מה מומו היה אומר / מיכה פופר

מה מומו היה אומר / מיכה פופר
הוצאת כנרת זמורה
143 עמודים

כמי שלמד במכון מנדל למנהיגות שאלת מהי מנהיגות תמיד מלווה אותי, איך אנחנו מניעים לפעולה, סוחפים אנשים, מייצרים תקשורת שסוחפת, מייצרים את הדינמיקות והכריזמה שבהובלת אנשים. נראה שמיכה פופר בא לתת לנו אנקדוטות וסיפורים שונים שלוקחים אותנו למסע הזה של חקר המנהיגות והבנת היכולת האנושית הזו, שהיא מורכבת, לפעמים טבעית ולפעמים נרכשת אבל היא תמיד היתה כאן, מאז ומעולם.

הקריאה בספר מתחילה כמו שיחה פנימית מוכרת. אני פותח פסקה אחת ומיד מרגיש שפופר לא מנסה להרשים אלא לזקק. הוא לוקח מושגים כבדים כמו אמון, השפעה, כריזמה או תודעה קבוצתית ומחזיר אותם לרגעים יומיומיים, לאנשי שטח, לאנשים שמובילים בלי ללבוש גלימת מנהיגות. דווקא הפשטות הזו מעוררת מחשבה. לא מתוך נוחות אלא מתוך מיקוד. מנהיגות היא אחת המילים השחוקות ביותר, וכל ספר שמנסה להגדיר אותה מחדש צריך לעבור מבחן פשוט: האם הוא מצליח לגרום לי לחשוב אחרת על עצמי ועל האנשים שאני מוביל. במקרה של פופר התשובה ברובה חיובית.

אחת התובנות החזקות שעולות מהספר היא ההבנה שהמנהיגות מתקיימת תמיד בתוך הקשר. מנהיגים שלא מצליחים מחוץ לסיטואציה שעליה הם נבנו אינם טעות סטטיסטית אלא תזכורת לכך שהמנהיג הוא לא תכונה מבודדת אלא יחסי גומלין. פעמים רבות אנחנו רואים דמויות שכאשר הן יוצאות מהזירה הטבעית שלהן הן מתקשות להוביל מחדש. פופר מדבר על כך בעדינות, אבל מבלי להתחמק מהשאלה הכואבת: האם אנחנו מאמינים במנהיגים בגלל שהם באמת מתאימים או בגלל שאנחנו רוצים שיתאימו.

הספר מסמן גם את הדינמיקה הרגשית בין מנהיגים למונהגים. זהו חלק שהיכה בי במיוחד, כי מנהיגות נתפסת לעתים כמשחק שכלי, שיקול קר ומדוד, בעוד שבפועל היא מתרחשת בתוך מרחב רגשי צפוף. החיבור שמנהיג מייצר עם האנשים שמולו אינו רק טכני. הוא מבוסס על יכולת לראות, להכיל, לפעמים גם על פרדוקס מוזר: המונהגים נמשכים לדמות שמחזיקה עבורם משהו שהם עצמם מחפשים. פופר נותן דוגמאות שממחישות היטב איך הרגש מנהל אותנו גם כשאנחנו מדברים על שכל ישר.

לצד זה מצאתי את עצמי משלים את הספר באמצעות תובנות ממקומות אחרים. ממנדל למדתי שהמנהיגות אינה נמדדת רק בהנעה לפעולה אלא ביכולת לעמוד לבד ברגעים שבהם הפעולה אינה ברורה. ממנהלים שפגשתי ראיתי שמנהיגות אמיתית נוצרת דווקא כאשר הכוח אינו מובן מאליו אלא דורש עבודה מודעת, כזו שמכירה בחולשות לא פחות מהחוזקות. ומספרי מחשבה אחרים הבנתי שהכריזמה עצמה היא לא סגולה אלא מנגנון פסיכולוגי שמניע אנשים לחפש משמעות בדמות אחת כדי להימנע מהמורכבות של המציאות.

פופר מתכתב עם כל אלו גם אם לא במילים מפורשות. הוא מציע קריאה שאינה מתיימרת להיות מפת דרכים. אין כאן הוראות הפעלה. יש כאן הזמנה. הזמנה לשבת רגע עם הסיפורים ולשאול את עצמנו מה אנחנו לוקחים מהם לשדות שבהם אנחנו פועלים. הספר קצר אך הוא מדויק, מעלה שאלות ולא סוגר אותן, ומאפשר לראות את שאלת המנהיגות כסוג של כתב חידה אישי שכל קורא צריך לפתור בעצמו.

בסופו של דבר זו קריאה שמשאירה אותי עם מחשבה עמוקה אחת. מנהיגות אינה מתרחשת רק כשאנשים הולכים אחריך. היא מתרחשת קודם כל כשאתה מוכן לראות את עצמך בלי מסכות. פופר לא אומר את זה בצורה ישירה, אבל זה נמצא בכל פינה בספר. וזה כנראה מה שמומו היה אומר.