ימים מלוחים / נירה קמחי עוזרד

ימים מלוחים / נירה קמחי עוזרד
הוצאת פטל
142 עמודים

את נירה קמחי עוזרד הכרתי עוד בספר קודם שלה שסקרתי והתרשמתי ממנה לטובה ומכתיבתה.
הספר הזה גם לא מאכזב. הוא לוקח אותנו לסיפור היסטורי שלא הכרתי, ואני תוהה לעצמי כמה באמת הכירו את היישוב שהיה צמוד למפעל האשלג לפני קום המדינה. תצלום שהתגלגל לידיה של המחברת היה הטריגר לספר קטן אך מרתק, שבא לתת טעימה מאורח החיים באותה תקופה ובמקום ההוא, ומכאן זה בעצם מתחיל.

דווקא בסוף הספר, בקטע שנדמה כמעט נספחי, מופיע מפתח חשוב להבנת נקודת המוצא של ימים מלוחים. באחרית הדבר מביא פרופסור יואב אלון מידע היסטורי על השכונה העברית שליד מפעל האשלג בצפון ים המלח, והוא עושה זאת גם מתוך קשר אישי, כנכדו של מנחם ספיבק, מהנדס בחברת האשלג הארץ ישראלית. הטקסט הזה אינו משתלט על הספר ואינו מנסה להצדיק אותו בדיעבד. הוא מציב מסגרת, ומבהיר שהעולם שמתואר בפרוזה התקיים באמת, גם אם הסיפור עצמו אינו תיעוד היסטורי במובן המחקרי.

חשוב לומר זאת במפורש. ימים מלוחים אינו רומן היסטורי קלאסי, והוא גם לא ממואר מוצהר. זה ספר שפועל במרחב ביניים, בין זיכרון, דמיון ושברי מידע. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיה של גולי, ילדה החיה בשכונה עם משפחתה, ומבעד למבט הילדי הזה נחשפים חיי היומיום, בית הספר הרב גילי, הקשרים בין ילדים יהודים וערבים, העבודה של המבוגרים, והמתח השקט בין השכונה האזרחית לקיבוץ הסמוך. אין כאן רצון ללמד היסטוריה ואין ניסיון להשלים פערי ידע עבור הקורא. הדברים פשוט מתרחשים, כפי שילדה חווה אותם, בלי פרשנות ובלי הסברים.

העלילה דקה ולעיתים כמעט חמקמקה. לא קורה כאן משהו גדול במובן הדרמטי. החיים נבנים מתוך פרטים קטנים, חום כבד, ים שאי אפשר לשחות בו אלא רק לצוף, שיחות חצי שמועות, חברות בין ילדים, היעלמות של אם, תחושת שייכות שברירית. נקודת השבר מגיעה עם פינוי השכונה על רקע מלחמת השחרור, החלטה חפוזה שמוחקת קהילה שלמה. גם כאן הספר נמנע מדרמה מוצהרת. אין נאומים ואין סצנות גבורה. יש תחושת אובדן שקטה, כמעט לא מנוסחת.

פרק הפתיחה, המתרחש בהווה מתוך אבל על אח שנפטר, הוא אחד החלקים החזקים בספר. זה אינו פרק מקדים טכני אלא מסגרת רגשית שמלווה את הקריאה כולה. רק בדיעבד מבינים עד כמה החזרה אל השכונה אינה מסע נוסטלגי אלא ניסיון להתמודד עם מחיקה, אישית וקולקטיבית. זה פרק שכדאי לחזור אליו גם בסיום הקריאה.

מבחינה סגנונית, קמחי עוזרד כותבת היטב. יש לה קול ברור, מאופק, לא מתחנף ולא מתאמץ להרשים. הכתיבה קשובה לפרטים, למקצבים של דיבור פנימי, ולשתיקות שבין המשפטים. עם זאת, לעיתים נדמה שהאיפוק הזה גולש לריכוך יתר. מי שיחפש עימותים חדים, שאלות פוליטיות מפורשות או מורכבות אידאולוגית עמוקה, עשוי להרגיש שהספר בוחר להישאר באזור הבטוח של החוויה האישית.

אבל זו גם הבחירה שלו, וכנראה גם כוחו. ימים מלוחים לא מנסה להיות ספר גדול ולא מבקש לנסח תזה. הוא מבקש להשאיר עקבה. להזכיר שהיה שם מקום, והיו שם חיים, וכמעט לא נשאר מהם דבר. במובן הזה, זה ספר קטן ואינטימי שמצליח לעשות משהו לא קטן בכלל.