משדר מלחמה / ניר דבורי

משדר מלחמה / ניר דבורי
הוצאת דביר
206 עמודים

אני אוהב את ניר דבורי. אין לי חיבה מיוחדת לפרשנים צבאיים יותר מהאחרים אבל מכל הפרשנים הצבאיים בערוצי החדשות השונים ניר דבורי הוא הכי מקצוען ומעניין בעיני וזה כמובן דעה בלבד. איני מומחה בנושא. הספר הזה שכתב דבורי מעניין מכמה נקודות מבט. קודם כל לקרוא על עבודתו של כתב צבאי זה מעניין לכל מי שאוהב תקשורת ומתעניין בעיתונאות. הדבר השני הוא לקרוא על המלחמה מנקודת המבט של פרשן צבאי כי עד עכשיו שמענו עדויות של חטופים, חיילים, שורדי נובה, ועוד בעלי תפקידים שונים מכוחות הביטחון והנה נקודת מבט אחרת וזה מרענן ומעניין.

משדר מלחמה הוא ספר שלא מנסה להתחפש למשהו אחר. הוא לא מתיימר להיות תחקיר מדעי ולא מסמך היסטורי קנוני אלא פשוט ניסיון כן לתעד מה שעבר על אדם אחד בזמן שהכל סביבו קרס. זה היופי שלו וגם הגבול שלו. דבורי מספר את הסיפור שלו כמו שהוא רגיל לדבר על המסך. ישיר, צלול, בלי משחקים ובלי עטיפה ספרותית שאין בה צורך. אתה נכנס איתו לרכב, לחמ"ל, לשטח, לאולפן, ומבין איך נראה יום עבודה כשהיום הזה הוא היום שבו המדינה מאבדת שליטה.

ככל שהעמקתי בקריאה התחזק אצלי משהו בסיסי. המקצוע הזה של כתב צבאי הוא מקצוע כמעט בלתי אפשרי. מצד אחד אתה צריך לחשוב כמו חייל. להבין פרטים מבצעיים, לזהות סכנות, לנוע בין אזורי לחימה, לתפקד בתוך רעש אינסופי. מצד שני אתה צריך לחשוב כמו אזרח שמדווח לציבור שצמא למידע אבל לא תמיד מסוגל לשאת אותו. דבורי מצליח להעביר היטב את הפער הזה. את הכפילות הזו. את המצב שבו אתה חלק מהמערכת הצבאית אבל גם מישהו שמותר לו לשאול שאלות ולפעמים אסור לו לשאול בכלל.

אחד החלקים החזקים בספר הוא דווקא הסיפור האישי שלו. איך הגיע למקצוע הזה, מה משך אותו לתפקיד כל כך תובעני, ואיך השנים בשטח עיצבו אותו. הוא מתאר את זה בלי לנסות להצטייר כמיוחד. להפך. יש בו צניעות מקצועית שמורגשת לאורך כל הדרך. אתה מבין שהוא איש עבודה, לא איש מיתוס. זה נותן לספר תחושת אמינות חזקה יותר מכל מסמך מפואר.

הפרקים שעוסקים בימים הראשונים של אוקטובר הם הליבה של הספר. שם הכול הופך לקונקרטי. הוא מתאר את שטף הידיעות, את הקריסות, את המידע הסותר, את הקולות מהשטח, ואת תחושת החוסר אונים המוחלטת. לא כדרמה ספרותית אלא כתיעוד יומיומי של מצב שאין לו הגדרה אחרת חוץ מאסון. הכנות הזו, היכולת לומר אני לא יודע, אני לא מבין, אני רק מנסה לדייק, הופכת את הקריאה למשתפת מאוד. אתה לא עומד מהצד, אתה מצטרף למסע הזה.

בסופו של דבר יצאתי מהספר בתחושה שהוא עושה בדיוק מה שהוא מתכוון לעשות. הוא נותן עוד זווית על האסון, זווית שלא שמענו מספיק. הוא מציג את המציאות של כתב ופרשן צבאי שנאלץ לעמוד בקו האש הדיווחי בזמן שהעולם סביבו נשבר. אולי זה לא הספר שינתח את המלחמה לעומק ואולי זה גם לא תפקידו. זה ספר שנותן קול לעבודה העיתונאית עצמה. כתיבה ישירה, כנה, בגובה העיניים. בדיוק כמו דבורי על המסך.