עצב הראיה / מריה גאינסה

עצב הראיה / מריה גאינסה
הוצאת תשע נשמות
216 עמודים
מספרדית: רינת שניידובר

מעניין עבורי היה לגשת לכתיבה על הספר הזה.
אני איש שחי בין עולמות התוכן של הספר, מצד אחד קורא וכותב על ספרים וחי את עולם הספרות.
מצד שני אני אמן יוצר, מפרסם את אמנותי, חשוף לביקורת, מלמד אמנות ומפיץ את אמנותי לכל דורש.
הספר הזה הוא ייחודי אפילו בספרות הארגנטינאית הנסיונית והחדשנית שמביאה לקוראים ספרות אחרת ומאתגרת, כזו שהיא לא בנאלית ושגרתית.
אפילו בנוף הזה היא ייחודית ומריה גאינסה היא סופרת אמיצה לא רק בכתיבה שלה אלא בדרך בה היא מספרת על עצמה דרך האמנות והאמנים.

עצב הראיה איננו רומן במובן הקלאסי וגם לא מסה עיונית על אמנות. זהו ספר שנע בין זיכרון אישי, התבוננות ביצירות אמנות ומחשבה על החיים כפי שהם נחווים דרך המבט. גאינסה לא משתמשת באמנות כקישוט או כהפגנת ידע. הציורים והאמנים שהיא פוגשת הם שער. כל יצירה פותחת סדק קטן דרכו נכנסים כאב, משפחה, גוף, חרדה, אהבה וזמן.

כאמן שחי אמנות ביום יום, לא יכולתי שלא לזהות את הדיוק שבו היא כותבת על המפגש עם יצירה. לא ההתלהבות הגדולה של מוזיאון, אלא הרגע השקט שבו ציור פתאום נוגע בנקודה אישית. היא כותבת מתוך עמדה של מי שחיה עם אמנות, לא כמי שמסבירה אותה לאחרים. יש כאן הקשבה עמוקה למה שעולה כשמביטים, וגם למה שלא נאמר.

כקורא וכמבקר ספרות, היה לי ברור שזה ספר שמסרב להיות מוסבר עד הסוף. הוא לא משרטט מסקנות, לא בונה טיעון, ולא מוביל את הקורא ביד. הפרקים קצרים, לעיתים כמעט חמקמקים, והקשר ביניהם נבנה דרך תחושה ולא דרך עלילה. זה ספר שמבקש קריאה איטית, כזו שמוכנה לעצור, לחזור אחורה, לשהות במשפט.

הכתיבה של גאינסה מדויקת וחסכונית. אין בה עודפות רגשית ואין בה דרמה מיותרת. דווקא הפשטות הלשונית היא שמאפשרת לעומק להופיע. היא כותבת על חוויות אישיות לא כדי להתוודות, אלא כדי להבין. האני הכותב שלה נוכח, אך לא משתלט. זה אני שמתבונן, לא אני שמכריז.

החיבור בין אמנות לחיים בספר אינו רעיון תיאורטי אלא אופן קיום. ציור אינו מוסבר אלא נחווה, וכך גם החיים עצמם. במובן הזה, הספר מדבר באותה שפה שבה אמנות אמיתית פועלת. הוא לא אומר לך מה לחשוב אלא מזמין אותך לראות.

כמי שמלמד אמנות, הרגשתי שהספר הזה מזכיר דבר חשוב. לא כל מפגש עם יצירה צריך להסתיים בפרשנות. לפעמים די בכך שהיא משנה מעט את האופן שבו אנחנו רואים. גאינסה אינה מבקשת להגביה את הקורא או לבחון את ידיעותיו. היא מבקשת להיות לצידו.

עצב הראיה הוא ספר קטן במידותיו אך עשיר בשכבותיו. הוא לא יוצר סערה ולא מבקש להיות אירוע. הוא עובד בשקט, בעקביות, ומותיר רושם שנשאר גם אחרי הסיום. זה ספר שמתאים למי שחי בין מילים לדימויים, בין מחשבה לחומר, בין אמנות לחיים. עבורי, זה היה מפגש מדויק, כזה שמרגיש לא רק קריאה אלא שיחה.