איתן פרום / אדית וורטון

איתן פרום / אדית וורטון
הוצאת עם עובד
182 עמודים
תרגמה והוסיפה אחרית דבר: טל ניצן קרן

לוקח לי זמן להגיע לכל סדרת ספרי סדרת קלאסיכיס של עם עובד, אבל כל ספר בסדרה הזו נראה שנבחר בקפידה. יש תחושה של יד עורכת, של אמון בקורא, של רצון להביא טקסטים שלא מתחנפים ולא מתאמצים להיות רלוונטיים בכוח. חלק מהספרים כאן קראתי בעבר וחלק לראשונה, בדיוק כמו איתן פרום של אדית וורטון, שאותו אני קורא עכשיו בפעם הראשונה.

האמת היא שלא קראתי הרבה מכתביה של וורטון. הספר הזה פתח לי דלת, ובהמשך מחכה לי עוד ספר שלה. אני אוהב את הכתיבה שלה, מצד אחד מאופקת מאוד, כמעט חסכנית, ומצד שני חדה, ביקורתית, לא עושה הנחות לאנשים ולא לחברה שבתוכה הם חיים. היא כותבת על מעמדות, על מוסר, על קהילה קטנה וחונקת, ועל חיים מורכבים שלא מתפרקים לדרמה גדולה אלא נשחקים לאט. הקריאה מייצרת גם הצצה חיה לתקופה שבה וורטון כתבה, וגם אפשרות ברורה להתבונן באיתן פרום כדמות עכשווית לגמרי.

זה ספר קצר יחסית, אבל דחוס. אין בו רגעים מיותרים. העלילה מתרחשת בעיירה קפואה, לא רק במובן הגאוגרפי אלא בעיקר במובן האנושי. איתן הוא אדם אינטליגנטי, רגיש, עם פוטנציאל לחיים אחרים, אבל הוא תקוע. תקוע בנישואין אומללים, תקוע במחויבות מוסרית, תקוע בפחד מתגובת הסביבה. הקשר שהוא מפתח עם מאטי, קרובת משפחה צעירה שמכניסה לבית מעט חום ואור, לא מוצג כסיפור אהבה גדול אלא כסדק קטן במציאות אטומה.

מה שתפס אותי במיוחד הוא האופן שבו וורטון כותבת על סבל. אין כאן התפרצויות, אין מלודרמה, אין נאומים. הסבל נוכח דרך מחוות קטנות, שתיקות, מבטים, ארוחות משותפות שאין בהן שיחה. זה סבל יומיומי, כזה שאנשים מתרגלים אליו ומכנים אותו חיים. כאן גם זיהיתי את הביקורת החריפה של הספר על חיי הנישואין, או ליתר דיוק על זוגיות שהפכה למסגרת ריקה מתוכן. וורטון לא יוצאת נגד עצם המוסד, אלא נגד החיים שבהם החובה מחליפה כל רגש חי.

איתן מבין היטב את מצבו. זו לא טרגדיה של בורות אלא של פחד. הוא יודע שיש אפשרות אחרת, והוא יודע גם מה המחיר של הבחירה בה, ולכן הוא לא בוחר. וורטון לא מציגה אותו כקורבן טהור אלא כאדם שמשתף פעולה עם הכליאה של עצמו. זו נקודה לא נוחה, והיא מה שהופכת את הספר למכאיב באמת.

יש משהו אכזרי במיוחד בכך שהספר מסופר מתוך ידיעה שמשהו כבר השתבש. המסגרת הסיפורית יוצרת תחושת גורל, לא במובן המטפיזי אלא במובן החברתי והנפשי. הכול ידוע מראש, ובכל זאת אתה ממשיך לקרוא, אולי מתוך תקווה שברגע האחרון תתרחש תזוזה. היא לא מגיעה, או מגיעה בצורה שמדגישה עד כמה מאוחר מדי.

התרגום של טל ניצן קרן מדויק ושקט, לא מתאמץ לייפות את הטקסט ולא להוסיף לו רגש שאין בו. גם אחרית הדבר מוסיפה הקשר מעניין בלי להשתלט על הקריאה. זה ספר שלא מנסה להיות נעים. הוא חודר, כואב, ומשאיר אותך עם מחשבה לא פשוטה על חיים שנחיים מתוך הרגל, על זוגיות כסבל מתמשך, ועל הפער שבין הבנה לבין אומץ. אולי בגלל זה, יותר ממאה שנה אחרי שנכתב, איתן פרום מרגיש קרוב מדי.