תמונות ילדות / יון פוסה

תמונות ילדות / יון פוסה
ספרית פועלים
214 עמודים
מנורווגית: דנה כספי

כבר בספר הראשון של פוסה שתורגם לעברית וגם יצא בספרית פועלים, יום וערב, אפשר היה להבחין בכתיבה השקטה, הכמעט מופנמת של הסופר הנורווגי, זוכה פרס נובל לספרות.
הספר הזה הוא הזדמנות נוספת להיחשף לכתביו, ואני תמה מאוד מדוע לא תורגמו רבים מהם לעברית.
ואם מתייחסים לקובץ הסיפורים כאן, ההתרשמות שלי נשארת דומה. מופנמות שאינה מייצרת שקט בהכרח, אלא מופנמות שמייצרת מתח ועניין. הכתיבה של פוסה לא מרגיעה, היא מהדקת. היא שקטה על פני השטח, אבל מתחת לשקט הזה יש תנועה מתמדת של מחשבה, פחד, ואי נחת.

תמונות ילדות הוא קובץ סיפורים קצרים, לא רומן ולא נובלה. אין כאן עלילה רחבה ואין ניסיון לבנות עולם שלם. כל סיפור עומד בפני עצמו, ובכל זאת ברור שמדובר באותו קול ספרותי, באותה תודעה. פוסה כותב מצבים נפשיים יותר משהוא כותב אירועים. הוא מתעניין במה שקורה בתוך הדמויות כשהעולם סביבן זז, נסדק, או פשוט נמשך בלי להתחשב בהן.

הסיפור תמונות ילדות עצמו עוסק בזיכרון ילדות, אבל לא באופן נוסטלגי. זו ילדות שאינה בטוחה, שאינה מוסברת, ילדות שבה דברים מתרחשים בלי שהילד באמת מבין אותם. הזיכרון אצל פוסה הוא לא סיפור שמסופר לאחור, אלא חוויה שנוכחת בזמן הווה. משהו שלא נרגע, שלא התיישב. יש כאן תחושת איום דקה, כמעט בלתי נראית, והיא זו שמניעה את הסיפור.

מבין שאר הסיפורים בקובץ, השיער של לינה בלט עבורי במיוחד. זהו סיפור המסופר מנקודת מבט של ילד שהוריו נפרדים. אבל שוב, פוסה לא כותב על פרידה, אלא על מה שקורה לתודעה של ילד כשמשהו בסיסי מתפרק. אין ניתוח רגשי, אין הסברים פסיכולוגיים, יש מבט. השיער של לינה הופך למוקד, לאובייקט טעון, לדבר קטן שמכיל בתוכו עולם שלם של בלבול, געגוע וחוסר אונים. זה סיפור שממחיש עד כמה פוסה יודע לכתוב ילדות בלי להקטין אותה ובלי לרכך אותה.

ואז הכלב כבר יכול לבוא הוא סיפור אחר לגמרי בטון שלו, אבל לא ברוח. זה סיפור שנע סביב רעיון של נקמה, או ליתר דיוק סביב מה שמתחולל בנפשו של מי שנאחז ברעיון כזה. אין כאן פעולה דרמטית של ממש, אלא שהייה בתוך מחשבה אחת שחוזרת שוב ושוב. הנקמה אצל פוסה אינה מעשה, אלא מצב תודעתי סגור. משהו שמצמצם את האדם, סוגר אותו בתוך עצמו. זה סיפור מטריד דווקא בגלל האיפוק שבו הוא כתוב.

מה שמחבר בין כל הסיפורים בקובץ הוא השקט. אבל זה שקט פנימי, לא שלווה. זה שקט שמכריח אותך להישאר בתוך הסיטואציה, בתוך הראש של הדמות, בלי מוצא ובלי פתרון. הקריאה בפוסה דורשת סבלנות ונכונות לשהות. מי שמחפש עלילה ברורה או אמירה חד משמעית ירגיש כאן תסכול. מי שמוכן לקריאה איטית, קשובה, יגלה כתיבה מדויקת, אינטימית, וכזו שנשארת איתך גם אחרי שסגרת את הספר.

התרגום של דנה כספי שומר על הפשטות ועל הקצב של פוסה, בלי לייפות ובלי להכביד. זה תרגום שמבין את החזרות, את השתיקות, ואת המוזיקליות הדקה של הטקסט. ספרית פועלים ממשיכה כאן קו ברור של בחירה בספרות שאינה מתחנפת, וזה ראוי לציון.

תמונות ילדות אינו ספר גדול בהיקפו, אבל הוא ספר מדויק. כזה שלא מנסה להרשים, אלא להיות נאמן לעצמו. ובמקרה של פוסה, זה הרבה.