רעש התקופה / אריאנה הרוויץ
הוצאת תשע נשמות
138 עמודים
מספרדית: מיכל שליו
ספר מאוד לא שגרתי של אריאנה הרוויץ, מאוד מיוחד ומאוד מאתגר לקריאה.
לפני שניכנס לספר עצמו ולמה ועל מה שהרוויץ כותבת אני מתרשם שהיא סופרת מאוד אמיצה.
זה למעשה הספר הראשון שלה שיוצא לי לקרוא ונראה שהרוויץ היא עם בטן מלאה ומלאת ביקורת על התרבות העכשווית ומשטרת המחשבות אבל בעיקר לדעתי זהו ספר של סופרת שכותבת על סופרים, על כתיבה ועל עצמה והחופש האמנותי שלה.
ככל שהתקדמתי בקריאה הרגשתי שהרוויץ לא רק חושפת את דעתה על התקופה שלנו אלא מפשפשת בנפש של עצמה בחיפוש אחר חופש יצירתי שלא מקבל אישור מאף אחד. היא כותבת בפרגמנטים קצרים, כמעט רשומיים, כמו מי שחיה בתוך זרם תודעה שמסרב להתעגל או להתפייס. זה יוצר חוויית קריאה שאינה נעימה תמיד ואולי זו בדיוק הנקודה. היא לא מנסה למצוא חן אצל הקורא, לא מפנה מקום לנוחות, לא מציגה עמדה שמתנצלת. יש כאן קול חד, כמעט דוקרני, שמרגיש כמו סופרת שמנהלת ויכוח קיומי עם העולם ועם עצמה בו בזמן.
הספר כולו בנוי כסדרה של מחשבות שמופיעות ונעלמות, לפעמים מבהירות רעיון עד הסוף ולפעמים נשארות כתנועה לא גמורה. בעיני זה עובד בעיקר כי זה משקף את האופן שבו היא תופסת יצירה. כתיבה אינה מקצוע שמבצעים, היא מצב תודעה שלא תמיד מאפשר אחיזה יציבה. הרוויץ מתארת כתיבה כעומס, כמאבק פנימי, כנקודת חיכוך עם המציאות. היא חדה במיוחד כשהיא מדברת על האופן שבו שפה יכולה להפוך לבית זר, כיצד כל מילה נושאת בתוכה סכנה של זיוף. שום דבר אינו בטוח, שום דבר אינו סגור, וכל משפט שהיא מניחה על הדף מרגיש כמו ניסיון להיאחז באמת שלא מתיישבת בשקט.
בחלקים רבים היא כותבת על פחד. לא פחד מהקהל ולא פחד מהביקורת, אלא פחד עמוק מביטול עצמי. התקופה שאנו חיים בה נוכחת בכל עמוד, לא כמסגרת אלא ככוח שמאיים לקעקע את החופש היצירתי. היא לא פוסחת על המציאות הפוליטית בארגנטינה ומאפשרת לעצמה להביע תסכול וכעס בלי לייפות ובלי לתרגם את הזעם שלה לתמונה פשוטה. יש בפרקים מסוימים תחושה של התפרצות, של מי שמרגישה שהעולם מחייב אותה לשתוק והיא מסרבת להזדקף בתפקיד המבוית שמציעים לה.
בסופו של דבר הספר הזה הוא לא מסה רגילה ולא יומן ולא ספר עיון. הוא ניסיון לתאר מהי יצירה בתקופה שמבקשת ליישר קו, לטשטש קצוות, להגדיר מראש מה מותר ומה אסור להגיד. הרוויץ מתעקשת לפרק את הגבולות האלה מבפנים. היא כותבת מתוך תסיסה מתמדת, מתוך תחושת אי נחת שלא פוחתת, מתוך אמונה שהספרות לא נועדה להרגיע אלא לחשוף.
האם זה תמיד מצליח. לא. יש רגעים שבהם הטון שלה כמעט חופר לתוך עצמו, שבהם העמדה שלה מתקבעת במקום להתפתח. יש פרקים שמרגישים כתגובה מהירה יותר מאשר מחשבה עמוקה. אבל גם במקומות האלה יש משהו מעניין, כי הם חושפים את החלקים הלא מלוטשים של הרוויץ, אלה שלא עברו דרך מסננת של נימוס או של חשש. היא לא מנסה לצייר את עצמה כסופרת נעלה, היא פשוט כותבת מתוך דחף שאי אפשר להחזיק בו יותר מדי זמן.
אני מסיים את הספר בתחושה שהרוויץ לא מנסה ללמד אותנו שום דבר. היא לא מציעה פתרונות ולא בונה תיאוריה. היא מציבה מולנו מראה של תקופה ונותנת לנו להרגיש את הרעש. יש בספר הזה כוח של אמת לא נוחה, יש בו מחשבה שאינה רוצה להתיישר, ויש בו רצון לגעת בשורש של החוויה האנושית בתוך עולם שמעדיף מסכות.
זוהי קריאה שדורשת מהקורא להיות אמיץ לא פחות ממנה, כי היא לא מפנה לך מקום לעמוד מהצד. היא מכניסה אותך לשיחה שבה אתה נדרש לשאול את עצמך מהו חופש יצירתי, מהו פחד, ומה בכלל המשמעות של כתיבה כאשר המציאות מסביב צורחת.

כתיבת תגובה