותב כאן כחוקר אזרחי. אני מוצא בזה משהו מעניין. האם לא נכון יותר שדווקא שופט נטול עבר צבאי יכתוב את החיבור הרחב ביותר על ועדות חקירה? מצד שני אולי דווקא מי שהיה חלק מהמערכת מבפנים מסוגל להבין את נקודות התורפה שלה ולהאיר אותן באופן חד יותר. הספר הזה הוא במידה רבה חלק מהדיון עצמו, הוא לא רק מתאר את הוועדות אלא גם חושף את הבעיה בכך שהקולות החזקים בשיח על חקירת מחדלים הם כמעט תמיד קולות עם עבר צבאי.
החוזקה של הספר היא בכך שהוא לא מסתפק בביקורת. גלוסקה מציע מתווה לוועדת חקירה אחרת, כזו שתהיה יעילה יותר, שקופה יותר, עם פחות מרחב תמרון לפוליטיקאים ולגנרלים. לא כל הצעותיו פרקטיות בעיני, ולא בטוח שבמציאות הישראלית אפשר ליישם אותן, אבל עצם הניסיון להציע פתרון ולא להסתפק באמירה שהכל כשל הוא בעיני נקודה לזכותו. הוא מצליח להראות לקורא שגם אם הדרך ארוכה, יש אפשרות לעצב מנגנון חקירה טוב יותר.
בעיניי זה ספר חשוב, גם בגלל הזמן שבו הוא יוצא וגם בגלל השאלות שהוא מציב. לא מדובר רק בהיסטוריה צבאית או בניתוח משפטי יבש, אלא בדיון עמוק על אחריות ציבורית ועל הקשר בין חברה למדינה. כשאנחנו חיים במציאות שבה ועדת חקירה לא קמה גם אחרי אחד האסונות החמורים בתולדותינו, הספר הזה הוא תזכורת למה אנחנו עלולים לאבד אם נמשיך להימנע מהתמודדות. הוא לא מבטיח נחמה, הוא לא סוגר פצעים, אבל הוא מניח על השולחן שאלה שאי אפשר להמשיך להתחמק ממנה: האם נלמד ממה שכבר נחקר, או שנשאיר את ההיסטוריה לחזור על עצמה שוב.
באגאדובא הוא לא ספר קריאה קלאסי, הוא בא לתאר באמצעות מילים, תחושות, רגשות וגם באמצעות משחק טיפוגרפי את מה שמתחולל בנפשה של אישה שעוברת משבר זוגי קיומי רציני וצריכה לקבל החלטות קשות. כשקיבלתי את הספר הזה לידיים באו איתו כל מני תוספות שגרמו לי להרגיש שאני מקבל לידי לא רק ספר אלא חבילת הפתעות, ממש כך. זה סקרן למה ספר צריך כל כך הרבה דברים נלווים כדי להעביר לי את המסר, אני איש של מילים ולדעתי ספר חזק עומד על מילים וכן, לספר הזה יש כח גם אם הוא היה נאחז רק במילים.
אני פתחתי אותו בזהירות, חיפשתי קודם את הכריכה והעיצוב לפני שנכנסתי לתוכן. הכריכה מושכת מאוד, יש בה משהו שמצליח לעורר את העין ולעורר סקרנות עוד לפני הקריאה. אחר כך מגיע המשחק הטיפוגרפי, טקסט שמתפרק לשורות קצרות, מילים שמתרוצצות על הדף, תחושת כאוס שמנסה לשקף את העולם הפנימי של הדוברת. הקריאה עצמה זורמת מהר, זה ספרון קצר שמרגיש יותר כמו שוט של רגש מאשר מסע עלילתי. אני מודה שזה כיף לקריאה, התחושה היא של חוויה ולא רק של טקסט.
העלילה מתמקדת באישה שמגלה את הבגידה של בן זוגה ונשארת להתמודד עם השבר, עם רגשות האשמה שלה כאם וכאשת קריירה ועם הפחד שהחיים מתפרקים. טל כץ מתארת את זה מבפנים, כמעט בלי פילטרים, בלי תיאטרליות ובלי נקמה. זה החיים עצמם ברגעים המכוערים שלהם, ומכאן גם הכוח של הטקסט. יש משפטים חדים, ניסוחים שמפסיקים אותך ומכריחים אותך לחשוב, והם אלה שמעניקים לספר את המשקל שלו למרות אורכו המצומצם.
ועדיין, אני לא יכול להתעלם מהשאלה שנשארה לי לאורך הקריאה. האם הטקסט הזה היה מחזיק מעמד גם בלי העיצוב והגימיקים הטיפוגרפיים. ספר חזק באמת לא זקוק לתוספות כדי להישאר מהדהד. כאן יש הרגשה שהעיצוב הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים של הספר, אולי אפילו קריטי. מצד אחד זה הופך את החוויה לייחודית, מצד שני זה מעלה חשד שהמילים לבדן לא היו מספיקות. זה מקום שבו הקורא צריך לשאול את עצמו אם הוא מחפש ספרות או חפץ אמנותי.
באגאדובא הוא יצירה מעניינת כי הוא משחק על התפר בין טקסט לבין אובייקט מעוצב. אי אפשר לקחת ממנו את הכנות והעוצמה של הקול הנשי שעובר בו, וגם אי אפשר להתעלם מהאומץ להציג את החיים בלי שכבות של ייפוי או פתרונות מהירים. בסופו של דבר אני יצאתי מהקריאה עם מחשבה כפולה, מצד אחד התרשמתי מהיכולת של טל כץ להניח כאב גולמי על הדף, מצד שני תהיתי אם כל זה היה עובד גם בלי הבמה הגרפית. אולי התשובה נמצאת איפשהו באמצע, וזה מה שהופך את הספרון הקצר הזה לכל כך מסקרן.
זהו ספר השירה הראשון שאני קורא מהוצאת אלף וחיכיתי להגיע אל ספריה של הוצאה שרואה בעצמה כמי שמביאה משהו חדש ומרענן לפחות בעיני לקורא הישראלי הן מבחינת שירה והן מבחינת דברים אחרים שהיא בוחרת להוציא. והתלבטתי מה לבחור ועם איזה ספר להתחיל והספר הזה נבחר והוא בהחלט מעניין. יש משהו מאוד כנה בשירתה של אור-לי בדלי.
הכריכה מושכת את העין כבר מהמבט הראשון. היא מציגה צילום של דמות נשית מפורקת לרסיסים, כאילו נשברה מראה והותירה את הפנים מפוזרות בחלקים. יש כאן הצהרה ברורה על פגיעות ועל חוסר שלמות, על הצורך להביט בזהות דרך חלקים ולא דרך תמונה שלמה. זהו רמז מקדים למה שמחכה בפנים, סדרת שירים שמתעקשת להראות לנו לא רק את היופי אלא גם את השבריריות, לא רק את מה שנאמר אלא גם את מה שנחסר. הבחירה הזו משרתת היטב את הטון הכללי של הספר וממקמת את הקורא מראש בתוך חוויה אינטימית אך גם מאתגרת.
הקריאה בשירים עצמם יוצרת תחושה של מסע פנימי, מסע שנוגע באובדן, בזיכרון, באהבה וביחסים מורכבים. השירה קצרה וממוקדת, כמעט עירומה, לא עטופה בקישוטים. פעמים רבות היא פועלת עלי דרך השתיקות, דרך מה שאינו נאמר. זה ספר ששואל ממני לא רק להאזין אלא גם להיכנס אל תוך השורות, להשלים אותן מתוכי. מצאתי את עצמי חוזר לשירים מסוימים פעמיים ושלוש, לא בגלל שהיו קשים לפענוח אלא בגלל שרציתי לשהות בהם עוד קצת, לנסות להרגיש שוב את הדהוד השפה הפשוטה והכנה.
החוזק הגדול של הספר הוא בכנות הרגשית שלו. בדלי אינה מתאמצת להרשים או לייפות. היא מניחה חוויות חיים, כאבים, קולות פנימיים, ומאפשרת לקורא לגעת בהם בלי מחסומים. לעיתים התחושה היא של יומן אישי שהפך לשירה, ולעיתים של צעקה מאופקת, כמעט לחישה. השירים מצליחים לשמור על עדינות גם כשהם נוגעים בחוויות קשות, כמו מוות של אב, או תחושת בדידות וניתוק.
עם זאת, יש בספר גם רגעים של עייפות. המינימליזם הלשוני, שמצד אחד הוא מקור כוח, עלול מצד שני להפוך לרפטטיבי. לא כל השירים משאירים את אותו הרושם או מצליחים להמריא באותה מידה. לעיתים התחושה היא של סדרת שברי מחשבה שטרם התגבשו לשיר חזק דיו. כאן הייתי מצפה מהוצאה שמבקשת להיות פורצת דרך להקפיד יותר בעריכה, להבליט את השירים החזקים ולבנות מהם מבנה פנימי שמחזיק את הקורא לאורך כל הספר.
ובכל זאת, חמאת מריחואנה הוא ספר ביכורים מעניין מאוד. הוא לא מתנצל על החולשות שלו אלא הופך אותן לחלק מהחוויה. יש בו קול נשי ייחודי, אחר, שלא מנסה להתיישר לפי ציפיות מוכרות. בעיני זהו הישג. אני שמח שהתחלתי את ההיכרות שלי עם הוצאת אלף דווקא בספר הזה, כי הוא ממחיש את ההבטחה שבהוצאה שבוחרת לתת במה לקולות חדשים ואמיצים. הספר מותיר בי תחושת חוסר שקט, ודווקא מתוך החוסר הזה אני מרגיש שהשירה כאן חיה, נושמת, מזמינה אותי להמשיך להקשיב.
"כבר שנים היא רצה נסה על נפשה בורחת מעצמה איש אחד עצר ושאל "זקוקה לעזרה?"
אחד הדברים שמשכו אותי בספר הזה זו הכריכה הנהדרת והחזקה שאיירה מורן ברק. היא בולטת על המדפים ויש לה עוצמה עם האבטיח האדום על רקע שחור לבן עוצמתי ואפל. היה לי חשוב לציין זאת כי לכריכות יש משמעות אבל הספר הזה גם הוא עוסק בנושאים מורכבים שיש בהם הרבה אפורים ולא רק שחור לבן חזק ודיכוטומי. הוא עוסק במורכבות של חיילים במחסומים ובדילמות הקשות ובסיטואציות המורכבות ועוד לא התחלנו לדבר על התקופה בה מתרחשת עלילת הספר.
כבר מהעמודים הראשונים הבנתי שמדובר ברומן שנשען לא רק על סיפור אישי אלא גם על הקשר היסטורי כבד. העלילה מתרחשת ב־1994, תקופת אוסלו, רגע שבו נדמה היה לרבים שאולי יש פתח לפיוס או לתקווה אחרת. יונתן, חייל צעיר שזה עתה סיים קורס חובשים, מוצב במחסום צבאי. משימה שנראית בתחילה טכנית ומונוטונית, מתגלה אט אט כזירת קיום צפופה שבה הפחד, האחריות, התסכול והאנושיות מתנגשים בכל שעה. אבל מה שהופך את יונתן לדמות מורכבת באמת הוא לא רק המדים שהוא לובש אלא גם הלב השבור שהוא נושא איתו.
חברתו יעלי עזבה אותו, והכאב הזה נוכח כמעט בכל דף. יונתן מתהלך במחסום כשהוא נקרע בין פקודות צבאיות לבין מחשבות אובססיביות על יעלי. הוא מעלה על דעתו מפגשים דמיוניים, מדמיין אותה עוברת במחסום, כמעט מבקש לראות את דמותה בתוך ההמון האנונימי. הגעגוע הזה הופך אותו פגיע, אבל גם מעניק לעלילה מימד אנושי מאוד: המחסום אינו רק קו גבול בין ישראלים לפלסטינים אלא גם מחסום בין יונתן לבין אהובתו. הרצון לראותה שוב מתערבב עם עייפות השמירות ועם ההתפוררות של הצוות, והוא מבין שכמו שאין לו שליטה על זרימת האנשים במחסום, כך אין לו שליטה על ליבה של יעלי.
החיילים שסביבו מצוירים גם הם כבני אדם צעירים שנקלעו לסיטואציה גדולה מהם. כל אחד מהם הגיע לצבא עם תחושת שליחות, עם זהות מגובשת יחסית, עם רצון לשרת את המדינה. אבל ככל שהימים חולפים, השחיקה גוברת, הפקודות אינן תמיד ברורות, האיומים ברקע הולכים ומתרבים, וכל אחד מהם מתחיל להתכעס, להתנכר, להתעייף. יש משהו קשה לקרוא בוינגרד כשהוא מתאר את ההתכערות של הדמויות, את הדרך שבה הזמן הארוך בעמדה הופך אותן לציניות ולעיתים גם לאכזריות. השאלה החוזרת היא מה נשאר מהנער התמים שהתגייס רק לפני שנה או שנתיים.
מה שמעניין בספר הזה הוא האופן שבו וינגרד משתמש בשגרה כדי לבנות מתח. אין כאן קרבות דרמטיים גדולים אלא בדיקות חוזרות של רכבים, שאלות קצרות שנשאלות שוב ושוב, רגעים ארוכים של כלום ואז התפרצות פתאומית. הקצב הזה מאט את הקריאה, ולפעמים אפילו מכביד, אבל יש בו אמירה: זהו הקצב של המחסום. זהו הזמן המתוחכם שבו שעות מתמשכות הופכות למבוך שאין לו סוף. עבורי זו הייתה אחת מנקודות החוזקה של הספר, כי היא גרמה לי לחוות בגוף את מה שהדמויות חוות.
יונתן, בתוך כל זה, הוא דמות כפולה: מצד אחד חייל שמנסה לשרוד את היום, מצד שני בחור צעיר שאיבד אהבה. הגעגוע ליעלי לא נותן לו מנוח. הוא מציף את מחשבותיו בזמן הכי לא מתאים, ברגעים שבהם הוא אמור להיות מרוכז במשימה. במובן מסוים, יעלי היא צל שמלווה את המחסום כולו. לפעמים היא מופיעה כתקווה, לפעמים ככאב, לפעמים כהזיה. נדמה שהספר רומז לכך שהמחסום האמיתי של יונתן הוא לא רק זה שבו הוא מוצב אלא גם המחסום בינו לבין האפשרות להחזיר אל חייו את מי שאיבד.
אלעד וינגרד כותב מתוך תערובת של תחקיר וניסיון אישי, והתוצאה היא ספר שלא מייפה ולא מוותר. הוא לא מחפש גיבורים נוצצים או פתרונות פשוטים. להפך, הוא נוגע במקומות הכואבים ביותר, אלו שאנחנו כחברה אולי מעדיפים להרחיק מעצמנו. הכוח של הספר טמון ביכולת שלו להכריח אותנו להסתכל: על השחיקה, על הקושי המוסרי, על הגעגוע, על המקומות שבהם הפחד והאהבה מתנגשים.
ובכל זאת, היו גם רגעים שפחות עבדו עבורי. החזרתיות, שממחישה את השגרה, לעיתים נדמית כעודף שמכביד על הקריאה. חלק מהדמויות המשניות, ובעיקר יעלי, נשארות לעיתים בגדר סמל ולא מתפתחות עד הסוף. הייתי רוצה לראות אותה כדמות חיה יותר ולא רק כהקרנה של געגועיו של יונתן. מצד שני, אפשר גם לטעון שזה חלק מן הבחירה הספרותית של וינגרד: להציג את יעלי כמי שנוכחת בעיקר כזיכרון, ככמיהה שאינה מתגשמת.
כשסיימתי את הקריאה, נשארתי עם תחושה של כובד אך גם של בהירות. הכובד נבע מהתמודדות עם התהליך שבו נערים צעירים נשחקים עד שהם הופכים למשהו אחר. הבהירות נבעה מההבנה שהספר מצליח להראות לנו עד כמה מחסומים חיצוניים הם גם מחסומים פנימיים. המחסום הוא לא רק עמדת בטון בין שני עמים אלא גם מקום שבו אדם מגלה את מגבלותיו, את פחדיו, את הגעגוע שהוא לא מצליח לשכך.
"המחסום" הוא ספר שלא בא להיות נעים לקריאה. הוא בא להציב מראה. הוא מאלץ את הקורא לעבור דרך תחושת הכליאה, דרך הפער בין אהבה אבודה למציאות צבאית, דרך השחיקה של הדמויות שמזכירה לנו שגם נער טוב ותמים יכול להפוך למשהו אחר לגמרי כשהוא לכוד בין בטון, פחד וגעגוע. זו חוויית קריאה קשה אבל גם משמעותית, כזו שממשיכה ללוות הרבה אחרי שהעמוד האחרון נסגר.
אנשים אולטרה מעובדים / כריס ואן טולקן כנרת זמורה 463 עמודים מאנגלית: ניצן לפידות
כמורה בבית ספר וכהורה בעצמי וגם כאדם שחי על הפלנטה הזו ולא מנותק מהמציאות או חי באיזה בונגלו מבודד אני רואה היטב את תופעת האוכל המעובד, המזון המעובד כי זה כולל גם שתיה וגם אוכל מסוגים שונים ואי אפשר להתעלם מכך שזה בכל מקום, בסופרמרקטים, במסעדות המזון המהיר ונראה שאתה מקוף בכך וחי את זה וכולנו, כמעט כולנו צורכים אוכל כזה. זה אוכל מפתה, משביע וממלא והוא לפעמים גם מאוד טעים אבל גם מאוד ממכר. והסכנות? הן מרובות. כולנו יודעים את ההשלכות לכך, כמו סיגריות אבל קשה לנו להפסיק, כמו סיגריות. ההשוואה הזו לעישון היא שלי כקורא, מתוך התחושה האישית שההתמכרות למזון כזה דומה במובנים מסוימים להתמכרות לניקוטין.
הספר של כריס ואן טולקן נוגע בדיוק בנקודה הזו, במתח שבין הידיעה למה בריא ובין הבחירה במה זמין, נוח וזול. הוא מצליח לשים מראה מול הקורא בלי להטיף לו, אלא לספר סיפור שמחבר בין מחקר מדעי, היסטוריה כלכלית וניסיון אישי. הוא אפילו עושה על עצמו ניסוי, תקופה שבה רוב מוחלט מהקלוריות שלו מגיעות ממזון אולטרה מעובד, ומתעד את ההשפעות הפיזיות והנפשיות. התיעוד הזה אולי לא מדעי במובן הקשוח, אבל הוא חי ונושם וגורם לך לחשוב פעמיים על מה שאתה מכניס לפה.
החוזקה הגדולה של הספר היא הנגישות. הוא לא כתוב כשפה של מאמר רפואי יבש, אלא כטקסט סוחף. ואן טולקן כותב כמו רופא שמבין שהוא קודם כל מספר סיפור. הוא מצליח להסביר מהו מזון אולטרה מעובד, למה הוא שונה ממזון שעבר עיבוד רגיל, ואיך תעשיית המזון השקיעה מחשבה ומשאבים אדירים כדי להפוך אותנו לצרכנים שבויים. כאן יש רגעים קשים לקריאה, כי הוא מראה איך חברות מזון לא רק מוכרות מוצרים, אלא גם מממנות מחקרים, מעצבות מסרים לציבור, ומכתיבות סדר יום תזונתי ותרבותי.
עם זאת, ככל שהספר מרתק, הוא גם מעלה שאלות שלא תמיד יש להן תשובות. הקשר בין מזון אולטרה מעובד לבין מחלות כמו השמנה, סוכרת או דיכאון מוצג כחד משמעי, אבל לא כל המדע שם סגור הרמטית. חלק מהקשרים הם מתאם ולא בהכרח סיבתיות. כאן דווקא נדרשת קריאה ביקורתית. ואן טולקן אמנם מודה במורכבות, אבל הכתיבה שלו סוחפת כל כך שקל להיסחף ולהרגיש שכל חטיף וכל פרוסת לחם ארוז הם אסון בריאותי.
כקורא, חשבתי הרבה על ההשוואה שלי לעישון. גם כאן מדובר במוצר חוקי, זמין וזול, שגם אחרי שנים של מחקר והסברה ממשיך למשוך מיליונים. ההבדל הוא שבניגוד לסיגריות, במזון אין אפשרות להיגמל לחלוטין. אנחנו צריכים לאכול, ואי אפשר לנתק את החיים המודרניים מהמזון התעשייתי. השאלה היא איפה עוברים הגבולות ואיך מייצרים איזון בין מה שנוח לבין מה ששומר על הבריאות שלנו.
בסיום הספר הוא מציע פתרונות. חלקם אישיים מאוד, כמו לבשל יותר בבית, לשים לב לרכיבים על האריזה ולהעדיף מזון פשוט. חלקם רחבים יותר, כמו חינוך תזונתי מגיל צעיר ורגולציה נוקשה יותר כלפי תעשיית המזון. הוא לא נאיבי, הוא מבין כמה קשה לשנות שוק גלובלי ששווה מיליארדים, אבל הוא מאמין ששינוי מתחיל גם בצעדים קטנים. כאן הקורא נדרש לא רק להנהן, אלא גם לשאול את עצמו אם הוא מוכן לנסות ליישם משהו מזה.
בסופו של דבר, הקריאה בספר היא חוויה של התבוננות פנימה והחוצה בו זמנית. פנימה אל ההרגלים האישיים שלי, מה אני שם בעגלה בסופר, מה אני נותן לילדים שלי, ואיך אני מתייחס למזון לא כאל דלק בלבד אלא כאל בחירה תרבותית ובריאותית. והחוצה אל העולם, אל השיטה שמייצרת תלות באוכל לא מזין ומשווקת אותו כפתרון מושלם.
אני יצאתי מהספר לא עם תחושת אשמה אלא עם תחושת מודעות. ואולי זו המתנה הכי גדולה שהוא נותן: לא דיאטה חדשה, לא טבלת קלוריות, אלא קריאה להיות מודע למה שאתה אוכל, לשאול שאלות על מקורות המזון שלך, ולא להניח שהמערכת תדאג לבריאות שלך.
זה ספר שלא יגרום לך לזרוק מיד את כל מה שיש בארון, אבל הוא כן יגרום לך לחשוב מחדש על הקשר בין אוכל לגוף, בין תעשייה לאדם. ובתקופה שבה נדמה שהמגמה של אוכל מעובד רק הולכת ומתרחבת, המחשבה הזו היא לא מותרות אלא הכרח.
רביד כהן בספר הביכורים שלו נוגע בנושא שהוא מאוד ישראלי, הצבא וההשפעות שלה על החייל המשתחרר. כאן זה מועצם עוד יותר שכן אנחנו כולנו נמצאים במצב בו המלחמה והחיילים שיוצאים ממנה נמצאים במצבים קשים מאוד והתקופה של הספר היא תקופה של עופרת יצוקה. ואנחנו חווים יחד עם החייל את המסע שלו לחיפוש, לשחרור, לבריחה מהמציאות המורכבת.
הספר מתאר את איתן, פראמדיק מצטיין שזכה להוקרה ולצל״ש, אבל מי שנשא איתו חוויות קשות של הצלת חיים מול חוויות של אובדן בלתי נסבל. כהן מצליח לשרטט היטב את המתח הזה בין מי שמקצועי ומסוגל לתפקד בשעת אמת לבין מי שמחוץ לקרב נשאר רדוף זיכרונות. יש כוח גדול ברגעים שבהם העלילה מתעכבת על הפער הזה, כשהקורא חש את התהום שנפערת בין תפקוד קר־רוח בשטח לבין חוסר היכולת להירדם בלילות.
לאורך הספר אנחנו מלווים את איתן גם בחיים האזרחיים. הוא מתאהב, יש לו הזדמנות להיבנות מחדש, אבל השקט אינו נוכח באמת. האישה שאיתו מבינה היטב שמדובר בפוסט טראומה ומנסה לעזור לו, אך הוא מסרב להיפתח לטיפול. המתח בין הרצון להמשיך הלאה לבין הכבלים של העבר מעוצב היטב, גם אם לעיתים נדמה שהדמות נשארת סגורה מדי, וכי הכתיבה אינה מצליחה תמיד להאיר את הסדקים הקטנים שמאפשרים לקורא קרבה ממשית אליו.
העלילה לוקחת אותנו בהמשך לניו זילנד, מסע שמתחיל כחיפוש חופש והופך להסתגרות גדולה עוד יותר. סצנות השיט והבדידות מול הטבע נכתבות בעוצמה, והים הופך למראה רגשית שמחזירה אליו שוב ושוב את המלחמה. יחד עם זאת, יש קטעים שבהם הנוף האקזוטי משתלט יותר מדי, עד כדי כך שהמסע נראה כמו בריחה רומנטית מהמציאות הישראלית, לא תמיד אמינה די הצורך. השילוב בין פלאי הטבע לבין הבזקי הקרב עובד חזק בפרקים מסוימים, אך בפרקים אחרים ניכר חוסר איזון שהופך את הקריאה למעט מתמשכת.
במובן הזה, הספר מתמודד עם שאלה מרכזית: האם אפשר לברוח מן הזיכרון, או שכל בריחה היא רק דרך עגולה לחזור אליו. כהן כותב בכנות, ולעיתים אף בישירות חדה, והספר מצליח לגעת ברגעים אמיתיים של כאב וחשיפה. מצד שני, כביכורים, ניכרת לעיתים נטייה להכביר תיאורים ולשקוע באווירה על חשבון פיתוח דמות מעמיק.
בסופו של דבר, הקצה הוא ספר שמצליח לנסח חוויה ישראלית מאוד מוכרת, של חייל צעיר שנושא איתו טראומה ומנסה למצוא מרחב חדש לנשום בו. זה ספר שמעלה שאלות כבדות ולא נותן להן תשובות קלות. גם אם לא כל חלקיו מאוזנים, הוא מרתק בקריאה שלו, וחשוב משום שהוא פותח צוהר אמיץ לתוך הנפש של מי שחוזר מן הקרב עם עיניים פקוחות אך גם עם לב פצוע.
הצד האפל של היופי והכיעור / חן מרקס הוצאת התחנה (סדרת הקיפוד והשועל) 270 עמודים
כשהתחלתי לקרוא את הספר של חן מרקס היתה לי התחושה שאחת ההשפעות שלו היתה הספרים הנהדרים של אומברטו אקו "תולדות היופי" ו"תולדות הכיעור". ספרי המופת האלו של אקו השפיעו עלי מאוד ולכן גם הספר סקרן אותי וגם העובדה שאהבתי את ספרו הקודם ואכן לא התאכזבתי. אבל בניגוד לספריו של אקו שמתמקדים באנתולוגיה אמנותית חזותית היסטורית חן מרקס לוקח את המחשבה שלו על הנושאים של הכיעור והיופי לחז"ל ולמסורת היהודית.
כבר מהעמודים הראשונים הבנתי שהספר הזה לא נועד להיות עוד מחקר תיאורטי שמצטט מקורות יבשים אלא חיבור חי שמנסה לגעת ביופי ובכיעור דרך סיפורים חז"ליים ופרשנויות שמחברות לעולם שלנו. זה ספר שמבקש מאיתנו לעצור רגע מול המובן מאליו ולשאול מה באמת עומד מאחורי הדרך שבה אנחנו שופטים אנשים לפי מראם.
אחד הדברים היפים כאן הוא שמרקס לא מסתפק בהצגת המקורות אלא מבקש לפרק את ההנחות שצמחו סביבם. הוא מראה איך דמויות גדולות בחז"ל נפלו בעצמן במלכודת של שיפוט לפי חיצוניות, ואיך דווקא הדמויות המכוערות ידעו לנסח אמיתות עמוקות. הקריאה שלו מבהירה שהכיעור והיופי אינם רק שאלות של מראה אלא שאלות מוסריות פסיכולוגיות ותרבותיות.
מצאתי את עצמי עוצר לא פעם ושואל עד כמה גם אני מקשר בין יופי לאמת, בין מראה חיצוני לתוכן פנימי. זה ספר שמציב מראה מול הקורא לא פחות משהוא עוסק במראה של הדמויות העתיקות. בעיניי זהו הישג חשוב כי לא כל ספר עיון מצליח לגעת באופן ישיר בתחושות ובאמונות האישיות שלנו.
אני גם אוהב את הדרך שבה מרקס משלב מקורות עתיקים עם ידע עכשווי. יש כאן דיון שמסתמך על מחקר מדעי חדש על תפיסות יופי לצד ניתוחים של מדרשים מוכרים פחות או יותר. התוצאה אינה תמיד אחידה או חלקה אבל זה דווקא הופך את הקריאה למעניינת. אתה מרגיש כמו במסע שבו הישן והחדש מתכתבים ומאירים זה את זה.
יחד עם זאת הספר אינו חף ממגבלות. לעיתים הרגשתי שיש עודף ציטוטים שמאט את הקריאה והופך אותה ליותר טקסטואלית ממה שהייתי רוצה. הייתי שמח אם היו רגעים שבהם מרקס היה מתעכב עוד קצת על המשמעות המעשית של הדברים, על איך אנחנו כקוראים יכולים לקחת את התובנות לחיים עצמם ולא רק להבין אותן ברמה עיונית.
ועדיין יש כאן תרומה ייחודית שלא מצאתי בספרים אחרים. בעוד שאקו נותן מסע חזותי גדול על פני תרבויות ותקופות, מרקס מתמקד במסורת היהודית ובשורשים המקומיים שלנו ומנסה לשאול איך אנחנו יכולים לחשוב אחרת על יופי וכיעור. זה לא ספר שמתחנף לקורא או מציע תשובות קלות אלא ספר שפותח דיון עמוק ומזמין אותך להתמודד עם עצמך.
כקורא אני מרגיש שהספר הצליח לא רק להעשיר אותי אלא גם לטלטל אותי. הוא מזכיר שמה שאנחנו רואים מבחוץ הוא רק חלק קטן מהאדם שמולנו ושלא פעם דווקא הכלי הפשוט או המכוער יכול להכיל את התוכן המשמעותי ביותר. וזה אולי המסר הכי חשוב שמרקס הצליח להעביר כאן: ללמוד לראות אחרת, לשים לב לא רק למה שנוצץ, ולגלות מחדש את הערך במה שנראה שולי או לא מושך.
רוזמרין לא מבין את החורף / מתאו בוסולה כנרת זמורה 208 עמודים מאיטלקית: יעל קריצוק
אני אוהב ספרות איטלקית ואוהב להיחשף לכזו שיש בה איזה ייחוד וכאן הייחוד הוא סופר גבר שכותב על נשים כשכל גיבורות הסיפורים הקצרים שיש בו הן נשים. זה מאתגר כי אתה צריך כמחבר להצליח לגעת בצורה אותנטית בקורא ולשדר לו אמינות ובוסולה במידה רבה מצליח בסיפורים הקצרים האלו לייצר. יש המון פיוטיות ורגש בספר המסקרן הזה.
הספר בנוי כרצף של סיפורים שמרכיבים יחד פסיפס של דמויות נשיות. יש בו אלמנה ששולחת מכתבים לבעלה שכבר איננו, נערה בת שש עשרה שמתאהבת בחברתה, בת שנאבקת עם אמא שלה ומנסה למצוא דרך לסלוח, אישה שבוחרת לא ללדת כי היא יודעת שלא תוכל לשאת את סבלו של ילד בעולם הזה, וגם זקנה שמוסרת סוד גדול לאדם זר כמעט. אלו לא עלילות דרמטיות שנמתחות לאורך מאות עמודים אלא קטעי חיים קצרים ומרוכזים שמביאים רגע אחד חזק או תחושה שמלווה את הדמות לאורך שנים.
החוזקה הגדולה של בוסולה היא ברגישות שלו. הוא מצליח להיכנס אל תוך עולם פנימי של נשים מבלי להישמע מתנשא או מלאכותי. כמובן שלא בכל סיפור זה עובד באותה מידה, יש מקומות שבהם התחושה הייתה יותר דקלרטיבית או אפילו קרובה לקלישאה, אבל במבט כללי הרושם הוא של אמפתיה אמיתית ורצון להקשיב. אולי דווקא משום שהוא מודה שאינו אישה ושיש לו עוד מה לגלות, הכתיבה נשארת סקרנית ופתוחה ולא מתיימרת לדעת הכל.
המטפורה של הרוזמרין שלא מבין את החורף חוזרת שוב ושוב לאורך הקריאה. כמו הצמח הזה שממשיך לצמוח למרות הקור והכפור, כך גם הדמויות מתעקשות להמשיך, גם כשהן נופלות או נשברות. יש בהן שילוב של שבריריות וכוח, ודווקא הסתירות הללו הן שמעניקות להן אמינות. לא מדובר בגיבורות מושלמות אלא באנשים שמחפשים את דרכם.
התרגום של יעל קריצוק מצליח לשמור על הפשטות ועל הנימה האיטלקית העדינה. לא מצאתי שבירת קצב או מילים שלא מתאימות, וזה חשוב בספר שכל כולו נשען על אווירה רגישה. יחד עם זאת, ייתכן שחלק מהפיוטיות האיטלקית לא עוברת במלואה לעברית, ויש תחושה של החלקה קלה מדי על פני השטח.
החווייה שלי מהספר הייתה דומה לישיבה מול חלון כשבחוץ יורד גשם. לא קורה משהו גדול או דרמטי, אבל יש רגעים קטנים שמושכים אותך פנימה, פותחים מחשבה, נוגעים במשהו שכבר קיים אצלך. זה ספר שלא חייבים לקרוא ברצף, אפשר לפתוח אותו בכל ערב לקרוא סיפור אחד ולתת לו לשקוע.
בסוף אני נשאר עם תחושה אמביוולנטית. מצד אחד ספר רגיש, פיוטי, אמפתי, שיש בו יופי. מצד שני, יש בו גם קטעים צפויים מדי, נקודות שבהן אפשר היה לקוות ליותר עומק או לפריצת דרך אמיתית. זה לא ספר מושלם אבל הוא כן ספר שיש בו נשמה. ואם ספרות איטלקית מעניינת אותך, ואם אתה רוצה להתקרב לרגע לעולמן של נשים דרך עיניים של גבר שמבקש להקשיב, יש כאן קריאה שיכולה לתת הרבה.
המלחמה הזו אינה שלך / כינרת מעיין הוצאת אוריון 119 עמודים
כילד צעיר שאיבד את אימו למחלת הסרטן ספרים שעוסקים במחלה ובהתמודדות איתה בהיבט המשפחתי נוגעים בי במקום הרגיש שלי, זורקים אותי לאובדן האישי שלי ובכל זאת אני מנסה להתנתק ממנו ולהתמקד בספר ובעלילה שלו ללא קשר אלי. כינרת מעיין היא כותבת מיומנת וזה ניכר, היא יודעת לספר סיפור ולגעת ברגש.
הספר מתאר את סיפורם של יואל ויפעת, זוג שחייו המשותפים נקטעים באכזריות כאשר יפעת מקבלת את הבשורה על סרטן ריאות. הם מנסים להמשיך בשגרה ובמשפחתיות, אך מהר מאוד ברור שהמציאות חזקה מהם. מעיין לא חוסכת מהקורא את הפרטים הקשים של הטיפולים הכימותרפיים, את הפגיעה בכבוד האדם, את החולשה והכאב. היא מציבה אותנו בצד של יואל, בן זוג נאמן, שמביט בבת זוגו הולכת ונעלמת מול עיניו, ונאלץ גם לדאוג לבית ולילדים וגם להיאבק בייאושו שלו. יש בסיפור הזה משהו מוכר לכל מי שעמד ליד מיטה של חולה סופני, השילוב בין אהבה עמוקה לחוסר אונים גמור.
מעבר לעלילה, עוצמת הספר טמונה באופן שבו הוא מצליח להעביר את התחושות הפנימיות. הקריאה מתרחשת לא רק ברובד החיצוני אלא גם בתוך הנפש של הדמויות. אני מצאתי את עצמי לא פעם עוצר כדי לנשום, כי הכאב מתואר באותה ישירות כמו האהבה. השפה פשוטה וברורה אך לא יבשה, היא מלאה רגש בלי להיגרר לסנטימנטליות מיותרת. המעברים בין העבר המאושר להווה הכואב מבוצעים ברגישות וממחישים היטב את האובדן.
ובכל זאת, חשוב לומר שהספר אינו קל לקריאה. מי שמחפש נחמה או מסר אופטימי לא ימצא אותם כאן. זוהי יצירה שמביטה למחלה ולעזיבה בעיניים ולא מסיטה מבט. זה מקנה לה אותנטיות רבה אך גם כובד שיכול להכביד על הקורא. אני הרגשתי שהספר עוזר לי לנסח את המקום שבו האובדן פוגש את האהבה, אבל גם מעלה מחדש תחושות של חוסר אונים שלא תמיד פשוט לשאת.
מעיין מביאה כאן לא רק סיפור אישי אלא גם אמירה על החברה שלנו, על הדרך שבה מערכת הבריאות מתמודדת עם חולים סופניים, על חוסר האונים של משפחות שנשארות מאחור, על חוסר הצדק שבחיים עצמם. היא לא מטיפה ולא מרחיבה בהסברים אלא מניחה את התיאורים לפנינו ומאפשרת לנו להרגיש.
זה ספר קטן בהיקפו אך גדול בכוחו הרגשי. בעיניי הוא לא עוד עדות על מאבק במחלה אלא יצירה ספרותית שמצליחה להחזיר את הקורא לשאלות הגדולות של חיים ומוות, אהבה ואובדן, כוח וחולשה. קראתי אותו בלב כבד אך גם בהערכה גדולה ליכולת של מעיין לגעת בדיוק במקום שבו הכאב הופך למילים.
snirbooks 