אנשים וגורלות, סטפן צווייג

אנשים וגורלות, סטפן צווייג
זמורה ביתן
167 עמודים
מגרמנית: צבי ארד
לפני חודש נתקלתי בספר הזה במדפי חנות הספרים והופתעתי מאוד. כמעט כל יצירה של צווייג תורגמה מחדש בשנים האחרונות, את זה לא הכרתי ולא קראתי ואני חובב גדול של הכתיבה הביוגרפית של צווייג. בעיני צווייג הוא מטובי כותבי הביוגרפיות. הספר הזה סקרן אותי מאוד שכן צווייג נכנס חזק לתודעת הקורא הישראלי מחדש וכיף להתקל בספר שעוד לא קראתי. כשצללתי לתוכו תהיתי לא מעט לגבי למה הוציאו אותו במהדורה מחודשת, איך זה שלא הכרתי אותו, ועלו גם שאלות עריכתיות ושיווקיות שחשבתי לשים עליהם את הדעת בסקירה זו מעבר לתוכן ולאנשים שעליהם כתב צווייג את המסות בספר הזה.

ברגע שפתחתי את הספר חוויתי דיסוננס. הכריכה רעננה ונקייה, מריחה כמו מוצר חדש שמכוון לקורא של היום, אבל ברגע שהעיניים פוגשות את הדף אתה שולף את עצמך אחורה בזמן. הפונט ישן וצפוף, כמעט מחניק, ובאופן ברור לא עודכן מאז המהדורה המקורית של שנות השמונים. זה לא עניין של טעם אישי אלא עניין של חוויית קריאה. אחרי סדרה של תרגומים מחודשים וקפדניים ליצירות של צווייג, עם גופנים מודרניים ועימוד שמכבד את הנשימה של הטקסט, הבחירה לשמר את הפנים הישנים דווקא במהדורה חדשה יוצרת תחושת ארכאיות. כאילו חיברו עטיפה מודרנית לגוף ספר שנשאר קפוא בזמן. בעיני זה פספוס. לא מפני שהפונט פוגע בערך הספר, אלא מפני שהמהדורה החדשה היתה הזדמנות להגיש אותו מחדש לקהל צעיר, להאיר אותו באור טיפוגרפי נעים יותר, בדיוק כפי שעשו למהדורות אחרות של צווייג. במקום זאת נוצר פער בין הרצון לחדש לבין ההחלטה שלא להשקיע בעדכון שממש מתבקש.

אבל נעבור אל הספר עצמו. צווייג תמיד היה בעיני אחד הכותבים הגדולים של ביוגרפיה ספרותית. הוא יודע לזקק אדם למרכז הכובד הנפשי שלו, לפתוח את נפשו בלי להפוך אותו לקריקטורה, ולבנות מסע שלם סביב נקודת מפנה אחת. ארסמוס, מארי אנטואנט, בלזק, יוזף פושה, כל אלה הם דוגמאות למיומנות עמוקה, כמעט אדריכלית, של סופר שמבין את נפש האדם דרך ההיסטוריה. זו היכולת שמחזיקה את הכתיבה שלו גם היום. הצמצום לא מחליש אותה, אבל משנה את אופיה.

באנשים וגורלות צווייג פועל בזירה אחרת. כאן אין פרישה רחבה של חיים שלמים, אלא מסות קצרות על אישים שנקלעו לרגעים דרמטיים שהגדירו את גורלם. אלו פרקי רוח, לא ביוגרפיות. צווייג מתבונן במנהיגים, מדענים, אנשי רוח, דמויות שנלכדו בצומת שבו ההיסטוריה הפכה אותם לסמל. הוא מחפש את הרגע שבו אדם מגלה לעולם מה הוא באמת, או הרגע שבו חולשה אחת שלו יוצרת תנועה אדירה של גורל. זה חומר גלם שמרתק אותו, והוא יודע להאיר אותו בצורה חדה ומדויקת.

העלילה של כל פרק בנויה סביב נקודה אחת בוערת. לפעמים זו טעות, לפעמים זו החלטה אמיצה, לפעמים זו היסוס שבדיעבד נראה כמו רגע של עיוורון. צוויג הולך עם הדמויות שלו אל הרגע שבו הן נשברות או מתעלות. הוא לוקח את הקורא למסע דחוס, כמעט חטוף, שמבליט את הפאתוס האנושי בלי לעטוף אותו בצדקת הדרך. חלק מהמסות חזקות מאוד ונשארות בראש גם אחרי הקריאה, אחרות מרגישות יותר כמו וינייטה היסטורית שמסתיימת מהר מדי. דווקא מי שמכיר את צווייג הביוגרפי במלוא רוחב נשמתו ירגיש את החסר. לא במובן של כשל, אלא במובן של צמא. אתה קורא ומרגיש שיש כאן סיפור שיכול היה להפוך ליצירה של מאתיים עמודים, אבל נקטע אחרי עשרים.

ובכל זאת יש ערך אמיתי בספר הזה. הוא מזכיר את כוחו של צווייג לגעת במהות האנושית גם כשהוא מצמצם את עצמו. הוא חושף את היכולת שלו לראות היסטוריה דרך רגש ולא דרך עובדות יבשות. הוא מצביע על האופן שבו אדם יחיד יכול להפוך לנקודת רתיחה של זמן שלם. מי שאוהב את צווייג ימצא כאן אוסף של מחשבות מרתקות, גם אם לא כל מסה מגיעה אל העוצמה של הכתבים הביוגרפיים הגדולים.

בסופו של דבר הספר הזה הוא חלון צדדי אל דרכו של סופר ענק, ויחד עם זאת הוא מזמין מחשבה על איך מגישים קלאסיקה לקורא של היום. דווקא בגלל שהטקסט שורד כל כך יפה, חבל שהמהדורה החדשה לא קיבלה את הנשימה העיצובית שמגיעה לו. אולי זו הזדמנות לתהות לא רק על גורלם של האנשים שעליהם כתב צווייג, אלא גם על גורלם של הספרים עצמם כשהם עוברים מדור לדור.