המגילה השישית / ירון פרנס

המגילה השישית / ירון פרנס
הוצאת שתים
204 עמודים

יש תופעה בספרות הישראלית שאני רואה אותה כתופעה חיובית.
ניסיונות ספרותיים להביא סיפורים מקראיים לקורא של היום, להעיר תקופות רדומות באמצעות דמויות משנה מעניינות שמספרות סיפורים מיתיים חשובים בתולדות העם בתקופת המקרא. זו חזרה לא אל המקרא כטקסט קדוש אלא כמרחב ספרותי פתוח, כזה שאפשר לשאול בו שאלות, לערער, להאט, ולהביט באנשים שחיו בתוך האירועים ולא רק בסמלים שנשארו מהם.

ירון פרנס נכנס גם הוא למשבצת הספרותית הזו בספר בכורה מעניין מאוד ובעיני גם לא שגרתי בכתיבתו. אבל תמיד נשאלת השאלה האם זה מספיק טוב כי זו יכולה להיות מלכודת. להביא את הסיפור באופן משכנע, במיוחד בשפה ובסגנון שפרנס בחר לכתוב, זה אתגר לא קטן.

המגילה השישית בוחר במספר שאינו במרכז ההיסטוריה אלא בשוליה. רעואל הוא עד, סופר, שורד, אדם שנשאר אחרי החורבן ונושא את הזיכרון ואת המגילות. הבחירה הזו מכתיבה את כל הספר. זה אינו רומן של פעולה אלא רומן של זיכרון, של קינה, של ניסיון לאחוז במה שנשמט. הקריאה מרגישה לעיתים כמו שהייה ארוכה בתוך תודעה פצועה, תודעה שמנסה לסדר את העולם דרך מילים כשהעולם עצמו כבר חרב.

יש בכתיבה של פרנס רגעים חזקים מאוד. תיאורי הרעב, המצור, המוות והפחד כתובים באופן מוחשי ולא נקי מדי. הגוף נוכח, הריח נוכח, החולשה נוכחת. אלה רגעים שבהם הספר מצליח להוריד את המקרא מהגובה המיתולוגי ולהחזיר אותו לגובה העיניים, בני אדם רעבים, טועים, מקווים לשווא. במקומות האלו הרומן עובד, ולעיתים אפילו מרשים.

אבל כאן גם מתחילה המגבלה שלו. הקול של רעואל הוא קול אחיד מאוד. הקינה נמשכת, ההיזכרות חוזרת, והספר לא תמיד יודע לעצור בזמן. יש תחושה של עומס רגשי ולשוני שמכביד על הקריאה. במקום שהכאב יעמיק הוא לעיתים מתרחב. לא כל פרק מצליח להצדיק את אורכו, ולא כל חזרה מוסיפה רובד חדש.

רעואל עצמו נשאר ברוב הספר עד יותר מאשר דמות. אנחנו יודעים מה קרה לו, מה איבד, את מי איבד, אבל פחות מכירים אותו מחוץ לאובדן. כמעט ואין זיכרון של חיים שלמים לפני החורבן, ובלי החיים האלה גם הגעגוע נשאר מופשט. זו בחירה ספרותית מודעת, אבל יש לה מחיר רגשי.

גם המתח בין רומן להיסטוריה מורגש. הידע ההיסטורי נוכח מאוד, השמות, התאריכים, הרצף. לעיתים זה מרגיש כמו שחזור מוקפד ויפה, ולעיתים כמו סיפור שמתקשה להשתחרר מן הידוע מראש. השאלה האם הספר מצליח להיות יותר מאשר פרשנות ספרותית להיסטוריה נשארת פתוחה עד סופו.

ובכל זאת, אי אפשר לפטור את המגילה השישית כתרגיל אינטלקטואלי בלבד. יש כאן רצינות, יש כוונה, ויש קול. זה ספר שלא מחזר אחרי הקורא ולא מנסה להיות קל. הוא דורש סבלנות, והוא מתגמל בעיקר קוראים שמוכנים לשהות בתוך כאב ולא למהר הלאה.

בסופו של דבר זה ספר שמעורר מחשבה יותר משהוא סוחף. ספר שיש בו רגעים חזקים לצד עומס, יופי לצד כובד. הוא חלק מתופעה ספרותית רחבה, אבל לא נבלע בה לגמרי. מי שמחפש רומן מקראי חי ונושם, לא מיתולוגי ולא דרשני, ימצא כאן עניין. מי שמחפש סיפור מהודק ודמות שמתפתחת באופן דרמטי, עלול להרגיש החמצה.

זה ספר חכם, לא מושלם, ובעיקר כזה שמעז לשאול שאלות במקום להציע תשובות. עבורי זה מספיק כדי להצדיק את הקריאה, גם אם לא כל הדרך הייתה שווה באותה מידה.