הסטודנט, חדר עבודה, מיכל בן נפתלי

הסטודנט, חדר עבודה, מיכל בן נפתלי
הוצאת יצירה עברית
128 עמודים

זה ישמע מוזר אבל עדיין לא יצא לי לקרוא מספריה של מיכל בן נפתלי וזה הראשון שאני קורא מכתביה. יש בכתיבה שלה משהו אחר, ובכלל כל הסדרה הזו עד כה משדרת לי וייב אחר, תחושה שאני ניגש לכתיבה מאוד אינטלקטואלית, מהרהרת, כזו שמעוררת חשיבה, כזו שלא בהכרח נותנת לך קריאה נוחה וקלה אלא מעודדת את הקורא להתאמץ ולחשוב קצת ואני אוהב את זה. מה שאני עוד אוהב זה שהנובלות שונות זו מזו ואם זאת יש ביניהן מכנה משותף ברור ומדויק.

עוד לפני הקריאה עצמה עמדתי מול הכריכה ועצרתי. יש בה משהו נקי מאוד, מאופק כמעט קפוא. בחירה מודעת להציב טקסט מתוך הספר כבר בחזית, כאילו הפתיחה לא מחכה לדפדוף פנימי אלא יוצאת לקורא ומציגה לו את הטון. לצד זה מונח איור של שולחן עבודה. שולחן ריק, כמעט סכמטי, שמחזיק הרבה יותר ממשמעות פונקציונלית. בעיני זה מפתח לשתי הנובלות. מקום שבו תודעה מתכווצת ומתפתחת, מקום שאפשר לגעת בו פיזית אבל הוא גם מרחב של מחשבה. הבחירה המינימליסטית הזו מתכתבת היטב עם הכתיבה, עם הכלליות המכוונת, עם חיפוש שאינו מבקש להתחבב אלא לבנות אווירה. כבר ברגע הראשון ברור שזה ספר שלא מנסה לפתות, אלא מציע שקט וחספוס, מבט פנימי, התכנסות.

הנובלה הראשונה, הסטודנט, מטפלת באובדן מסוג שקט, כזה שלא צועק אלא חודר. הדמות המרכזית חווה את העדרו של צעיר ששהה בביתה, וההיעדר הזה הופך לשאלה שמרחפת מעל כל פרט. הזמן נמס לתוך עצמו, הזיכרון דולף, מה שהיה ברור יום אחד נעשה עמום ביום אחר. הקריאה לא ליניארית, כמעט כמו תודעה שמנסה ללקט שברים. יש תחושה שאני מסתובב בתוך בית שאינו מצליח להחזיק את עצמו, שכל חפץ בו זוכר משהו אחר. בן נפתלי כותבת בדיוק כזה שמחטט, לא מרכך ולא מדלג, ויוצרת תנועה פנימית עדינה אך חדה, כזו שמבקשת מהקורא להישאר קרוב אל הדמות בלי להכתיב לו רגש.

חדר עבודה הוא משהו אחר, ולי דווקא זה עבד. כתיבה מנקודת מבט של ילדה שמתגוררת בחדר העבודה של אביה ומגלה בו את הכתיבה. זה לא סיפור התבגרות במובן הרחב אלא סיפור של מרחב. איך חדר הופך לעולם, איך מגירה יכולה להיות סוד, איך ספרים ולוחות ופתקים יכולים להפוך למפת דרכים. יש כאן תיעוד של רגע שבו מחשבה מתחילה לקבל צורה, ואותו שולחן עבודה מהכריכה פתאום מופיע בחיים. הכתיבה עצמה מינימלית כמעט כמו הציור, קווים דקים, אותיות שמגונות מפני רגש גלוי, אבל דווקא בגלל זה נוצר עומק. תחושה של ילדה שמבינה שהמילים הן לא רק כלי אלא שטח מחיה. זה טקסט שמקפל בתוכו גם אמפתיה וגם ניכור, גם חיפוש וגם צל של בדידות.

שתי הנובלות מתכתבות זו עם זו בלי להתאחד. שתיהן עוסקות במרחב, בזיכרון, בציפייה למשהו לא מוחשי. שתיהן חוקרות קשר בין בית לבין תודעה, בין שקט חיצוני לבין סערה פנימית. ובעיקר שתיהן מצריכות מהקורא להיות נוכח. לא למהר, לא לרפרף, אלא להיכנס אל תוך האוויר שהדמויות נושמות. זו ספרות שלא פונה לקהל רחב במובן של בידור, אלא לקורא שמחפש חוויה אחרת, קשובה, תובענית מעט, אך מתגמלת במחשבה ובהדהוד שנשאר זמן אחרי הקריאה.

הספר הזה חידד לי את הערך של כתיבה שמבקשת מרחב ולא מחווה. כתיבה שמניחה בפני הקורא שולחן ריק ומבקשת ממנו לשבת, לפתוח מחברת דמיונית, ולחפש יחד איתה מה נשאר בתוך החדר.